בננות - בלוגים / / דלמור שוורץ
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

דלמור שוורץ

 

ברגע זה בזמן

 

אֲחָדִים שֶׁאֵינָם בְּטוּחִים מַכְרִיחִים אוֹתִי. הֵם פּוֹחֲדִים

מֵאָס חֲסַר־מַזָּל. הֵם פּוֹחֲדִים

מֵאַהֲבוֹת שֶׁמְּזֻמָּנוֹת לְפֶתַע, בִּפְנוֹתָן מֵאֵדֶן הָאָח

בְּמֶתֶק הַחְלָטָה. וְהֵם מַבִּיעִים אִי־אֵמוּן

בַּזִּקּוּקִין שֶׁלְּחוֹף הָאֲגַם. תְּחִלָּה הַמְרָאַת הַנְּתָזִים

אַחַר־כָּךְ אֶת הָאוֹרוֹת הַצִּבְעוֹנִיִּים, מִתְרוֹמְמִים

בָּאֲרָעִיּוּת, מְהֻסָּסִים, מְלֵאֵי סְפֵקוֹת, הֵם מְכַלִּים

קֵיסָר בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת לְיַד הַחַרְטֹם הַחוֹזֵר,

מְסֻגָּר בְּאֶבֶן מַעֲלָלָיו וְרוּם תַּפְקִידוֹ.

כַּאֲשֶׁר תִּזְמֹרֶת כְּלֵי־הַנְּשִׁיפָה פּוֹרֶצֶת בַּעֲלִיצוּת מֵעַל הַמַּיִם

הֵם עוֹמְדִים בַּקָּהָל בְּשׁוּרָה לְאֹרֶך הַחוֹף

חָשִׁים בַּמַּיִם שֶׁמִּתַּחְתָּיו. הֵם יוֹדְעִים זֹאת. עֵינֵיהֶם

מֻטְרָדוֹת מִמַּיִם.

 

הַפְרִיעוּ לִי, הַכְרִיחוּ אוֹתִי, אֵין זֶה נָכוֹן

שֶׁ"שּׁוּם אָדָם אֵינוֹ מְאֻשָּׁר." אַך זֶה אֵינוֹ

הַהִגָּיוֹן הַמַּנְחֶה אֶתְכֶם. אִם אֵינֶנּוּ

מְשַׁלְּמִים (אֲנַחְנוּ כֵּן, אֶלָּא אִם תִּקְוָה הִיא חֲלוֹם רָע),

בְּטֶרֶם אֲנִי מְדַבֵּר, בְּרֵעוּת רְפָאִים,

וַאֲנִי זוֹכֵר שֶׁאֲנַחְנוּ הַנָּעִים

מוּנָעִים עַל־יְדֵי עֲנָנִים הַמַּחֲשִׁיכִים חֲצוֹת־לַיְלָה.

__________________________

 בשלווה אנחנו פוסעים מבעד ליום אפריל זה

בְּשַׁלְוָה אֲנַחְנוּ פּוֹסְעִים מִבְּעַד לְיוֹם אַפְּרִיל זֶה,

שִׁירַת מֶטְרוֹפּוֹלִין כָּאן וְשָׁם,

בַּגִּנָּה הַצִּבּוּרִית יוֹשְׁבִים אֶבְיוֹן וּבַעַל הַכְנָסָה קְבוּעָה,

הַיְלָדִים הַצּוֹרְחִים, הַמְּכוֹנִית

חוֹמֶקֶת סְבִיבֵנוּ, נִמְלֶטֶת,

בֵּין הַפּוֹעֵל לַמִּילְיוֹנֶר

מִסְפָּר קוֹבֵעַ אֶת כָּל הַמֶּרְחַקִּים,

כָּעֵת אֶלֶף־תְּשַׁע־מֵאוֹת־שְׁלשִׁים־וְשֶׁבַע,

יַקִּירֵי לֵב רַבִּים נִלְקָחִים מִכָּאן,

מַה יַּעֲלֶה בְּגוֹרָלֵךְ וּבְגוֹרָלִי

(זֶה בֵּית־הַסֵּפָר שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים…)

חוּץ מִן הַתַּצְלוּם וְהַזִּכָּרוֹן?

(…שֶׁזְּמַן הוּא הָאֵשׁ שֶׁבָּהּ אֲנַחְנוּ כָּלִים.)

 

(זֶה בֵּית־הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים…)

מַהוּ הָאֲנִי בַּתַּבְעֵרָה הַזֹּאת?

מָה אֲנִי כָּעֵת שֶׁהָיִיתִי אָז

שֶׁאוֹתוֹ אֶסְבֹּל וְשׁוּב אֶפְעָל,

צִדּוּק הָאֵל בְּתוֹךְ קִיּוּמוֹ שֶׁל רֶשַׁע שֶׁכָּתַבְתִּי בַּתִּיכוֹן

שִׁחְזֵר אֶת כָּל הַחַיִּים מִיַּנְקוּת

הַיְלָדִים הַצּוֹעֲקִים מַבְרִיקִים בִּמְרוּצָתָם

(זֶה בֵּית־הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ הֵם לוֹמְדִים…)

מְרַתְּקִים כָּלִיל בְּמִשְׂחָקָם הַחוֹלֵף!

(…שֶׁזְּמַן הוּא הָאֵשׁ שֶׁבָּהּ הֵם כָּלִים.)

 

לוֹהֶטֶת גִּיחָתָהּ, הַסְּחַרְחֶרֶת הַזֹּאת שֶׁל שַׁלְהַבְתָּהּ!

הֵיכָן אֲנִי וְהֵיכָן אֵלִינוֹר?

לֹא הֵיכָן הֵם עַכְשָׁיו, מֵתִים זֶה שֶׁבַע שָׁנִים,

אֶלָּא מַה הֵם הָיוּ אָז?

לֹא עוֹד? לֹא עוֹד?

מִתְּשַׁע־מֵאוֹת־וְאַרְבָּע־עֶשְׂרֵה עַד הַיּוֹם

בֶּרְט סְפִּיָרא וְרוֹדָה צוֹרְכִים, צוֹרְכִים

לֹא בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם עַכְשָׁיו (הֵיכָן הֵם עַכְשָׁיו?)

אֶלָּא בִּהְיוֹתָם אָז, שְׁנֵיהֶם יָפִים;

 

כָּל דַּקָּה מִתְלַקַּחַת בַּחֶדֶר הַבּוֹעֵר,

כַּדּוּר־הָאָרֶץ הַגָּדוֹל מִסְתַּחְרֵר בָּאֵשׁ הַשִּׁמְשִׁית,

טוֹוֶה בִּתְמִידוּת אֶת הַתָּפֵל וְהַיִּחוּדִי.

(אֵיךְ כָּל הַדְּבָרִים מַבְזִיקִים! אֵיךְ כָּל הַדְּבָרִים מַבְרִיקִים!)

מָה אֲנִי כָּעֵת שֶׁהָיִיתִי אָז?

הַלְוַאי שֶׁהַזִּכָּרוֹן יְשַׁחְזֵר חֲזוֹר וָשׁוּב

אֶת הַקָּטָן בַּצְּבָעִים בַּקָּטָן בַּיָּמִים:

זְמַן בֵּית־הַסֵּפֶר שׁבּוֹ אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים,

זְמַן הוּא הָאֵשׁ שֶׁבָּהּ אֲנַחְנוּ כָּלִים.

__________ 

במיטה החשופה, במערה של אפלטון

 

בַּמִּטָּה הַחֲשׂוּפָה, בַּמְּעָרָה שֶׁל אַפְּלָטוֹן,

בָּבוּאוֹת שֶׁל פָּנָסֵי־מְכוֹנִיּוֹת הֶחֱלִיקוּ לְאִטָּן עַל הַקִּיר,

נַגָּרִים הָלְמוּ מִתַּחַת לַחַלּוֹן הַמּוּצָל,

רוּחַ טָרְדָה כָּל הַלַּיְלָה אֶת וִילוֹנוֹת הַחַלּוֹן,

צִי מַשָּׂאִיּוֹת הִשְׂתָּרֵךְ בְּמַעֲלֵה הָהָר, חוֹרֵק שִׁנַּיִם,

מִטְעֲנֵיהֶן מְחֻפִּים, כָּרָגִיל.

הַתִּקְרָה שׁוּב הוּאֲרָה, הַתַּרְשִׁים הַמְּלֻכְסָן

גָּלַשׁ קָדִימָה לְאִטּוֹ.

              בְּשָׁמְעִי אֶת הֹלֶם־צְעָדָיו שֶׁל הַחַלְבָּן,

הִתְאַמְּצוּתוֹ בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת, נְקִישַׁת הַבַּקְבּוּק,

קַמְתִּי מִן הַמִּטָּה, הִדְלַקְתִּי סִיגָרִיָּה,

וְנִגַּשְׁתִּי אֶל הַחַלּוֹן. הָרְחוֹב הָאַבְנִי

הֵצִיג לְרַאֲוָה אֶת הַדְּמָמָה שֶׁבָּהּ נִצָּבִים בִּנְיָנִים,

אֶת מִשְׁמָרְתּוֹ שֶׁל פָּנָס־הָרְחוֹב וְסַבְלָנוּתוֹ שֶׁל הַסּוּס.

אוֹצָרָם הַטָּהוֹר שֶׁל שְׁמֵי הַחֹרֶף

הֶחֱזִיר אוֹתִי לַמִּטָּה בְּעֵינַיִם עֲשֵׁשׁוֹת.

 

מוּזָרוּת הִצְטַמְּחָה בָּאֲוִיר חֲסַר־הַתְּנוּעָה. הַדּוֹק

הָרוֹפֵף הֶאֱפִיר. קְרוֹנוֹת מִטַּלְטְלִים, אֲשָׁדֵי טְלָפַיִם,

הִדְהֲדוּ בַּמֶּרְחָק, בְּקוֹל גּוֹבֵר, מִתְעַצֵּם וְקָרֵב.

מְכוֹנִית הִשְׁתַּעֲלָה, וְנִדְלְקָה. בֹּקֶר, מֵמִיס

רַכּוֹת אֶת הָאֲוִיר, הֵנִיף מִמְּצוּלוֹת אֶת הַכִּסֵּא הַמְכֻסֶּה

לְמֶחֱצָה, הִצִּית אֶת הַמַּרְאָה,

הִבְדִּיל בֵּין הַשִּׁדָּה לַקִּיר הַלָּבָן.

הַצִּפּוֹר צִיְּצָה בְּהִסּוּס, שָׁרְקָה, צָרְחָה,

גִּרְגְּרָה וְשָׁרְקָה, וּבְכֵן! נָבוֹךְ, עוֹדֶנִּי לַח

מִשֵּׁנָה, רוֹחֵשׁ חִבָּה, רָעֵב וְצוֹנֵן. וּבְכֵן, וּבְכֵן,

הוֹ בֵּן אָדָם, הַלַּיְלָה הַבַּעַר, עֲמַל־הַפֶּרֶךְ

שֶׁל הַשְׁכָּמַת בֹּקֶר, הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁל רֵאשִׁית

חוֹזֶרֶת וְנִשְׁנֵית,

               בְּעוֹד שֶׁהַהִסְטוֹרְיָה בִּלְתִּי־נִסְלַחַת.

מאנגלית: גיורא לשם

 

בשנות ה־80 התוודעתי לקורות־חייו של דלמור שוורץ, המשורר האמריקני־היהודי הגדול, בן המהגרים ממזרח אירופה, שמשיריו תירגמתי לפני שנים אחדות.

סיפור עצוב. ספר שיריו הראשון בחלומות ראשיתן של התחייבויות שראה אור באמצע שנות ה־30, זכה בִן לילה לתהילה. אך תקוותיו של שוורץ נכזבו. עד מותו הפתאומי ב־1966 והוא בן 53, שקעו חייו במאניה־דפרסיה ובשגעון רדיפה. רק פרצי השראה קצרים העניקו לו לפרקים תחושה חולפת של אחיזה כלשהי בחיים ובספרות.

אהבת שירתו הנהדרת והחכמה לא שיככה את יסורי קריאתי. יתר על כן, סוף הספר מינה לי זעזוע נוסף: שוורץ קבור בבית־העלמין היהודי צֶדָר פארק, איסטווד, ניו ג"רזי, לא הרחק מהחלקות שבהן טמונים אמי, אחותה ובעלה, אחיה ורעייתו.

אינני חושב שיש בזה משהו סימלי. שכנות מקרית זאת אינה אלא אחד מתעתועי נדידותיהם של יהודים בעולם. ואף־על־פי־כן אני תוהה איך היא חושפת משהו מן אותיות הפורחות של שירה ומציאות, שמא כאופן היחיד שבו אולי תיתכן הישארות הרוח למי שאיננו מאמין באל או בהשגחה עליונה. הישארות רוח, אני מטעים, ולא הישארות נפש, כ"מיסתורין של ראשית/ חוזרת ונשנית/ בעוד ההיסטוריה בלתי־נסלחת," כדברי דלמור שוורץ בשירו.

ג"ל

 

8 תגובות

  1. שולמית אפפל

    גיורא, השירים הטובים שבזכותך אני קוראת
    ועם ספור חיו יש לי עכשיו כובד על הלב.

  2. גיורא תודה,אני ממש מתרגשת, אלו שירים נפלאים, לדלמור שוורץ יש גם ספור קצר כשם הספר" בחלומות תחילתם של התחייבויות" שהוא לדעתי אחד הספורים הנפלאים שיש {גם בהצגה שהיתה בבית ליסין לפני כמה שנים "הרומן הראשון שלי" נדמה לי שדמות הגבר הסופר מבוססת עליו.

  3. לגיורא – השכם בבוקר – תודה נוספת על דברי שירה מפעימים בעומקם ובמורכבותם . היכן ומתי פורסמו תרגומים אלה ( או אחרים ) לשיריו של שוורץ , מפרי עטך ? ובכל מקרה אשמח אם גם התרגומים האלה , וגם נוספים – לשיריהם של משוררים אחרים – יצטרפו לשיריך , שפרסמת כאן בתקופה האחרונה , ויופיעו יחד בספר חדש . אכן , הגיע הזמן.
    עודד

השאר תגובה ל גיורא לשם ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם