צ"ארלס סימיק
מדוע אני אוהב שירים מסויימים יותר משירים אחרים
יש לי תצלום של אבי הלובש זיג שחור ומחזיק חזרזיר עוֹלָל תחת בית שחיו. הוא עומד על במה. שתי יפהפיות שחורות־עיניים בשמלות־נשף עם מחשוף נדיב ניצבות לידו ומצחקקות. גם הוא צוחק. החזרזיר פוער את פיו, אך איננו נראה כמי שצוחק.
זהו ערב השנה החדשה. השנה היא 1926. הם נמצאים באיזה מועדון לילה. בחצות כיבו את האורות ושיחררו את החזיר. במהומה המתחוללת תפס אבי את בעל־החיים הצורח. עכשיו הוא שייך לו. לאחר הקידות קיבל חבל מהמלצר וקשר את החזיר לרגל שולחנם.
הוא והבחורות ביקרו, באותו לילה, גם במוסדות אחרים. החזיר הלך אתם קשור בחבל. הם כפו עליו לשתות שמפניה ולחבוש מגבעת של מסיבות. "חזיר מסכן", נהג אבי לומר לאחר שנים.
כשעלה השחר נותרו לבדם, החזיר ואבי, כשהם שותים בבאר מפוקפק ליד תחנת הרכבת. אצל השולחן הסמוך היה כומר שתוי משיא זוג צעיר. הוא צילב את הסכין והמזלג כדי לברך את הנשואים הטריים. אבי נתן להם את החזיר כמתנת חתונה. חזיר מסכן.
אבל זה לא סוף הסיפור. ב־1948, כשאבי כבר נמצא בדרכו לאמריקה ואנחנו רעבנו ללחם בבלגראד, רגילים היינו להחליף את מטלטלינו בעבור מזון. אפשר היה לקבל תרנגולת בעד זוג נעלי גבר באיכות טובה. שעוני־הקיר שלנו, הסכו"ם, אגרטלי הבדולח וכלי החרסינה המקושטים הוחלפו בקותלי חזיר, שומן, נקניקיות ודברים מעין אלה. פעם רצה צועני זקן את הצילינדר של אבי. הוא אפילו לא התאים לו. כשהכובע מישתפל ומכסה את עיניו, נתן לנו תמורתו אווז חי.
שבועות מספר לאחר מכן בא אחיו לראותנו. הוא נראָה אמיד. שיני זהב מלפנים, שני שעונים, אחד על כל יד. דומה שאחיו הבחין בזיג שלנו. אמת ויציב. הרשינו לאנשים האלה לשוטט מחדר לחדר כדי להעריך את הסחורה. הם התנהגו כאילו היה זה ביתם, פתחו מגירות, הציצו בארונות. הם ידעו שלא נתנגד. היינו רעבים מאוד.
מכל מקום, אמי הביאה את הזיג משנת 1926. מיד נוכחנו שהאיש מאוהב בו. בתחילה הציע לנו תרנגולת אחת ואז העלה את המחיר לשתיים. מסיבה כלשהי התעקשה אמי. עונת החגים התקרבה. היא רצתה חזרזיר עוֹלָל. הצועני התכעס או העמיד פנים ככועס. חזיר זה יותר מדי. אבל אמי סירבה לסגת. כשהגיעה לכלל החלטה, היתה מסוגלת להתמקח על הצד היותר טוב. שנים לאחר מעשה, בדוֹבֶר שבמדינת ניו הֶמְשֵׁייר, צפיתי בה בעודה מוציאה מוכר־רהיטים מדעתו. הוא הציע לתת לה את הספה חינם אין כסף ובלבד שייפטר ממנה.
הצועני היה יותר קשוח. הוא צעד ויצא מהבית. לאחר ימים אחדים חזר ובא כדי להעיף מבט נוסף. הוא עמד והתבונן בזיג, שעד אז הספיקה אמי להברישו. הוא הסתכל ואנחנו הסתכלנו. לבסוף פלט אנחה גדולה כמי שמחליט החלטה קשה ובלתי־הפיכה. למחרת היום קיבלנו את החזיר. הוא היה חי ונראה בדיוק כמו זה שבתצלום.
מאנגלית: משה דור
צ"ארלס סימיק, פרופסור־בדימוס לספרות באונ" ניו־המפשייר, שהיה באחרונה "שר השירה" של ארה"ב ונמנה עם גדולי משורריה, נולד בבלגראד, בירת יוגוסלביה, לפני שבעים שנה. בהיותו בן שש־עשרה היגר לארה"ב בלא לדעת אנגלית. עד היום יש לאמריקנית שלו מיבטא סרבי בולט. ב־1990 קיבל את פרס פוליצר, הנחשב ביותר בין פרסי הספרות האמריקניים. אני תרגמתי את שירי ספרו העולם אינו נגמר והתרגום ראה אור בהוצאת קשב לשירה (2004).
אני אוהב את שירתו של צ"ארלס סימיק. הסוריאליזם שלו, על דימוייו המבריקים, רגישותו החברתית, המוסרית והפוליטית, ההומור הצורב הזרוע בשיריו ויכולתו לשוות אופי נדיר לרגיל, שבו את לבי מראשית התוודעותי ליצירתו. החוויות שעבר בילדותו במולדתו הכבושה בידי הגרמנים בימי מלחמת העולם השנייה, והשנים הקשות תחת השלטון הטוטאליטרי בטרם יצא את ארצו, השאירו רושם בל־יימחה על שירתו.
מ"ד
צ"ארלס סימיק
הדרכון היוגוסלבי שהונפק לסימיק ולאחיו ב-18 ביוני 1953
גיורא, תודה שהבאת. סיפור נפלא.
רשימה מענינת
סיפור חזירי למדי – עד שאתה מסיים אתה כבר מרגיש שבלי חזרזיר לרפואה חייך אינם חיים…
לא הכרתי את צד הסימיץ" הזה של סימיק.
אח איזה סיפור!
תודה גיורא ותודה גם למשה על התרגום.
כעת אלך לחפש את "משאלות אנוש".
ליהונתן שלום.
בעת עריכת דבריו של משה דור על סימיק טעיתי טעות קשה: שם ספרו של סימיק בעברית הוא "העולם אינו נגמר". בספר ראה אור בהוצאת קשב לשירה ב-2004 ולא כפי שנכתב.
הטעות הזאת תוקנה כעת בפוסט.
ותודה על דבריך.
תודה על הסיפור המרתק שהבאת, גיורא. ובכלל, רעיון יפה – בימת אורח.