בימת אורח: משה דור – שירים מתורגמים מן השירה האנגלית והאמריקנית

רוברט גרייבס

 

תסמיני אהבה

 

אַהֲבָה הִיא צִלְחָה עוֹלָמִית,

כֶּתֶם בָּהִיר בִּשְׂדֵה הָרְאִיָּה

הַמּוֹחֵק אֶת הַהִגָּיוֹן.

 

תַּסְמִינֵי אַהֲבַת אֱמֶת

הֵם רָזוֹן, קִנְאָה,

שְׁחָרִים נִרְפִּים;

 

הֵם אוֹתוֹת וַחֲלוֹמוֹת-בַּלָּהָה,

הַאֲזָנָה לִנְקִישָׁה,

צִפִּיָּה לְסִמָּן:

 

לְמַגַּע אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ,

לְמַבָּט חַקְרָנִי.

 

הִתְאַזֵּר עֹז, אוֹהֵב!

הֲתוּכַל לָשֵׂאת כְּאֵב כָּזֶה

מִיָּד שֶׁאֵינֶנָּה שֵׁלָּהּ?

 

 מאנגלית: משה דור

 

הסופר האנגלי רוברט גרייבס (1895-1985) נתפרסם ברחבי תבל בזכות הרומנים ההיסטוריים והמיתולוגיים שלו כגון "אני קלודיוס", "גיזת הזהב", "המלך ישו" ו"הרוזן בליזריוס", והמחקר "האלה הלבנה", או כהגדרתו שלו, "הדקדוק ההיסטורי של המיתוס הפיוטי".  בעת ובעונה אחת הוא נמנה עם חשובי המשוררים האנגליים של המאה העשרים, עובדה פחות ידועה לקוראיו, ובתחום יצירה זה כתב אי אילו משירי האהבה הגדולים ביותר בשפה זו.

היה לי הכבוד לתרגם לעברית את "גיזת הזהב" של גרייבס, שראה אור ב-1959 בשני כרכים בסידרת "הספריה לעם" של "עם עובד".  אני מזכיר זאת לא כדי לפרכס את עצמי, אלא להזכיר שאירע לי לפגוש את גרייבס פעמיים באופן אישי, אך בשתי ההזדמנויות לא הצלחתי לשוחח אתו על מה שרציתי.  בפעם הראשונה, שנים מספר לאחר שיצא לאור תרגומי ל"גיזת הזהב", כשביקר בארץ כאורח האוניברסיטה העברית, ונשלחתי על-ידי "מעריב" לסקר את האירוע, היה לוח-הזמנים שלו דחוס להשחית.  בפעם השנייה, במחצית שנות השבעים, במרוצת פסטיבל השירה הבינלאומי בלונדון, שימשתי יועץ לענייני תרבות בשגרירות ישראל בבירת בריטניה ואז ניצלתי ללא בושה את מעמדי כדי להיפגש אתו מאחורי הקלעים של הפסטיבל שהוא היה אורח הכבוד שלו. אללי, גרייבס כבר היה שרוי בדמדומים: תודעתו התעכרה והצטללה חליפות.  קודם שנפגשנו ליוותה אותו אשתו בֶּרִיל אל במת הפסטיבל והוא ניסה לקרוא משיריו, אריה זקן עם רעמת שיבה. ניסה, ומדי פעם הפסיק כשנשכחו ממנו השורות, ואז ניסה לחזור ולקרוא את הטקסט.  הדבר לא מנע מהקהל העצום להריע לו בלב שלם ולהקיף אותו בגלי אהבה והערצה.  אבל לקיים שיחה רהוטה כבר לא יכול.

הערה לסיום: במקור מופיעה בשורה הראשונה המלה "מִיגְרֵינָה".  האקדמיה לעברית קבעה למכה רעה זאת את המיקבלה "צִלְחָה".  נדמה לי שקביעתם של האקדמאים הועילה והמונח העברי שטבעו לא השתרש בציבור.  אף על פי כן, החלטתי לנהוג בדרך ארץ כלפי פסיקתם, אך ההחלטה הסופית תישאר בדרך הטבע בידכם.

 

 

ג'ון אפדייק

 

מתהפך על משכבו

 

לָרוּחַ יֵשׁ אֵינְסְפוֹר פָּנִים, אַךְ לַגּוּף

יֵשׁ מִגְבָּלָה, מִסְפַּר צְדָדָיו זָעוּם.

                               יֵשׁ צַד שְׂמֹאל,

צַד יָמִין, הַגַּב, הַבֶּטֶן, וּבֵין-לְבֵין

הַמְּפַתִּים, צְפוֹן-מִזְרָחִיִּים וּצְפוֹן-מַעֲרָבִיִּים,

מַרְמִיזֵי הַלֵּב שֶׁבִּמְהֵרָה יִבְלְמוּ אֶת מַחֲזוֹר הַדָּם

בִּזְרוֹעַ זוֹ אוֹ בַּאֲחֶרֶת.

                               אַף עַל פִּי כֵן אֲנוּ נִפְנִים

בְּתִקְוָה מְחֻדָּשָׁה, מַאֲמִינִים שֶׁהַשָּׁנָה

תִּפְקֹד אוֹתָנוּ כָּאן, תִּגְלֹשׁ כְּמוֹ מַלְאָךְ

בְּמוֹרְדוֹת זָוִית שֶקּוֹבֵעַ מַדְזָוִית בְּשָׂרֵנוּ,

הַנָּטוּי כְּלַפֵּי אוֹתוֹ כּוֹכָב בִּלְתִּי מֻשָּׂג

הַתָּלוּי בַּלַּיְלָה בֵּין גְּבִינֶינוּ, שֶׁמֵהֵם

זוֹרְמִים הַחֲלוֹמוֹת וְהַמָּזָל הַטּוֹב.

                                          הַסֵּר אֶת

קַרְסֻלֶּיךָ זֶה מִזֶּה.  רַפֵּה אֶת מִשְׁנַתְךָ זוּ הַקְּמוּצָה.

אֶת הַמִּטָּה הַזֹּאת הִמְצִיאוּ אֲחֵרִים; דַּע שֶׁאֲנַחְנוּ נִרְדָּמִים

פָּחוֹת כְּדֵי לָנוּחַ מֵאֲשֶׁר לְהִשְׁתַּתֵּף

בְּעִקּוּלֵי עוֹלָם אַחֵר.

הַגְּעִישָׁה הַזֹּאת הִיא מַסָּעֵנוּ.

                                      הִיא נִגְמֶרֶת,

יְכֹלָה לְהִגָּמֵר רַק סְבִיב פִּנָּה

שֶׁאֲנוּ נִבְעָרִים מִדַּעַת

                             שֶׁנִּסְתּוֹבֵב בָּהּ.

 

 

נפרד לשלום מעל ילדים צעירים מאוד

 

זֶה לֹא יִהְיֶה כָּךְ בַּפַּעַם הַבָּאָה.  הָאֲמִירוֹת

הַחֲמוּדוֹת כָּל כָּךְ, שֶׁמַּחֲטִיאוֹת אַךְ בִּמְעַט, תְּשֻׁפַּצְנָה.

עֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה יוֹתֵר סַפְקָנִיּוֹת, מְרֻתָּקוֹת

לְהֶמְיַת הַגַּשְׁמִיּוּת שֶׁעִנְיָנָהּ

הַטֵּלֵוִיזְיָה, הָאָלֶף-בֵּית וּרְכִילוּת הָרְחוֹב,

וְהַתַּרְבּוּת תְּאַלֵּחַ אֶת טָהֳרַת הַכְּחֹל שֶׁל מַבָּטָם.

דָּבָר זֶה מְאַפְשֵׁר לְךָ לְהַבְחִין סוֹף סוֹף בַּחֲשִׁיבוּת

אוֹתָם דּוֹדוֹת וּשְׁכֵנִים מְשַׁעֲמְמִים (הַמַּדִּיפִים

רֵיחוֹת זֵעָה קֵיצִית וְסִיגָרְיוֹת, פְּנֵיהֶם

כִּדְמֻיּוֹת שָׁמַיִם בֵּין הֶעָלִים הַמְצִלִּים)

הַמַּכִּירִים אוֹתְךָ מִבְּרֵאשִׁית, כְּשֶהֲיִיתָ אֶפֶס,

הוֹגֶה כְּיוֹנָה אֶת לֹא-כְלוּמֵיהֶם בְּטֶרֶם תּוּכַל לְהִשְׁתַּעֲמֵם

אוֹ לָדַעַת שֵׁם, אַף לֹא שִׁמְךָ שֶׁלְּךָ, אוֹ אֵיךְ

הָעוֹלָם הַמִּתְעַצֵּם בְּבִרְכוֹת שָׁלוֹם דּוֹחֶה פְּרִידוֹת מִכָּל וָכֹל.

 

מאנגלית: משה דור

 

ג'ון אַפְּדַיְיק, מבכירי הסופרים האמריקנים של זמננו, יליד שילינגטון שבמדינת פנסילוואניה, נפטר באחרונה מסרטן הריאות והוא בן 76.  בצד כתיבת סיפורת, רומנים וסיפורים קצרים, עיר הולדתו וגידולו שימשה לו דגם לנופי הפרוזה שלו, לרבות רביעיית הרומנים המפורסמים של "ארנב", שהיקנו לו את החשובים שבפרסי-הספרות של ארה"ב, וכן מסות וביקורת, כתב אפדייק במשך כל חייו היוצרים גם שירה, שאף היא הוציאה לו מוניטין.

  

קארל שפירו 

 

עץ הזית

 

זוּלַת אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת עֲמוּמָה בִּדְמוּת לְבָנָה

פּוֹרְשִׂים הַשָּׁמַים אֶת חֻפָּתָם הַחַפָּה מִפְּגַם

כְּחֻלָּה כְּמֶשִׁי ִהַכָּחֹל שֶׁל הַדֶּגֶל הַיְּהוּדִי

עַל-פְּנֵי הַעֵמֶק וְהַחוּצָה לַיָּם.

הִיא הֲכִי כְּחֻלָּה מֵעַל לְעֵץ הַזַּיִת.

לֹא תִּמְצָא בְּאִיטַלְיָה הַמְּעֻקֶּמֶת

עֵץ כֹּה יָשָׁר; הוּא אֵינוֹ נִצָּב עַל צוּק,

אֵינוֹ עָמוּס בַּחֲטוֹטֶרֶת פִּרְיוֹנָהּ שֶׁל אֶבֶן חֲרוּצָה,

אַךְ זָקוּף לְגַמְרֵי בַּחֲצֵרִי הַקִּדְמִית,

בִּלְתִּי מוּדָע לְפִרְסוּמוֹ.  הַפְּרִי קָשֶׁה,

הֲמוֹנֵי הֲמוֹנוֹת, חֻמְצָתִי, הָדוּק עַל גִּבְעוֹלוֹ;

הֶעָלִים מַפְלִיגִים כְּסִירָה בַּשֶּׁמֶשׁ הַגּוֹאָה,

פְּנֵיהֶם לְשׁוּם מָקוֹם וְאֶת הָאוֹר חוֹפְנִים,

זֶה עֵץ הַכֶּסֶף, אִילַן הַקֹּדֶשׁ,

עֵץ כָּל הַתְּכוּנוֹת.

 

עַכְשָׁו עַל הַמִּדְשָׁאָה

הַזֵּיתִים נוֹשְׁרִים בְּאַלְפֵיהֶם, וַאֲנִי מִתְעַנֵּג

בְּהַשִּׁירִי אֶת נַעֲלֵי-הַהִתְעַמְּלוּת שֶׁלִּי וּבְפָסְעִי עֲלֵיהֶם,

כּוֹבְשָׁם בְּצִנָּה לְתוֹךְ הַעֵשֶׂב הֶעָמֹק,

בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאַת-כָּבוֹד עַל-שׁוּם מֻחְלָטוּתוֹ שֶׁל הַהֶפְסֵד.

 

מאנגלית: משה דור

 

קארל שַׁפִּירוֹ (1913-2000) נולד למשפחה יהודית בבולטימור שבמדינת מרילנד.  הוא שירת בזירת האוקינוס השקט לאחר שארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה.  שיריו פורסמו כשעדיין לבש מדים והוציאו לו שם. היה עורך כתב-העת "פואטרי", הורה ספרות באוניברסיטאות שונות, והתייחד בסיגנון שירתו העצמאי ובגישתו התיאורטית השוללת את השפעת ת"ס אליוט.  קובץ שיריו הראשון, "מכתבים מהצבא", ראה אור ב-1945 והיקנה לו את פרס פוליצר, החשוב בפרסי-הספרות האמריקאיים. הוא גם כיהן כ"יועץ השירה של ספריית הקונגרס", תואר שבימינו נתגלגל ל"שר השירה של ארצות-הברית".