וילפרד אואן
המנון לנוער היורד דוּמה
אֵילוּ צִלְצְלֵי־דּוּמָה לַגּוֹוְעִים כִּבְנֵי־בָּקָר?
– רַק חֲרוֹנָם הַמִּפְלַצְתִּי שֶׁל קְנֵי תּוֹתָח.
רַק גִּמְגּוּמוֹ שֶׁל לַהַג הָרוֹבִים הַמְחֻרְחָר
יַחְרִישׁ אֶת תַּחֲנוּנָם הַמְקֻטָּע.
לְמַעֲנָם אַל־נָא בְּלַעַג תְּפִלּוֹת אוֹ עִנְבָּלִים,
גַּם לֹא נְהִי-קִינָה זוּלַת הַמַּקְהֵלוֹת, –
הַמַּקְהֵלוֹת הַמְטֹרָפוֹת שֶׁל הַפְּגָזִים הַמְיַלְּלִים,
וַחֲצוֹצְרוֹת מִמְּחוֹזוֹת קוֹדְרִים לָהֶם תּוֹרְעוֹת.
אֵילוּ נֵרוֹת נָאִיר לִשְׁמֹר נַפְשָׁם מֵרַע?
לֹא עַל־יְדֵי הַנְּעָרִים, כִּי בְּבָבַת־עֵינָם
יִגְּהוּ הַזַּהֲרוּרִים שֶׁל קֹדֶשׁ פְּרִידָתָם.
צְחֹר מֵצַח הַנְּעָרוֹת לָהֶם חֻפָּה שְׁחֹרָה;
וּפִרְחֵיהֶם – הַמַּחֲמָדִים שֶׁבַּהֲגוּת בִּינוֹת,
וְכָל דִּמְדּוּם עַרְבִית סְגוֹרָם שֶׁל וִילוֹנוֹת.
מְשַׁל הַצָּעִיר וְהַזָּקֵן
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָם וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיֵּלֵךְ,
וַיִּקַח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת.
וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל הַמָּקוֹם, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו,
יִצְחָק, הַבֵּן הַבְּכוֹר, אָמַר, אָבִי,
הַבֵּט אֶל הַמַּעֲרָכָה, הָאֵשׁ וְהַבַּרְזֶל,
וְאַיֵּהוּ הַשֵּׂה לְקָרְבַּן־עֹלָה?
וַיַּעֲקֹד אַבְרָם אֶת הַנַּעַר בְּאֵזוֹר וּשְׂרוֹךְ,
וַיִּבֶן סוֹלְלוֹת לַחֲפִירוֹת בָּאֲתָר,
וַיִּשְׁלַח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ.
וּרְאֵה! וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם
וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,
אַל תַּעַשׁ לוֹ מְאוּמָה. הַבֵּט וּרְאֵה,
אַיִל נֶאֱחַז בִּסְבַךְ בְּקַרְנָיו;
הַעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בִּנְךָ־יְחִידְךָ.
אַךְ הַזָּקֵן מֵאֵן, וְאֶת בְּנוֹ שָׁחַט,
וַחֲצִי זַרְעָהּ שֶׁל אֵירוֹפָּה, אֶחָד, אֶחָד.
מאנגלית: גיורא לשם
וילפרד אדוארד סולטר אואן (1918-1893) נמנה עם המשוררים הבולטים בשירה האנגלית. בצד התעניינותו בבוטניקה ובספרות השפיעה עליו אימו, נוצרית אוונגליסטית אדוקה, להתעמק בלימודי הדת. לאחר לימודיו בבית־הספר התיכון החל לעבוד כעוזרו של כומר אולם לבסוף החליט כי ספרות חשובה לו מן הדת. שנתיים שהה בצרפת שבה למד את שפתה וספרותה.
באוגוסט 1914, עם פרוץ המלחמה חזר לאנגליה ולאחר התלבטות התגייס לצבא הבריטי ובדצמבר 1916 הועבר לצרפת כמפקד מחלקה בחטיבת מנצ"סטר. במהלך המלחמה פגש את המשורר זיגפריד ששון שהורחק מן השרות הפעיל לאחר שפירסם "מכתב גלוי" שמחא על המשך המלחמה. בהשפעת שירתו של ששון החל אואן לכתוב שירים שבהם ביכה את ההרג במלחמה.באוגוסט 1918, לאחר בלימת מתקפתם האחרונה של הגרמנים במלחמה, הסתער עם מחלקתו על הקו הגרמני בּבּוֹרוֹוְאַר־פּוֹנסוֹם. כאשר סייע לאנשיו להרכיב גשר סירות נפגע ונהרג.
על תחושתו כמשורר במלחמה כתב במבוא לספר שיריו שראה אור לאחר מותו: "העיקר – עיסוקי אינו השירה: ענייני הוא המלחמה והחמלה שמעוררת המלחמה. השירה נמצאת בחמלה."
וילפרד אואן
מבחר משירתו של וילפרד אואן ראה אור בתרגומה של חנה ניר בקובץ "קרעי שני" שראה אור בהוצאת קשב לשירה בשנת 2001.
יפה שהבאת אותו, גיורא. אם זכרוני אינו מטעני, רקוויאם המלחמה של בריטן מתבסס על שיריו.
מזעזע וחודר קרביים. איזה בזבוז איום של חיים הייתה המלחמה הארורה ההיא – ואיזה תיאור של הוד וכאב.
תמר,
בחלקו.חלקים אחרים מושרים בנוסח המסורתי.
לגיורא – תודה על התזכורת: אכן , תשעים שנה למלחמה ההיא.ובקרוב – שבעים שנה למלחמה הגדולה השנייה.וממש עכשיו -כששים שנה למלחמת העצמאות בארצנו , מלחמה שבילדותי הרחוקה סיפרו לנו שהיתה האחרונה , אלא שמאז (כך חישבתי במחשבון שלי )עברתי בחיי מלחמות כל ( בערך ) 6.6 שנים. ולכן שירו של אואן הוא גם עלינו, אקטואלי . לצערי ולבושתנו – אדוני המלחמות בכל מקום לא למדו דבר. גם לא היוצאים למלחמות ( וכידוע , היוצאים ואולי לא שבים – בדרך כלל אינם אלה ששלחו אותם ).אבל השיר כאן , איתנו ,וחשוב לקרוא אותו, שהרי לא הכל צפוי , והרשות נתונה. דרך אגב : כן, בריטן – פציפיסט מוצהר, שקיבל (!) גם תואר "סר" מהמלכה – הלחין את הטקסטים של אואן ביצירתו המפורסמת .