בננות - בלוגים / / בימת אורח: משה דור
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

בימת אורח: משה דור

 

לייאם רקטור

 

האובייקטיוויות הראוייה לציון של ידידיך הוותיקים

 

 

נָהַגְנוּ כַּהֲלָכָה לְגַבֵּי מוֹתְךָ וּפָרַשְׁנוּ לָנוּ,

לְאַלְתָּר, לְמִסְבָּאָה כְּדֵי לִשְתּוֹת,

לִהְיוֹת יַחְדָּיו, לְהִתְיַצֵּב מוּלוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים.

הִתְקַשַּׁרְנוּ עִם יְדִידִים אֲחֵרִים—אֵלֶּה

שֶׁאִמְךָ לֹא הִזְמִינָה—וְסִפּרְנוּ לָהֶם

מַה הֶחֱלַטְתָּ וְכִי פָּשׁוּט יִהְיֶה עֲלֵינוּ לִחְיוֹת

עִם זֶה, שֶׁחַיֶּיךָ הָיוּ פָּרָשַׁת מְצוּקָה

אַחַת אֲרֻכָּה וְהֵם יָכְלוּ לִרְאוֹת מַדּוּעַ בָּחַרְתָּ

מַה שֶּׁבָּחַרְתָּ, וְלֹא אִכְפַּת מֶה חוֹשֵׁב עַל כָּךְ

זֶה אוֹ אַחֵר בֵּינֵינוּ, וּמִכָּל מָקוֹם מִישֶׁהוּ אָמַר

שֶׁרֻבֵּנוּ נָטַשְׁנוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ לִפְנֵי זְמַן

רַב וַעֲלֵינוּ לְהִתְמוֹדֵד עִם הַדָּבָר

אִם אֵיכְשֶׁהוּ קִוִּינוּ לַהֲבִינוֹ כָּרָאוּי.

 

 

תרגם מאנגלית: משה דור

 

לִיֶיאם רקטור היה בן חמישים ושמונה כשירה בספטמבר 2007 בעצמו למוות במעונו שבניו-יורק.  משורר נחשב – אף כי פירסם רק שלושה ספרי שירה בחייו – מסאי ועורך, שייסד וניהל את הסמינארים הידועים לכתיבה יוצרת של מיכללת בנינגטון, נולד רקטור בוושינגטון הבירה (שמו הפרטי היה רונאלד, אך בהיותו סטודנט שינה את "רונאלד" ל"לייאם" האירי).  הוא היה חולה לב וסרטן גם יחד והשיר הכמעט־נבואי המובא כאן צופה את הדרך שבה פרש מהעולם.  אשתו השלישית, טְרִי סְוֶונְסוֹן, מנהלת "האקדמיה של המשוררים האמריקאיים", שהתה בבית כשבעלה התאבד בחצות הלילה.

 

 

6 תגובות

  1. שולמית אפפל

    אני מניחה שתוכן הדברים עולים במוחנו אחת לזמן

    לא מכירה את המשורר ומודה לך ולמשה. בספטמבר 2007 הייתי בניו יורק
    לא שזה משנה במשהו אבל אני נזכרת במשפט "למי צלצלו הפעמונים וכו""
    על כל המשתמע מכך

  2. טובה גרטנר

    היי יגיורא שיר מסקרן בגלל שבדרך כלל יש דברים שלא מדברים עליהם הוא מדבר עליהם.
    הוא היה נבואי
    להתראות טובה

  3. שיר בודד כל כך, בסופו של דבר כל אדם בודד לנפשו ולסבלותיו

השאר תגובה ל שולמית אפפל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם