אוקטביו פאס

מבחר השירים הוא מתוך הספר "אש היומיום" שראה אור בהוצאת קשב לשירה, 1998, בתרגומה של טל ניצן. טל ניצן תקרא משירי פאס בערב שירה שייערך בבית ביאליק, 
תל אביב, ב-20 בנובמבר 2008 בשעה 20.30, לכבוד הספר ה־120 
שראה אור בהוצאת קשב לשירה.

העתק ירח

כאשר נחו על שולחני העתק השמש של מבחר שיריו העברי של אוקטביו פאס "אש היומיום" התחלתי לחוש כי אגד הדפים הכחול, שעליו מודפסים השירים במעין נגטיב לבן־על־גבי־כחול, התחלתי לחוש כי אופן ההדפסה הזה נכון יותר לשירה. נכון יותר ונקי יותר.

בד בבד מתגנבת לה כעת מחשבה אחרת, מרדנית, אם כי איני מעז להשמיעה בקול רם: "מדוע אין העתקי ירח?" ההיגיון שבשאלה הלא־הגיונית הזאת לא ברור כשמש?

אין העתקי ירח? יש. יש, במקצת. יש פס שמש ויש פס ירח בשיר קצר של פאס המבולל אלילוּת בנצרות, יום בלילה, זכר בנקבה, עולם בעולם: "בֵּין זְרוֹעוֹת הַצְּלָב הַזֶּה/ קִנְּנוּ שְׁתֵּי צִפֳּרִים:/ אָדָם, שֶׁמֶשׁ, וְחַוָּה, יָרֵחַ." ("צלב מצוייר שמש וירח").  

אינני מומחה לסמלים עתיקים אבל אם ייאמר לי כי אלה סמלים מקסיקניים, אסכים; ואם ייאמר לי שאין הם סמלים מקסיקניים לא אמצא טעם לשנות את דעתי. מכל מקום, שמים וארץ, מיני האדם והעוף, נצרות ואלילות מונחים על כף המאזניים של הצלב הזה, במפגש קווי האורך והרוחב של החיים והמוות. אכן, זה שיר על ציפור נפש וציפור שיר. ומיד בעקבותיו, שירו הזעיר של פאס, "שמש מלאה".

כדי לראות ממעוף הציפור את ההבדל המהותי בין שירת פאס לשירה העברית החדשה די לצטט את שירו הקצר של נתן זך, "ציפור שנייה": "רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי./ הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי./ צִפּוֹר רַבַּת־יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד/ עַד יוֹם מוֹתִי.// עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ./ אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם./ מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם."

שני השירים מופתיים בתוכנם ובצורתם. קל להבחין בשוני בין ציפור נראית לאי־נראית, ששתיהן משהו שמשאיר משהו בין שני עולמות, בין שתי תרבויות. על דרך ההשאלה, השיר האחד הוא העתק שמש, משנהו העתק ירח.

אני, קוראו של כתב־היד המתורגם העומד לראות אור, הייתי מודע לשוני הזה. משנחו על שולחני העתקי השמש ששבו מנדודיהם אצל טל ניצן, חברי רפי וייכרט ואצלי, החילותי לשאול את עצמי אם מסעות הנדודים האלה בין עולמות אינם מביאים לבסוף לידי קִרבה. במלים אחרות, האם פאס, כנתינתו בשיריו בעברית, אכן נטמע בקרבי כליל?

למען האמת, זאת שאלה קשה. חרף הקריאה החוזרת ונשנית, תחושת הזרוּת המסויימת אינה מתפוגגת כליל. אם יוּתר לי לחדד אימרה מתמונת הסיום של הסרט הרומנטי "קזלבנקה", אני יכול לומר כי "זאת ראשיתה של זרוּת מופלאה." וביתר הטעמה, קרבה בלא זרוּת סופה בַּטלה, שכן הטעם המגרה ביותר לאהבת שירה הוא גילוי וכיסוי פניה.

לא אנסה לבאר את שירת פאס ואף לא אציץ במה שמכונה "עולמו של המשורר", או "השקפותיו", או "דעותיו", או "הפואטיקה שלו". משימתי צנועה יותר: חשיפת כמה גלגלי־שיניים, גסים למדי, במנגנונו הפיוטי של פאס, וכיצד הם מכוונים את שעת השיר. לא אטרח לגלות מה השעה, כיצד נראה השעון, לשם מה מודדים זמן, ובוודאי שלא אַרצה על מהותו של הזמן. לכך, בפשטות, לעולם אין די זמן.

אבל בתום תיאורִי, כך אני מקווה, יתיצב שעון שמש חסר מנגנון. מצדי, לוח השעות יכול להיות מסומן בכתב יתדות או חרטומים. אתם תחושו מעצמכם כיצד בריאת השיר מתהווה ממשחק האורצל בשעון.

יתר על כן, הבה ונדמה לעצמנו שני שעוני שמש בשני חללים זהים. באיזה חלל אנחנו נמצאים, ומתי? מיהו השעון שאת צלו אנחנו שומעים? ומה השעה? פאס עושה את זה בשירו הקצר "כאן". ובכן, מה השעה? באיזה רחוב אנחנו הולכים? אנחנו מרגישים כי לוּ פיזרנו את הערפל היינו מגלים את הכתובת או יודעים, לפחות, מהי מגמת פנינו – אל המזרח או המערב, במעלה או במדרון? הקסם השירי או הנס, המלאוּת הגודשת את השיר, מתחולל בשורה האחרונה – "רַק הָעֲרָפֶל אֲמִתִּי." הצעידה ותכליתה נחבאות בדוֹק, אולם הערפל אוורירי ומוחשי כאחד. נסו לפצח את האוקסימורון הזה, כלומר לפזר את הערפל, ובידיכם תיאוריות רבות ומעט שירה. כשלמות, גילוי הערפל וכיסויו עשויים לסייע לנו, למשל, מאפשרים את ההמראה מן החומרי אל הרוחני, ולהיפך, ואת שחרור הנפש מכלא הגוף.

פאס עצמו היטיב לנסח את תחושת ריבוי העולמות על ערפיליהם בספרו "הלהבה הכפולה": "שירה מרשה לנו לגעת במה שאינו ניתן למישוש, ולשמוע את גיאות הדממה של נוף שחרב בנדודי שינה. עדות פיוטית חושפת נִכחנו עולם אחר לפנים מעולם זה, העולם האחר שהינו העולם הזה."

הנדודים בנוף הדממה הגואה הם שיטוט ביקום כפול, בעולם לפנים מעולם, מאפשרים לנו לסגל לעצמנו את נופו השירי של פאס בלא להזדקק לרעיונות מורכבים. ההסתגלות הזאת, השהייה האינטימית המוזרה  בשני גניו של היקום, עשויה לסייע לנו, למשל, לטייל בשיר "סנטראל פארק" ולהבחין  כיצד דימוי הופך לתבנית שיר, והגן לעולם, כאזהרה בפתח השאול.  

זהו זה. ראו איך הנהר הירוק, (ירוק, אני שואל, הוא צבעו של המוות, כבשירו של לורקה?), הכרוך סביב עצמו ונהפך בסוף השיר לקוברה! זכורה תמונת העולם הקדמונית, האלילית, שבה  כדור־הארץ לכוד בלפיתתו של נחש עקלתון שזנבו נעוץ בפיו? ברוכים הבאים אל העולם האלים, הרצחני, שבו צפה אליס קטועת האיברים טמונה בארץ הבבואות של בריכת האגם.

מה קיים באמת מעבר לעולם האספקלריות של בבואת הכאן ובבואת השָם?

משוררים שונים משיבים תשובות שונות על אותן השאלות. ביאליק משיב: תמימות הילדות, לשון האלים. זך משיב: המוות; גם זה משהו שמשאיר משהו. פאס משיב: נצחיותו של האדם היא אהבתו. הוא אף ניסח את זאת במסה שאינה חדלה לטרוד את מחשבתי: "אנחנו הננו זמן ואין אנחנו מסוגלים להימלט מעריצותו. אנחנו יכולים לשנותו אך לא להכחישו או להכריתו. אהבה היא תשובה: שכן היא זמן ויסודה הזמן, אהבה מוּדעת למוות בה בעת שהיא ניסיון להפוך את הרגעי־החולף לְנצח. לכל האהבות מזלביש, שכן יסודן בזמן, וכולן קשר רופף בין שני יצורים היודעים שהם עתידים למות. בכל האהבות, אפילו הטראגיות ביותר, יש רגע של אושר שלא נגזים אם נקרא לו על־אנושי: זהו ניצחון על הזמן, הצצה אל הצד השני, אל השָׁם שהוא כאן, היכן ששום דבר לא משנה שום דבר קיים, קיים באמת."

 גיורא לשם

תל־אביב, 1998