לייאם רקטור
האובייקטיוויות הראוייה לציון של ידידיך הוותיקים
נָהַגְנוּ כַּהֲלָכָה לְגַבֵּי מוֹתְךָ וּפָרַשְׁנוּ לָנוּ,
לְאַלְתָּר, לְמִסְבָּאָה כְּדֵי לִשְתּוֹת,
לִהְיוֹת יַחְדָּיו, לְהִתְיַצֵּב מוּלוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים.
הִתְקַשַּׁרְנוּ עִם יְדִידִים אֲחֵרִים—אֵלֶּה
שֶׁאִמְךָ לֹא הִזְמִינָה—וְסִפּרְנוּ לָהֶם
מַה הֶחֱלַטְתָּ וְכִי פָּשׁוּט יִהְיֶה עֲלֵינוּ לִחְיוֹת
עִם זֶה, שֶׁחַיֶּיךָ הָיוּ פָּרָשַׁת מְצוּקָה
אַחַת אֲרֻכָּה וְהֵם יָכְלוּ לִרְאוֹת מַדּוּעַ בָּחַרְתָּ
מַה שֶּׁבָּחַרְתָּ, וְלֹא אִכְפַּת מֶה חוֹשֵׁב עַל כָּךְ
זֶה אוֹ אַחֵר בֵּינֵינוּ, וּמִכָּל מָקוֹם מִישֶׁהוּ אָמַר
שֶׁרֻבֵּנוּ נָטַשְׁנוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לִפְנֵי זְמַן
רַב וַעֲלֵינוּ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַדָּבָר
אִם אֵיכְשֶׁהוּ קִוִּינוּ לַהֲבִינוֹ כָּרָאוּי.
תרגם מאנגלית: משה דור
לִיֶיאם רקטור היה בן חמישים ושמונה כשירה בספטמבר 2007 בעצמו למוות במעונו שבניו-יורק. משורר נחשב – אף כי פירסם רק שלושה ספרי שירה בחייו – מסאי ועורך, שייסד וניהל את הסמינארים הידועים לכתיבה יוצרת של מיכללת בנינגטון, נולד רקטור בוושינגטון הבירה (שמו הפרטי היה רונאלד, אך בהיותו סטודנט שינה את "רונאלד" ל"לייאם" האירי). הוא היה חולה לב וסרטן גם יחד והשיר הכמעט־נבואי המובא כאן צופה את הדרך שבה פרש מהעולם. אשתו השלישית, טְרִי סְוֶונְסוֹן, מנהלת "האקדמיה של המשוררים האמריקאיים", שהתה בבית כשבעלה התאבד בחצות הלילה.
אני מניחה שתוכן הדברים עולים במוחנו אחת לזמן
לא מכירה את המשורר ומודה לך ולמשה. בספטמבר 2007 הייתי בניו יורק
לא שזה משנה במשהו אבל אני נזכרת במשפט "למי צלצלו הפעמונים וכו""
על כל המשתמע מכך
היי יגיורא שיר מסקרן בגלל שבדרך כלל יש דברים שלא מדברים עליהם הוא מדבר עליהם.
הוא היה נבואי
להתראות טובה
שיר בודד כל כך, בסופו של דבר כל אדם בודד לנפשו ולסבלותיו