שרון אולדס
טבע דומם
אֲנִי שְׂרוּעָה עַל גַּבִּי לְאַחַר הַהִתְעַלְּסוּת,
שָׁדַיִם לְבָנִים רְדוּדֵי קִמּוּרִים כְּמִכְסִים שֶׁל קְעָרוֹת מָרָק,
פְּטָמוֹת בּוֹהֲקוֹת כִּפְטָלִים, מְנֻמָּרוֹת וְקַיָּמוֹת לָעַד.
רַגְלַי מֻנָּחוֹת אֵי־שָׁם עַל הַמִּטָּה כִּדְגֵי
הַכֶּסֶף הַגְּדוֹלִים הַמִּשְׁתַּלְּשְׁלִים מֵעֵבֶר לִקְצֵה הַשֻּׁלְחָן.
חִזָּיוֹן שֶׁל הֶרֶס, חִזָּיוֹן שֶׁל שַׁלְוָה גְּמוּרָה,
אֵבָר מִין בָּהִיר וְשָׁקֵט וְנוּגֶה כְּמוֹ
הַפַּסְיוֹן הַמֵּת הַחַכְלִילִי־הַכָּחֹל שֶׁכֻּלּוֹ
נוֹצוֹת צַוָּאר עַרְמוֹנִיּוֹת וּפִצְעֵי גּוּף עֲמֻקִּים,
וּבְמֶּרְכַּז מִצְחִי טִפָּה שֶׁל מַיִם
עֲגֻלָּה וּמְנַצְּנֶצֶת, וּבְתוֹכָהּ
דְּיוֹקַן־עַצְמִי שֶׁל הָאָמָן, בִּמְהֻפָּךְ,
עֵירֹם, אוֹחֵז בְּמִבְרְשׁוֹתֶיךָ הַנּוֹטְפוֹת אוֹר כְּלַפִּידִים.
אובדן חושים
בְּהִתְעַלְּסֵנוּ זֶה הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי,
מְעֻנָּן וְחָשׁוּךְ, לֹא חָדַלְנוּ
וְהִתְמַדְנוּ בְּכָךְ וְהִתְמַדְּנוּ וְלֹא
הִרְפֵּינוּ עַד הַסּוֹף, וְהִמְרֵאנוּ
בָּאֲוִיר, עַד כִּי הָיִינוּ מִמַּעַל
לְקַו הָעֵצִים. הָאֲגַם הִשְׂתָּרֵעַ
מֻגְלָד קֶרַח וְכֶסֶף, הַמִּשְׁטָח הִתְקַפֵּל,
אַסְפַּקְלָרִיָּה שֶׁל כְּלוּם. הַסְּלָעִים הַשְּׁחוֹרִים
הִתְרוֹמְמוּ מִסָּבִיב אֶל הָאֲוִיר
הַדְּיוֹנוֹנִי הַמְּגֻרְעָן, רְצוּעוֹת הַשֶּׁלֶג
לֹבֶן מַבְהִיק, וְאַף כִּי לֹא יָדַעְנוּ
הֵיכָן אֲנַחְנוּ, הַשָּׂפָה לֹא הָיְתָה
שְׁגוּרָה עַל פִּינוּ, וְרָאִינוּ רַק בְּקשִׁי, לֹא
חָדַלְנוּ, מַמְרִיאִים עִם הַסְּלָעִים
הַשְּׁחוֹרִים אֶל הַגְּבָעוֹת הַשְּׁחוֹרוֹת, הֶהָרִים
הַשְּׁחוֹרִים נִשָּׂאִים מִן הַגְּבָעוֹת. בְּנוּחֵנוּ
עַל פִּסְגַּת הֶהָרִים, עָנָן עֲנָקִי
אֶחָד בַּעַל שׁוּלֵי אוֹר מְשֻׁנָּנִים
שֶׁל עֶרֶב לוֹהֵב, לֹא פָּנִינוּ לְאָחוֹר,
וְעִמּוֹ נוֹתַרְנוּ, אַף כִּי הָיִינוּ מְרֻחָקִים
מֶרְחָק רָב מִמָּה שֶׁהִכַּרְנוּ, הִתְרוֹמַמְנוּ
אֶל גַּלְעִינוֹ שֶׁל הֶעָנָן, אַף כִּי
הָיִינוּ נִפְחָדִים, וְהָאֲוִיר חָלוּל, אַף כִּי
שׁוּם דָּבָר לֹא צָמַח שָׁם, אַף כִּי
זֶהוּ מָקוֹם שֶׁמִּמֶּנוּ אִישׁ עוֹד לֹא חָזַר.
החוף
הַמַּיִם הָיוּ צְלוּלִים, אֲפוּרִים־יְרֻקִּים – כַּאֲשֶׁר צָלַלְתִּי
מַטָּה, הָיָה בָּהִיר. הִבַּטְתִּי כְּלַפֵּי מַעְלָה
וְרָאִיתִי גַּל חוֹלֵף מֵעַל,
שִׂרְטוֹן אָפֵל, מוּטָח עַל גַּבּוֹ אֶל הַחוֹף,
כְּאֶבֶן מִיל מֻשְׁלֶכֶת עַל הָאֲדָמָה.
צָלַלְתִּי כְּדֵי לִרְאוֹתוֹ שֵׁנִית –
פִּרְאִי, מַעֲרוֹךְ אָפוֹר
שֶׁהוּטַח בַּחוֹף. בְּהַבִּיטִי אֶל־עָל,
בְּקֹצֶר נְשִׁימָה, וּבִרְאוֹתִי זֹאת,
הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי נִמְצֵאת בְּגַלְעִין
רוֹאָה צוּרוֹת שֶׁל זֹהַר מִצְטַּבְּרוֹת
מִסָּבִיב לִי בַּתָּא. וּבַמִּטָּה, כַּאֲשֶׁר גָּמַרְתִּי,
קַשְׁתִּית עֵינְךָ הִתְעַרְפְּלָה לְרֶגַע, לֹא
בִּדְמָעוֹת, כִּי אִם בָּעִרְפּוּל שֶׁל לֵידָה וּמָוֶת, וּמִתּוֹךְ
נַפְשִׁי רָאִיתִי בְּעֵינְךָ
אֶת הַיָּם הַפָּתוּחַ. וְכַאֲשֶׁר
גָּמַרְתָּ, אִישׁוֹנְךָ תָּפַח בְּרֹךְ, גָּדַל
וְגָדַל כְּאוֹת־תַּחֲנָה הַפּוֹרֵחַ בָּאֲפֵלָה
עַל הָאֶקְרָן – נִיצָן, חֲצִי־פְּרִיחָה, פְּרִיחָה, וְאַחַר־כָּךְ
קָרַב אֵלַי לִכְאוֹרָה הַפֶּרַח הַמָּלֵא
הַמִּתְמַתֵּחַ, וְנִצָּנְךָ הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹכְךָ
הִזְדַּקֵּף וְקָרַב
אֵלַי. כַּאֲשֶׁר בָּכִיתִי, עֵינַי מֵעַל
לְחָזְךָ, כָּל דִּמְעָה וְדִמְעָה סִמְּנָה בְּךָ
אוֹת חַד זוֹהֵר, כְּשֶׁסַע בַּחֹמֶר
אֶל הַנֶפֶשׁ, בִּהְיוֹתִי לְפוּתָה בְּךָ
חַשְׁתִּי בְּכָל
טִפָּה נוֹטֶפֶת
וְגַלֶּיהָ הַזְּעִירִים מְהַדְהֲדִים בַּחוּץ
עַל פְּנֵי גּוּפְךָ, כַּאֲשֶׁר שָׁכַבְנוּ יַחַד בְּלִי
לָזוּז אוֹ לְדַבֵּר, מֻשְׁלָמִים, וְאַחַר כָּךְ
כְּשֶׁהַזֹּהַר הָדַף אוֹתָנוּ אֶל הַשֵּׁנָה.
שיר למאהבי הראשון
כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵבִינָה עַכְשָׁיו, אֲנִי רוֹצָה
לַחֲשֹׁב עַל אֵימָתְךָ – מְקַבֵּל לְיָדֶיךָ נַעֲרָה
מְטֹרֶפֶת מֵאַהֲבָה, גּוּפָהּ הַבָּסְרִי, הָרַעֲנָן
הָאָרֹךְ דַּק כְּסַבּוֹן מְקֻרְצָף,
שְׁכוּבָה עַל רַגְלֶיךָ, 18,
חַפָּה מִמַגָּע. אֲנִי רוֹצָה לְהָבִין,
עַכְשָׁיו, אֶת אֵימָתְךָ, אֶת הָאֹפֶן שֶׁבּוֹ כָּבַשְׁתָּ אוֹתָהּ,
מְבַתֵּק את בְּתוּלֶיהָ כְּפִי שֶׁמְסִירִים מֵעֵי דָּג,
עוֹזֵב בַּבֹּקֶר בְּבִּרְבּוּרִים עַל רַעֲיָה.
כַּאֲשֶׁר אֲנִי יוֹדַעַת
עַכְשָׁיו עַל פַּחַד הָאַהֲבָה
אֲנִי רוֹצָה לַחֲשֹׁב עַל גּוּפָהּ הַמְלֻבָּן
יְרַקְרַק כְּדָג שֶׁנָּחַת זֶה עַתָּה, רוֹטֵט
וְנֶחְבָּט בַּסֶּלַע – שְׁמוּטָה
בְּתוֹךְ חֵיקְךָ, מִזְדַעֲזַעַת כְּמוֹ הַזַּיִן שֶׁלְּךָ,
אִשָּׁה בְּבֻלְמוֹס שֶׁל אַהֲבָה, חַמָּה
כְּמוֹ מִמַּכְבֵּשׁ־הַדְּפוּס, מַכְשִׁיר חַד שֶׁטֶּרֶם שֻׁמַּשׁ,
רוֹשֶׁפֶת עַל יְרֵכֶיךָ וְכָל שֶׁהָיִיתָ מְסֻגָּל
לַעֲשׂוֹת בְּאֵימָתְךָ הָיָה לִמְחֹץ אֶת בְּתוּלֶיהָ
כְּחִלָּזוֹן בְּצִדְפָּתוֹ הָאֲפֵלָה וְאַחַר־כָּךְ
לְהַשְׁלִיכָהּ. אֲנִי מְלֵאָה יִרְאַת־כָּבוֹד לְאֵימָה
שֶׁכֹּה רַב בִּזְבּוּזָהּ, אֲנִי מְאֹהֶבֶת בַּנַּעֲרָה שֶׁבָּאָה
לְהַקְרִיב קָרְבָּן, בָּאָה אֵלֶיךָ
וְהִנִּיחָה אֶת זֶה כְּמִנְחָה עַל מַגָּשׁ, אֶת
בְּשָׂרָהּ הֶעָדִין – כֵּן, כֵּן,
אֲנִי מְקַבֶּלֶת אֶת הַמַּתָּנָה.
המומחית לשבלולים
כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי מֻמְחִית לְשַׁבְּלוּלִים
הָיִיתִי מַפְרִידָה בֵּין עֲלֵי הַקִּיסוֹס, וּמְחַפֶּשֶׁת
אֶת הַקָּרִישׁ הָעֵירֹם שֶׁל גּוּפֵי זָהָב אֵלֶּה,
זָרִים עֲמוּמִים הַמַּבְהִיקִים עַל־גַּבֵּי
הָאֲבָנִים, לְאַט, גּוּפוֹתֵיהֶם הַדְּבִיקִים
נְתוּנִים לְחַסְדִי. מְכִילִים בְּעִקָּר מַיִם, הֵם הִצְטַמְּקוּ
לִכְלוּם כַּאֲשֶׁר נִזְּרוּ מֶלַח,
אַךְ לִי לֹא הָיָה עִנְיָן בְּכָךְ. מַה שֶּׁאָהַבְתִּי
זֶה לְהָסִיט הַצִּדָּה אֶת הַקִּיסוֹס, לְהָרִיחַ
אֶת רֵיחַ הַחוֹמָה, וְלַעֲמֹד שָׁם בַּדְּמָמָה
עַד שֶׁהַשַּׁבְּלוּל שָׁכַח שֶׁאֲנִי שָׁם
וְשִׁגֵּר אֶת הָאַנְטֶנוֹת שֶׁלּוֹ אֶל מִחוּץ
לְרֹאשׁוֹ, מְשׁוֹשֵׁי הַזַּיִת הַמַּבְרִיקִים
מִזְדַּקְּרִים כְּטֶלֶסְקוֹפִּים, עַד אֲשֶׁר
הַגֻּלּוֹת הָרְגִישׁוֹת בִּצְבְּצוּ לִבְסוֹף מִן הַקְּצָווֹת,
עֲדִינוֹת וְאִינְטִימִיּוֹת. כַּעֲבוֹר שָׁנִים,
כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי לָרִאשׁוֹנָה גֶּבֶר עֵירֹם,
נֶאֱנַקְתִּי מֵעֹנֶג לְמַרְאֶה הַפֶּלֶא הַשָּׁקֵט הַזֶּה
הַחוֹזֵר וְנִשְׁנֶה, הַיְּצוּר
הַמְהֻדָּר הַזַּחְלָנִי הַמֵּגִיחַ מִמַּחֲבוֹאוֹ
וּבוֹהֵק בָּאֲוִיר הַכֵּהֶה, נִלְהָב
וְכֹה בּוֹטֵחַ, עַד שֶׁבָּא לִבְכּוֹת.
הזין של האפיפיור
זֶה תָּלוּי בְּחֶבְיוֹן גְּלִימוֹתָיו, עִנְבָּל
עָנֹג בְּמֶרְכַּז הַפַּעֲמוֹן.
זֶה זָז כְּשֶׁהוּא זָז, דַּג רְפָאִים
בְּהִלָּה שֶׁל עֵשֶׂב־יָם זָהֹב, הַשֵׂעָר
מִתְנוֹעֵעַ בַּחשֶׁךְ וּבַחֹם – וּבַלַּיְלָה
כַּאֲשֶׁר עֵינָיו נָמוֹת, זֶה
נֶעֱמָד בְּהַלֵּל לָאֵל.
מאנגלית: גיורא לשם
המשוררת האמריקנית שרון אולדס נולדה ב־1942 בסן םרנסיסקו וחונכה בצעירותה, על־פי דבריה, כ"קלוויניסטית פונדמנטליסטית." השלימה את חוק לימודיה הגבוהים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק וקיבלה תואר דוקטור בתחום הספרות האנגלית. שירתה מצטיינת בחספוס לשוני ובהעזה דימויית בתארה מיניוּת, יחסי משפחה, גופניוּת ואלימות פוליטית. ספר שיריה הראשון השטן אומר ראה אור ב־1980 וזכה בפרס מרכז השירה בסן פרנסיסקו. ברבות השנים זכתה אולדס גם בפרס חוג מבקרי הספרים הלאומי בארה"ב, בפרס ת"ס אליוט ובפרסים אחרים.
אולדס נחשבת ליורשתן של סילביה פלאת ואן סקסטון כ"משוררת וידויית". ב־2005 הזמינה אותה אשת הנשיא, לאורה, להשתתף בפסטיבל הספרים הלאומי שנערך בבירה וושינגטון. אולדס דחתה את ההזמנה ואף פרסמה גילוי דעת שבו כתבה, בין השאר: "אמריקאים רבים שחשו עצמם גאים בארצם מרגישים כעת שברון לב ובושה בשך משטר הדמים, החבלה והאש. הרהרתי במפות הנקיות שעל שולחנך, בסכינים המבהיקים ובאור הנרות, ואינני מסוגלת לסבול אותם."
בשנים האחרונות מכהנת אולדס כפרופסור חבר בחוג לכתיבה יצירתית באוניברסיטת ניו יורק.
ג"ל
טוב שהבאת אותה. יופי של עבודה.
גיורא, זה נפלא!!
אהבתי "אובדן חושים", אם כי חושניות יש בכל השירים.
נהדרת. קראתי בהנאה רבה.
וואו איזו אישה ואיזו משוררת .
תודה על התרגומים.
תודה לך גיורא על שאפשרת לי לקרוא את השירים העזים הנשיים הכנים האלו שמדברים כל כך אלי
תודה שהבאת אותה לכאן.
המחשופים הנדיבים של סן פרנסיסקו !
הילולת ארוס במיטבה.
יפהפיים, גיורא. אתה מכין ספר?
תודה.
הייתי רוצה להכין ספר אולם עדיין אין בשביל מי.
תרגמת כמחצית ספר.
משוררת טובה, גיורא, שתרגמת לעברית טבעית המשכיחה את מעשה התרגום. האורגזמות שלה מעניינות מאוד , ומעניינות במיוחד אם משווים אותן לרגע לאורגזמות של המומחית המקומית לנושא. לא אנקוב בשמה, אבל היא מולטיאורגזמית מאוד. אגב, האם נכתבו שירי אורגזמה גבריים? לא מצליח להיזכר.
תודה.
אבדוק אם ברשותי (במקור אנגלי או בתרגום) שירי אורגזמה גברית.
נדמה לי שיש ברשותי משהו.
התעלסות שירית במיטבה. מי אמר שמיטב השיר כזבו. והתרגום נראה כמתעלס עם המקור באהבה רבה.
שירים נהדרים
גיורא, תודה, מרתק וגם בשל הפסקה שהוספת.
אולי אני הולכת להסתכן בדברים הבאים: אני מודה שחלק מהשירים לא אהבתי. היה לי קשה לשאת את העומס בדימויים ובמטפורות ובציורי לשון שאינם רק על גבול הפנטסטי אלא על גבול הבלתי אמין שהרחיק אותי. (מקווה שזו לא יהיה בוטה מידיי לומר זאת. אני רואה את השיחה על השירה כדבר פתוח ומזמין כנות). למשל, השיר "אובדן חושים" הזכיר לי את "חמדה" של דליה רביקוביץ אבל כמה חמדה יש בשני וכמה מליצות ועומס בראשון. לדליה רביקוביץ האמנתי יותר:)
מנגד, שיר למאהבי הראשון הוא בעיניי מצויין. בועט וחובט ונוגע ללב. חושפני עד כדי לגעת בעצבים, גם של הקורא(ת).
גיורא, תודה שוב. שבחים על התרגום ועל כך שהבאת משהו אחר.
למירה,
בשירה האמריקנית בשנות ה-70 וה-80 הופעתה של אולדס על שפעתה היתה חריגה למדי, משום שהשירה דאז היתה יבשושית (ע"ע קרילי, למשל) והשפע של אולדס התקבל בברכה.
תודה גיורא על ההבהרה הזו. מה שמוכיח שוב שיצירה אינה עומדת לגמרי לעצמה אלא גם בקונטקסט התקופה והתרבות ומכלול היצירה של המשורר וכן הלאה.
אחלה משוררת. מחרמנת.
לה פטיט מורט, כמו שקוראים הצרפתים לאורגזמה.
כבר כתבו על אולדס, פה בבננות, צאלה כץ:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=354&blogID=81
לדנה,
לא המצאתי את אולדס. זה גם לא פרסום ראשון משיריה. כבר לפני שנים פירסמתי שני מבחרים קטנים בעתונות היומית.
כפי ששמעתי על-פי השמועה, צאלה כץ לא תתרגם עוד משירי אולדס.
בטח שהיא תתרגם. במקום צאלה כץ יקראו לה ערן הדס. אבל הכתם יישאר על הקיר.