עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

אוקטביו פאס

 

שמש מלאה

 

הַשָּׁעָה שְׁקוּפָה:

אִם הַצִּפּוֹר בִּלְתִּי־נִרְאֵית,

נִרְאֶה אֶת צֶבַע שִׁירָהּ.

 

כאן

 

צְעָדַי בָּרְחוֹב הַזֶּה

מְהַדְהֲדִים

בִּרְחוֹב אַחֵר

שֶׁבּוֹ

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת צְעָדַי

חוֹלְפִים בָּרְחוֹב הַזֶּה

שֶׁבּוֹ

 

רַק הָעֲרָפֶל אֲמִתִּי

 

סנטראל פארק

 

שִׂיחִים יְרֻקִּים וּשְׁחֹרִים, חֲלָקוֹת חֲשׂוּפוֹת,

נָהָר צִמְחִי נִכְרָךְ סְבִיב עַצְמוֹ:

זוֹרֵם לְלֹא נִיעַ בֵּין בִּנְיָנִים כְּעֵין הָעוֹפֶרֶת,

וְשָׁם, בַּמָּקוֹם שֶׁהָאוֹר עַצְמוֹ נֶהְפָּךְ לְהִסּוּס

וְהָאֶבֶן רוֹצָה לִהְיוֹת צֵל, הוּא נָמוֹג.

Don"t cross Central Park at night.

 

הַיּוֹם יוֹרֵד, הַלַּיְלָה נִדְלָק,

אַלֶשִׁינְסְקִי מְשַׂרְטֵט מַלְבֵּן מַגְנֶטִי,

מַלְכֹּדֶת קַוִּים, מִכְלְאַת דְּיוֹ:

בְּתוֹכָהּ יֵשׁ חַיָּה שֶׁנָּפְלָה,

זוּג עֵינַיִם וְזַעַם מִתְפַּתֵּל.

Don"t cross Central Park at night.

אֵין דַּלְתוֹת כְּנִיסָה וִיצִיאָה,

כְּלוּאָה בְּטַבַּעַת שֶׁל אוֹר

חַיַּת הָעֵשֶׂב יְשֵׁנָה פְּקוּחַת עֵינַיִם,

הַיָּרֵחַ חוֹשֵׂף סַכִּינִים קְבוּרוֹת,

מֵי הַצֵּל הָיוּ לְאֵשׁ יְרֻקָּה.

Don"t cross Central Park at night.

 

אֵין דַּלְתוֹת כְּנִיסָה אֲבָל כֻּלָּנוּ,

בְּאֶמְצַע הַמִּשְׁפָּט הַתָּלוּי מִן הַטֶּלֶפוֹן,

מִמְּרוֹמָיו שֶׁל נַחַל הַשְּׁתִיקָה אוֹ הַצְּחוֹק,

מִכְּלוּב הַזְּכוּכִית שֶׁל הָעַיִן הַצּוֹפָה בָּנוּ,

כֻּלָּנוּ נוֹפְלִים בַּמַּרְאָה.

Don"t cross Central Park at night.

 

הַמַּרְאָה מַרְאַת אֶבֶן וְהָאֶבֶן כְּבָר צֵל,

יֵשׁ זוּג עֵינַיִם בְּגוֹן חֵמָה,

טַבַּעַת שֶׁל קֹר, חֲגוֹרַת דָּם,

יֵשׁ רוּחַ הַמְּפַזֶּרֶת בָּבוּאוֹת

שֶׁל אָלִיס, קְטוּעַת אֵיבָרִים בָּאֲגַם.

Don"t cross Central Park at night.

 

פְּקַח אֶת עֵינֶיךָ: אַתָּה כְּבָר בְּתוֹךְ עַצְמְךָ,

מַפְלִיג בִּסְפִינָה שֶׁל מִלִּים בְּנוֹת הֲבָרָה

בַּאֲגַם־הַמַּרְאָה, אַתָּה עוֹגֵן

בְּמֶזַח הַקּוֹבְּרָה: מוֹנִית צְהֻבָּה הִיא

הַלּוֹקַחַת אוֹתְךָ אֶל אֶרֶץ הַלֶּהָבוֹת

דֶּרֶךְ סֶנְטְרָל פַּרְק בַּלַּיְלָה.

 

_____________

בסנטראל פארק מוצב פסל של אליס בארץ הפלאות.

מבחר השירים הוא מתוך הספר "אש היומיום" שראה אור בהוצאת קשב לשירה, 1998, בתרגומה של טל ניצן. טל ניצן תקרא משירי פאס בערב שירה שייערך בבית ביאליק, 
תל אביב, ב-20 בנובמבר 2008 בשעה 20.30, לכבוד הספר ה־120 
שראה אור בהוצאת קשב לשירה.


 

העתק ירח

 

כאשר נחו על שולחני העתק השמש של מבחר שיריו העברי של אוקטביו פאס "אש היומיום" התחלתי לחוש כי אגד הדפים הכחול, שעליו מודפסים השירים במעין נגטיב לבן־על־גבי־כחול, התחלתי לחוש כי אופן ההדפסה הזה נכון יותר לשירה. נכון יותר ונקי יותר.

בד בבד מתגנבת לה כעת מחשבה אחרת, מרדנית, אם כי איני מעז להשמיעה בקול רם: "מדוע אין העתקי ירח?" ההיגיון שבשאלה הלא־הגיונית הזאת לא ברור כשמש?

אין העתקי ירח? יש. יש, במקצת. יש פס שמש ויש פס ירח בשיר קצר של פאס המבולל אלילוּת בנצרות, יום בלילה, זכר בנקבה, עולם בעולם: "בֵּין זְרוֹעוֹת הַצְּלָב הַזֶּה/ קִנְּנוּ שְׁתֵּי צִפֳּרִים:/ אָדָם, שֶׁמֶשׁ, וְחַוָּה, יָרֵחַ." ("צלב מצוייר שמש וירח").  

אינני מומחה לסמלים עתיקים אבל אם ייאמר לי כי אלה סמלים מקסיקניים, אסכים; ואם ייאמר לי שאין הם סמלים מקסיקניים לא אמצא טעם לשנות את דעתי. מכל מקום, שמים וארץ, מיני האדם והעוף, נצרות ואלילות מונחים על כף המאזניים של הצלב הזה, במפגש קווי האורך והרוחב של החיים והמוות. אכן, זה שיר על ציפור נפש וציפור שיר. ומיד בעקבותיו, שירו הזעיר של פאס, "שמש מלאה".

כדי לראות ממעוף הציפור את ההבדל המהותי בין שירת פאס לשירה העברית החדשה די לצטט את שירו הקצר של נתן זך, "ציפור שנייה": "רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי./ הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי./ צִפּוֹר רַבַּת־יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד/ עַד יוֹם מוֹתִי.// עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶׁל שֶׁמֶשׁ./ אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם./ מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶשׁ/ לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם."

שני השירים מופתיים בתוכנם ובצורתם. קל להבחין בשוני בין ציפור נראית לאי־נראית, ששתיהן משהו שמשאיר משהו בין שני עולמות, בין שתי תרבויות. על דרך ההשאלה, השיר האחד הוא העתק שמש, משנהו העתק ירח.

אני, קוראו של כתב־היד המתורגם העומד לראות אור, הייתי מודע לשוני הזה. משנחו על שולחני העתקי השמש ששבו מנדודיהם אצל טל ניצן, חברי רפי וייכרט ואצלי, החילותי לשאול את עצמי אם מסעות הנדודים האלה בין עולמות אינם מביאים לבסוף לידי קִרבה. במלים אחרות, האם פאס, כנתינתו בשיריו בעברית, אכן נטמע בקרבי כליל?

למען האמת, זאת שאלה קשה. חרף הקריאה החוזרת ונשנית, תחושת הזרוּת המסויימת אינה מתפוגגת כליל. אם יוּתר לי לחדד אימרה מתמונת הסיום של הסרט הרומנטי "קזלבנקה", אני יכול לומר כי "זאת ראשיתה של זרוּת מופלאה." וביתר הטעמה, קרבה בלא זרוּת סופה בַּטלה, שכן הטעם המגרה ביותר לאהבת שירה הוא גילוי וכיסוי פניה.

לא אנסה לבאר את שירת פאס ואף לא אציץ במה שמכונה "עולמו של המשורר", או "השקפותיו", או "דעותיו", או "הפואטיקה שלו". משימתי צנועה יותר: חשיפת כמה גלגלי־שיניים, גסים למדי, במנגנונו הפיוטי של פאס, וכיצד הם מכוונים את שעת השיר. לא אטרח לגלות מה השעה, כיצד נראה השעון, לשם מה מודדים זמן, ובוודאי שלא אַרצה על מהותו של הזמן. לכך, בפשטות, לעולם אין די זמן.

אבל בתום תיאורִי, כך אני מקווה, יתיצב שעון שמש חסר מנגנון. מצדי, לוח השעות יכול להיות מסומן בכתב יתדות או חרטומים. אתם תחושו מעצמכם כיצד בריאת השיר מתהווה ממשחק האורצל בשעון.

יתר על כן, הבה ונדמה לעצמנו שני שעוני שמש בשני חללים זהים. באיזה חלל אנחנו נמצאים, ומתי? מיהו השעון שאת צלו אנחנו שומעים? ומה השעה? פאס עושה את זה בשירו הקצר "כאן". ובכן, מה השעה? באיזה רחוב אנחנו הולכים? אנחנו מרגישים כי לוּ פיזרנו את הערפל היינו מגלים את הכתובת או יודעים, לפחות, מהי מגמת פנינו – אל המזרח או המערב, במעלה או במדרון? הקסם השירי או הנס, המלאוּת הגודשת את השיר, מתחולל בשורה האחרונה – "רַק הָעֲרָפֶל אֲמִתִּי." הצעידה ותכליתה נחבאות בדוֹק, אולם הערפל אוורירי ומוחשי כאחד. נסו לפצח את האוקסימורון הזה, כלומר לפזר את הערפל, ובידיכם תיאוריות רבות ומעט שירה. כשלמות, גילוי הערפל וכיסויו עשויים לסייע לנו, למשל, מאפשרים את ההמראה מן החומרי אל הרוחני, ולהיפך, ואת שחרור הנפש מכלא הגוף.

פאס עצמו היטיב לנסח את תחושת ריבוי העולמות על ערפיליהם בספרו "הלהבה הכפולה": "שירה מרשה לנו לגעת במה שאינו ניתן למישוש, ולשמוע את גיאות הדממה של נוף שחרב בנדודי שינה. עדות פיוטית חושפת נִכחנו עולם אחר לפנים מעולם זה, העולם האחר שהינו העולם הזה."

הנדודים בנוף הדממה הגואה הם שיטוט ביקום כפול, בעולם לפנים מעולם, מאפשרים לנו לסגל לעצמנו את נופו השירי של פאס בלא להזדקק לרעיונות מורכבים. ההסתגלות הזאת, השהייה האינטימית המוזרה  בשני גניו של היקום, עשויה לסייע לנו, למשל, לטייל בשיר "סנטראל פארק" ולהבחין  כיצד דימוי הופך לתבנית שיר, והגן לעולם, כאזהרה בפתח השאול.  

זהו זה. ראו איך הנהר הירוק, (ירוק, אני שואל, הוא צבעו של המוות, כבשירו של לורקה?), הכרוך סביב עצמו ונהפך בסוף השיר לקוברה! זכורה תמונת העולם הקדמונית, האלילית, שבה  כדור־הארץ לכוד בלפיתתו של נחש עקלתון שזנבו נעוץ בפיו? ברוכים הבאים אל העולם האלים, הרצחני, שבו צפה אליס קטועת האיברים טמונה בארץ הבבואות של בריכת האגם.

מה קיים באמת מעבר לעולם האספקלריות של בבואת הכאן ובבואת השָם?

משוררים שונים משיבים תשובות שונות על אותן השאלות. ביאליק משיב: תמימות הילדות, לשון האלים. זך משיב: המוות; גם זה משהו שמשאיר משהו. פאס משיב: נצחיותו של האדם היא אהבתו. הוא אף ניסח את זאת במסה שאינה חדלה לטרוד את מחשבתי: "אנחנו הננו זמן ואין אנחנו מסוגלים להימלט מעריצותו. אנחנו יכולים לשנותו אך לא להכחישו או להכריתו. אהבה היא תשובה: שכן היא זמן ויסודה הזמן, אהבה מוּדעת למוות בה בעת שהיא ניסיון להפוך את הרגעי־החולף לְנצח. לכל האהבות מזלביש, שכן יסודן בזמן, וכולן קשר רופף בין שני יצורים היודעים שהם עתידים למות. בכל האהבות, אפילו הטראגיות ביותר, יש רגע של אושר שלא נגזים אם נקרא לו על־אנושי: זהו ניצחון על הזמן, הצצה אל הצד השני, אל השָׁם שהוא כאן, היכן ששום דבר לא משנה שום דבר קיים, קיים באמת."

 

 גיורא לשם

תל־אביב, 1998

 

 

16 תגובות

  1. שמש מלאה

    הַשָּׁעָה שְׁקוּפָה:

    אִם הַצִּפּוֹר בִּלְתִּי־נִרְאֵית,

    נִרְאֶה אֶת צֶבַע שִׁירָהּ.

    זה משהו להוסיף לאוסף ה"קצרצרים" שלי

  2. תודה גיורא, זה מאד יפה ומעניין

  3. גיורא
    אי אפשר, זה כל כך חכם, תאורית המאה… מדייק למה אהבות חייבות להתקיים, ולמה אהבות אינן יכולות
    החכמתי היום תודה לך
    להתראות טובה

  4. השירים מאוד מיוחדים.

  5. גיורא יקר, התרגום של טל ניצן, רגיש ומדויק. הדברים שלך, על השירה, מרתקים בחיבוריהם ורציתי לשאול, היכן ומתי יצא לאור "הלהבה הכפולה"?

    • לבושתי, אינני זוכר עוד פרטים על "הלהבה הכפולה". המסה הקטנה שלי נכתבה ב-1998 אך זאת הפעם הראשונה שראתה אור במדיה כלשהי.

  6. מוי גראסיאס, יפים השירים!

  7. איזה שירים חזקים של פאס,
    איזה תרגומים צלולים ויפים של טל ניצן!
    אנסה להשיג את "אש היומיום"
    ואתייצב גם אתייצב בבית ביאליק לשמוע אותה קוראת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם