בננות - בלוגים / גיורא לשם / ריבה רובין: ארבעה שירים
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

ריבה רובין: ארבעה שירים

רכוש נטוש

(ליפתא, ירושלים)

 

כְּפָר בְּגוֹן צְבִי        

בְּנָקִיק עָמֹק שֶׁל גִּבְעָה.

שִׂיחֵי קוֹצִים צוֹמְחִים עַל כִּפּוֹת

הֲפוּכוֹת, מְחוּצוֹת וריקות

כִּקְלִפַּת רִמּוֹן

כְּדָם יָבֵשׁ בֵּין חֲלוּקֵי הָאֲבָנִים,

הַקְּרוּמִים שֶׁל חֲלָלָיו הַפְּנִימִיִּים

גְּוִיל מִתַּחַת לַשֶּׁמֶשׁ הַזְּגוּגִית.

 

מֵי הֶהָרִים עוֹדָם חִוְרִים

בְּאַמּוֹת-מַיִם מִן הַבְּרֵכָה

בְּרִבּוּעַ רְחָבָה הַמרֻצֶּפֶת

בְּצֵל עֵצִים לוֹהֲטִים בתאני ארגמן

וּבְסוֹד אֱגוֹזִים

בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל.

 

המועדון היידי

 

הַפָּנִים הַבְּהִירוֹת הָאֲבוּדוֹת רְכוּנוֹת

פָּנִים אֶל פָּנִים, אַף

שהֵם בָּזִים, מְלַחְשְׁשִׁים, וּבְחֻבָּם

עֶלְבּוֹן צוֹרֵב, וּנְקָמוֹת

מְלַבְלְבוֹת וְנוֹבְלוֹת בָּעֵינַיִם,

עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן,

שָּׁם שְׂפָתָם מְדַמֶּמֶת

וּפוֹעֶמֶת  בְּלִי מוֹצָא.

הֵם פּוֹנִים זֶה אֶל זֶה

בַּחֲדָרִים מְאֻבָּנִים טְבוּעִים

בְּתַחְתִּיתָהּ שֶׁל אֶבֶן כְּבֵדָה

שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִין, חֲדָרִים

בְּהִפּוּךְ, בְּתַשְׁלִיל, כִּדְפוּס

לִיצִיקַת חֲדָרִים שֶׁל מַמָּשׁ, דְּחוּסִים

בְּתֵה וּבְרִבָּה וּבְקֻבְּיַת סֻכָּר

וּפֶלַח לִימוֹן וְשִׁעוּלִים

וְזֶמֶר פִּתְאֹם, חֲדָרִים

שֶׁהִתְרוֹקְנוּ וְלֹא בְּצַו הָאָפְנָה,

לֹא בְּשֶׁל הַסִּגְנוֹן וּתְמוּרוֹת הָעִתִּים,

כִּי אִם בטִאטוּט אֶחָד

אֶל מִחוּץ לַהִיסְטוֹרְיָה. מְעַט

הַפָּנִים הַצָּפוֹת כְּגַרְגְּרֵי עָפָר

לְאַחַר הַנִּקּוּי בּוֹהֲקוֹת

בַּאֲלֻמַּת אוֹר אַחֲרוֹנָה, מְמַלְמְלוֹת

מִלּוֹתֵיהֶן בִּמְהִירוּת לִפְנֵי שֶׁבֵּית־הַנָּכוֹת

סוֹתֵם עֲלֵיהֶן גּוֹלֵל, רָחוֹק

מִן הָעַיִן, וְהַקֶּבֶר

נֶחְתָּם, קוֹטֵל

וּמַדְמִים אֶת הָאוֹר.

 

הוכח!

 

מַשֶּׁהוּ עוֹבֵר וְכָלֶה מִן הָעוֹלָם:

בקרוב לֹא יִהְיוּ מִסְפָּרִים

עַד מְהֵרָה תִּהְיֶה זוֹ אַגָּדָה יְהוּדִית נוֹסֶפֶת,

כְּתוֹבוֹת-הַקַּעֲקַע הַכְּחֻלּוֹת

 

אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁבְּחֶפְזוֹנָם

לֹא סִפְרְרוּ

תִּינוֹקוֹת

 

בְּקָרוֹב לֹא תִּשָּׁאֵר עֵדוּת חַיָּה

אַף לֹא חוֹתֶמֶת כָּשֵׁר כְּחֻלָּה אַחַת

עַל זְרוֹעַ שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּחַיִּים.

הַאִם זֶה שִׁיר קַרְתָּנִי

לִקְהַל קוֹרְאִים מְצֻמְצָם?

מַשֶּׁהוּ פָּשׁוּט עוֹבֵר וְכָלֶה

מִן הָעוֹלָם.

 

בשורה מברצלב

 

עֹנֶג עִלָּאִי

זְרוֹעוֹ מִסָּבִיב לַקַּרְסֻלַּיִם הָרַבָּנִיִּים

לְחִי מֻנַּחַת בִּמְקוֹם נְגִיעָתוֹ שֶׁל הַמַּלְאָךְ

חוֹלֵם לְרַגְלֵי הָרַבִּי:

 

גּוּפוֹ מִקְוֵה מַיִם

אֲזוֹבִי, טָחוּב, קָרִיר וּמַתַּכְתִּי.

 

הָרַבִּי אוֹמֵר:

סְפִירַת קְדוֹשִׁים לַהוֹלְכִים בִּנְתִיבֵי הָרוּחַ.

 

חֻפּוֹת עֵצִים, סִחְרוּר,

קְלִפּוֹת בֵּיצִים מִתַּחַת לִצְעָדָיו

בְּמַבָּט שֶׁל עֹנֶג עִלָּאִי

צוֹנֵחַ

 

לְמִטָּתִי הַחֲלַקְלַקָּה כַּסֶּלַע,

רֵיחוֹ טָחוּב, קָרִיר, אֲזוֹבִי וּמַתַּכְתִּי.

 

רַבִּי נַחְמָן אוֹמֵר: חֵטְא לְהִזְדַּקֵּן

וְעֹנֶג עִלָּאִי עַל פָּנָיו.   

 

מאנגלית: גיורא לשם

 

                             הדפס אבן

 

לפני כשנה, כאשר שוב התחלתי לתרגם משיריה של ריבה רובין, בשעות של חוסר מעש, נגלה לעיני חזון בהקיץ: שדה גדול סְחוּף רוחות ליד חוף ים, חשוף מכל. במרכזו אבן לא מסותתת, נתונה זה דורות לתמורות מזג-האוויר, מכוסָה במעטה צדף ששיקעו בה רוחות הים ותמורות הקיץ והחורף, היום והלילה. לרגעים, האבן נראתה כציון דרך רומי, אבן מיל, זֵכֶר לנתיב קיסרי שהוליך מבירה אל רחבי אימפריה.

היה נדמה לי שהאבן חשה במקצת את החולף לידה: שיירות הסוחרים החולפות על פניה, קרבות הדמים המתחוללות לידה מדי דור בדורו, זעקות הלוחמים, הלמות פרסות הסוסים, הדם השפוך והעצמות המתגוללות בעפר.

האבן הדהדה את המאורעות האלה. ההדים נהדפו ממנה אל ארבע רוחות השמיים והותירו בה אך רשמים מקריים: שריטת חץ, טיפת דם, עקבות פרסתו של סוס. באופן הזה, הטבע אדיש למעשיו של האדם.

במשך השנים הטבע מחולל תמורות באבן. הוא מכרסם בה. הגשם שוטף את גרגריה הנמַסים. המלח באוויר מקשה בה גבישים. החום והקור מבקעים בה סדקים. אותות הזמן, כפי שנהוג לומר זאת על בני-אדם, נותנים בה את רישומם.

אט-אט האבן נהיית דקה יותר. קולות הנפץ בשדה הקרב מתחילים להדהד בה מצדה האחד עד צדה השני. המים מתחילים לחלחל בעדה אל האדמה. הקור והחום מציפים אותה עד לבה. האבן מתחילה להיות חדירה יותר, לכאורה צימחה עור דק שמתנשם כאילו היתה איבר מן החי. היא דקה יותר. קרן אור שפוגעת בצדה האחד, נשברת וקורנת מצדה השני. הרעש מהדהד בה כמו בקונכית על החוף. היא דומה יותר ויותר לבדולח.

אולם גם השדה משתנה. מרכבות הסוסים, הקשתות והחצים נעלמים. עוברי-האורח והסוחרים נעלמים ממנו אט-אט. הוא מתחיל להוריק בצמחיה באין מפריע. הוא מלבלב. פריחותיו צהובות, אדומות, ירוקות ותכולות. רחשן של אדוות הגלים בחוף נשמע בו.

האבן השקופה דומה יותר ויותר למראָה כפולת-פנים. שקופה מכל עבריה, דקה ומחזירה אור. בדקותה השברירית, בהיותה כבדולח, היא משקפת כל מראֶה בדקותו ובפרטיו. לו היתה לאבן הזאת מערכת עצבים, היא היתה זוכרת הכל, מבריאת העולם עד היום.

כמובן שלא באתי לספר לכם על אבן בשדה. עם זאת, בחודשים האחרונים לא מצאתי דימוי טוב יותר לתיאור דמותו של משורר בפרקי חייו השונים, מראשית התוועדותו ליצירתו ועד הגיעו לגיל בינה ואף גבורה.

זה כ-30 שנה שאני מתרגם משירתה של ריבה רובין ומהלך חייה של האבן שתיארתי הולם את מה שהתחולל בשירתה בעשרות השנים שבהן אני מכיר אותה.

הייתי אומר שלפני כשנות דור היתה שירתה עטופה היטב כצדף, מעודנת כמותו ובת בעת מהודקת בפנימהּ כצֶבֶר חוויות שהשתקע באבן ונקרש. עם השנים, הצדף נהיה דק ושקוף כבדולח, ובמקומה של האבן נראים כעת עורקי הגבישים ומשקעי המלחים בצבעים עדינים ודקים המבהיקים עם השמש. כל דוגמא שאביא משיריה הולמת את הציור כפי שהצטייר לי, בדומה לשיר שאביא כאן לחברי עד מלחמה המוקדש לדניס קיילי: "יֵשׁ מַשַּׁב רֵיחַ שֶׁל הָעֲרָבוֹת, שֶׁל רוּחַ וְשֶׁלֶג,/ פַּרְווֹת וְעוֹר שְׁלָחִים וְאֻכָּף, שֶׁל מַגְלֵבִים/ ─ הֵיכָן שֶׁהוּא יֵשׁ כָּאן סוּס ─ בְּעֵינֶיךָ יָרֹק כְּמוֹ קֶרַח קַדְמוֹן/ בּוֹרֵק/ יוֹתֵר מִשְּנִינוּת: עַכְשָׁיו זָדוֹן/ לְהָבִיא יְהוּדִיָּה לִידֵי חַלְחָלָה." (עמ' 39).

כנראה שלְשירה יש תכונה אלכימאית: אבן שספגה את כל תמורות הזמן, הנוף והאקלים, נהפכת למלמלה של מלים שעל גביה נרקמות באותיות זהב קורותיו של האדם המשורר כביוגרפיה שהיא חיים בזמן נגרע והולך בהיסטוריה שהיא חיים בזמן נמלא והולך.

כמתרגם אני יכול לומר לריבה ולכם דבר אחד בלבד: העברית אהבה את שירתה עד כדי כך שלא הייתי צריך לעשות דבר חוץ מלהציב את המלים במקומן.

 

  

ג"ל

 

דברים על שירתה של ריבה רובין ב"בית אריאלה",  ב-23.2.2010.

השירים כלולים בספרה גבישי רוח שראה אור בימים אלה ב"הוצאת קשב לשירה".

 

 

 

 

4 תגובות

  1. שירים יפים ונוגעים במיוחד השיר השני "הוכח" וכמה ציניןת וכואבות המילים: לא סיפררו תינוקות
    והשירים כאילו נכתבו עברית. תודה שהבאת, גיורא
    חג פורים טוב ושמח

    • "אף לא חותמת כשר אחת על זרוע שנשארה בחיים"
      שורה חזקה
      עולם של עדויות חיות ההולך וכלה
      כה נכון

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם