עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

שיר על הדרך

עונה אחת

זְכוּרָה נְסִיעָה בֵּין הָרִים וּבֵין סְלָעִים.

בַּתַּחֲנָה הָאַחֲרוֹנָה,

בְּצֵל עַרְבֵי הַנַּחַל,

שָׁם שָׁמַעְנוּ אֶת לַהֲקַת־הַקֶּצֶב הָאֱלֹהִית

צוֹרַחַת שִׁירֵי מוֹלֶדֶת וְרוֹק כַּסָּאח.

 

עַל מֵי מְנֻחוֹת.

שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם זָכַרְנוּ.

 

98 תגובות

  1. עעעעעעעעע

    יעל ישראל המחוננת (בעיניה וחברותיה-5 אנשים בישראל) רצחה הבוקר את שמו הטוב של אייל ש/ני ואשתו כשאיחלה להם למות על שזרקו חתול לרחוב. הבהמה יעל ישראל, חסרת הכישרון, שחושבת שנודיה הם בושם משובח-זוכה בפרס מטעם עצמה-ביקורות משוחדות של חבריה רן יגיל במעריב-הזונה הספרותית גרפומנית חולת נפש בודד וכעורה זו-מאחלת מוות לאדם אחר ולאישתו. ועוד מוסיפה אמן….זוהי גיברות התרבות של בננות בלוג! בושה וחרפה! ביזיון! בננות בלוג אוסף חוסר כישרון וכיעור ולקקנות ממסדית ואהבת העצמי-להקיא מכם-מזל שליאור עזיז סגר אתכם ועשיו אין תגובות יותר בפוסטים המחוריינים שלכם

    • עצה: רק אל תפרסם עוד מסיפוריך כי אתה נחשף בערייתך? קמת מן הקומה של ההרואין כדי להיות סופר בינוני מינוס?

  2. סיפור גרוע. פרובוקציה בגרוש של ילד מוגבל. המשך לכתוב ואם תשתפר תהיה גרוע. בוקובסקי סוג ז' לילדים. נסה לחזור לכתבי התביעה הארוכים הם יותר מעניינים אותנו – השופטים המקלים.

    • למה כל כך הרבה ניבולי פה ????
      טומאת שפתים זה אבי כל הטומאות
      פיכס
      הרי נחנו אחרי הכל גם בנפש אלוקית
      לא רק הבהיימס

    • נו באמת, במקום חרא כמו בננות בלוג יש לשים סיפור חרא. אבל מה, זהב טהור לעומת כהנסקי, גיורא פישר ושאר מרעי בישין משוררים וסופרים בלירה ובלי גרוש של כישרון. ספריו של עזיז מה הסטיה שלך וסיפור מתוק לנערה שאהבתי יוצאים מחדש ערוכים ובתוספת סיפרוים יפיפיים-יהיה שוס…

      • מה זה יש שני ליאור עזיז ?
        למה אתה כותב על עצמך בגוף שלישי????

        • עזיז הוא כוכב על, ענק בכל קנה מידה, משמיד ומחסל את הרע, הרשע, החנפן, המושחת, הרמאי, חסר הכישרון, היחצני, הריקני. הזהרו לפגוש בו הזהרו להביט לו אפילו בעיניים.. פחחחחחחדדדדדדדדד

          • ראית הרבה סרטי אימה חביבי
            תשמור על האנרגיה לדברים חיוביים

          • על הסיפור אמר ירון אביטוב בביקורת ספרים בידיעות אחרונות, שזה אחד הסיפורים הטובים שקרא בחייו.
            ערך משה רון-הקיבוץ המאוחד

            הרואין, גולני, אחי.

            אז מתתי פעם אחת, מנת יתר. אחרי שלושים ושש שעות אני פוקח עיניים ואני במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב.

            צינור מחובר לי ליד. מסיכה על הפנים. אני מרגיש משהו למטה. מה הם חיברו לי למטה?

            אחות מתקרבת אליי, היא מושכת מפני את מסכת החמצן. מה שלומך? היא שואלת.

            אני מרגיש משהו על הזיין שלי, אני אומר.

            אני אנתק את זה ותצטרך לתת שתן.

            האחות מרימה את השמיכה והיד שלה מגששת על איבר מיני. היא שולפת את הצינורית ומחייכת.

            אני מחייך חזרה. אפשר לעשות את זה שוב?

            סליחה, היא אומרת.

            רואים שאת יודעת לתת טיפול טוב לזיין של גבר, האני אומר.

            חוצפן, האחות אומרת ומסתלקת משם.

            אחר כך רופא אחד מספר לי שהצילו את חיי בנס, שהייתי מת קלינית, שלא הייתי בהכרה יום וחצי, ושאני בחור עם מזל.

            אם הייתי בחור עם מזל, אני אומר לו, אז אני הייתי הרופא ואתה הנרקומן.

            הרופא מחייך חיוך קטן והוא קורא לאחות אחרת והם מדברים בפינה.

            דוקא אחות חמודה. חזה קטן, רגליים דקות, ישבן מוצק, והיא מרבה לחייך.

            חרא, באמת הייתי צריך להיות רופא. לא הייתי מפסיק לזיין את כל האחיות שבסביבה, ואת כל הרופאים, וכן, לעזאזל, גם את כל החולים הייתי מזיין. למה לא בעצם?

            אבל עכשיו האחות ניגשת אלי והיא שוב מחייכת. חזרת מהמתים, היא אומרת.

            מה?

            חזרת מהמתים. מתת והחזרנו אותך לחיים. פניה מתקדרות. לא תמיד יהיה לך מזל כזה.

            אני מהנהן בראשי. אחות יקרה, אני אומר.

            כן, היא אומרת ברכות.

            אם מתתי וחזרתי לתחייה אז יכול להיות שאני המשיח.

            מה? האחות צוחקת.

            הרי רק המשיח אמור לחזור מהמתים, ואני חזרתי מהמתים. מסקנה, אני המשיח, אני המשיח החדש.

            האחות צוחקת. אולי אתה באמת המשיח, היא אומרת.

            אז את יודעת מה המשיח דבר ראשון רוצה לעשות?

            מה? האחות שואלת ומחייכת.

            המשיח רוצה להכניס ת'ראש שלו מתחת לחצאית שלך וללקק לך ת'שפתיים המתוקות שלך.

            יש לך פה מלוכלך, האחות אומרת בכעס והולכת ממני.

            לעזאזל, לאחיות פה אין שום חוש הומור.

            פתאום מוזיקה נשמעת בחדר.

            חרא, פרנק סינטרה בטיפול נמרץ. אני מתיישב על המיטה. במיטה מולי שוכב גבר מבוגר מחובר לכל מיני צינוריות. לידו יושבת אישה מבוגרת. הטייפ מונח לרגלי האישה.

            למה את משמיעה פה מוזיקה? אני שואל.

            האישה אומרת, בעלי בקומה. הרופאים אומרים שאולי מוזיקה שהוא אוהב תגרום לו להתעורר.

            מה קרה לבעלך?

            תאונת דרכים.

            ואיפה את היית?

            בעלי בדיוק חזר מהעבודה.

            ואולי הוא חזר מהמאהבת שלו.

            האישה קמה ממקומה. סליחה?

            לעזאזל, הסתכלת על עצמך פעם בראי? לא פלא שבעלך לא רוצה להתעורר. אם אני הייתי מתעורר ורואה אותך, ישר הייתי חוזר לקומה, ואולי אפילו הייתי מעדיף למות.

            האישה פורצת בבכי. אחת האחיות ניגשת בריצה. מה עשית עכשיו? היא שואלת בכעס.

            אחיות לא אמורות לכעוס, אני אומר.

            אתה איש בלתי נסבל, האחות אומרת.

            אני משפיל מבט וחוזר ומביט באחות. זה נכון מה שסיפרו לי? אני שואל.

            מה סיפרו לך? האחות שואלת ומחזיקה בידה של האישה המבוגרת.

            זה נכון שכשהייתי בקומה את התגנבת אלי ומצצת ת'זיין השמן והענקי שלי?

            אתה מטורף לגמרי, האחות אומרת.

            אני אגיש תלונה להנהלת בית החולים. לא יתכן שימצצו פה לחולים את הזיין בלא ידיעתם. אז מה אם יש לי זיין ענקי ונפלא, האם זו סיבה למצוץ אותו בלא ידיעתי?

            אני פורץ בצחוק ונשכב במיטה. כמה דקות אחר כך איש מבוגר עם חלוק של רופא קרב אלי. הוא מתבונן בי ואומר, אני הפסיכיאטר של בית החולים.

            ואני גרגמל הרשע, אני עונה.

            פניו של האיש מרצינות, גבותיו נמתחות.

            באמת נורא נורא מפחיד.

            הפסיכיאטר שואל, מה אתה עושה בחייך?

            אני מתכנת בכיר, אני אומר. עכשיו אני גם מסיים תואר שני במנהל עסקים, ובקרוב אתחתן עם בחורה יפה שאביה קבלן. עשיתי את זה, אני אומר. אני מה שנקרא סיפור הצלחה.

            הפסיכיאטר מתיישב על כסא עץ לבן. אתה מבין את מה שעברת?

            כן.

            לקחת הרואין.

            חכם גדול, אני אומר.

            אני מנסה להתישב על המיטה וחש סחרחורת. לעזאזל, אני אומר וחוזר ומשתרע על המיטה.

            אתה משתמש בעוד דברים? הוא שואל.

            רק כשאני נושם, אני משיב.

            הוא מניד בראשו. יש עוד משהו שתרצה לדבר עליו?

            אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והחרא הזה עוד יושב מולי.

            אני אומר, רציתי לדעת אם זה נכון מה ששמעתי עליך.

            מה שמעת עלי, הוא שואל בחזרה.

            שמעתי שאתה מושיב ילדים קטנים על הברכיים שלך ומלטף להם את איבר המין.

            הפסיכיאטר קם ממקומו. אני לא אסבול דיבורים כאלה.

            אני מתחיל לצעוק. מוצץ זיין של ילדים! מוצץ זיין של ילדים!

            פניו של הפסיכיאטר מאדימות והוא מסתלק מהמקום.

            אני שוב נשאר לבד ושוב פרנק סינטרה מתחיל לשיר. אייב גאט יו אנדר מיי סקין, אייב גאט יו דיפ אין מיי הארט.

            בחיי, איזה מתרומם הפרנק הזה.

            אני מתרומם מעט מהמיטה ובמשיכה חדה אני מנתק את האינפוזיה מכף ידי. סילון דם משפריץ לי מהיד כמו ממזרקה. אני חוסם את הדם ביד השנייה וקם ויורד מהמיטה. אני כמעט נופל ונאחז במיטה בידי. לעזאזל, מי החרא שבנה פה ריצפה עקומה?

            בזהירות אני מתחיל ללכת והריצפה מתחילה להתנועע. אז אני מתנועע יחד איתה.

            שתי אחיות משוחחות ליד הדלפק, ואני ממהר לצאת מהמחלקה. אני מבחין בדלת עץ פתוחה, ואני נכנס לחדר אחר.

            בחדר על מיטה בודדה ישן בחור. הרגליים שלו מגובסות ותלויות כלפי מעלה על מתקן מיוחד, הידיים שלו מחוברות לאינפוזיה, תחבושת גדולה עוטפת את מצחו, ופניו מרושתות בכתמי דם זעירים.

            פרחים מונחים בכל רחבי החדר ועל השידה מונחות קופסאות שוקולד וממתקים. שתי תמונות גדולות תלויות על הקיר. בתמונה אחת רואים את הבחור שוכב במיטה ולידו כל מיני קצינים במדים. ובתמונה אחרת רואים אותו עם איש מבוגר והם לוחצים ידיים.

            לעזאזל, האיש הזה בתמונה נראה לי מוכר. לוקח לי דקה להיזכר.

            חרא, בחיי, זה ראש הממשלה המחורבן שלי בתמונה.

            אני מביט הלאה.

            ערימת עיתונים מונחת על הכיסא. כותרת ראשית זועקת: חמישה הרוגים בקרב בלבנון. ובכותרת הקטנה: שיפור במצבו של החייל שנפצע אנושות. החייל שהציל את חבריו, נפגע מכדור בליבו אך הרופאים הצליחו להציל את חייו.

            אני חש בתנועה זעירה על המיטה. הבחור פוקח את עיניו. הוא מפנה לעברי את ראשו, ממצמץ בעיניו ואומר, מי אתה?

            מלאך המוות, אני עונה לו. החלטנו בכל זאת לבוא ולקחת אותך.

            עכשיו הבחור הופך עירני. הוא מרים מעט את ראשו מהכר. מה אתה רוצה?

            אני מחייך אליו את החיוך הכי מתוק שאני יכול.

            אני שמח שניצלת, אני אומר. שמעתי שאתה מאושפז פה אז באתי לבקר.

            הבחור מחזיר את ראשו אל הכר.

            איפה נפצעת?

            בלבנון, הבחור עונה.

            צנחן?

            גולני, הבחור עונה.

            באמת כל הכבוד, אני אומר וניגש אל השידה ולוקח קוביית שוקולד מאחת הקופסאות. טעים, אני אומר, ומיד אני בולע עוד קובייה.

            הבחור מביט בי ואני מביט בו.

            אני אומר, אני גם מתתי וחזרתי לחיים ואף ראש ממשלה לא בא לבקר אותי.

            מתי נפצעת? הבחור שואל.

            כשנולדתי, אני משיב, ונע באיטיות אל קצה המיטה.

            הבחור עוקב אחרי במבטו. אני נעמד סמוך לקצה המיטה שלו, מחייך אליו חיוך קטן, ואז אני שולח יד ומדגדד את כף רגלו החשופה.

            תפסיק עם זה, הבחור צועק.

            אני מדגדג אותו שוב.

            אני אקרא לאחות, הוא צועק.

            הו, תקרא לאחות, איזה מותק אתה. מה יש, עם המחבלים אתה גיבור גדול, ופה אתה קורא לאחות. תהיה גבר, אחי. אתה מגולני, אחי. גולני!

            מניאק! הבחור צועק.

            בן זונה! הבחור צועק.

            תיזהר, אני אומר לו בקול מאיים. איתי לא מתעסקים.

            אני מעלה לעברו את זרועי ומכוון אליו אצבעות בצורת אקדח.

            תבקש סליחה, אני אומר לו בקול קשוח.

            בן זונה, הבחור שוב אומר.

            תגיד שלום לעולם, אני אומר ומתחיל לירות.

            פאח! פאח! פאח! אני קורא. פאח! פאח!

            אני מדגדג שוב את כף רגלו, והבחור מנסה שוב ללא הצלחה להזיז את רגלו.

            לעזאזל, אתה עדיין לא מת, אני אומר, וממשיך לירות. פאח, פאח. פאח, פאח.

            אני מהלך סביב המיטה בהליכה צבאית ושולח את רגלי לפנים בצעדי ענק. אני שר, גולני, גולני שלי. גולני, גולני שלי.

            קדימה להסתער, אני לפתע צועק. אש! אש! אני מזנק אל החייל ומצמיד אצבע לרקתו.

            תיכנע, גולנצ'יק מחורבן שכמותך. תיכנע!

            הבחור לא עונה, ואני יורה ירייה אחת אחרונה.

            פאח! פאח!

            ואז פתאום האידיוט הזה מתחיל לבכות. דמעות גדולות נושרות מעיניו והוא מתייפח.

            אוף, מה אתה בוכה, אני אומר. אתה גיבור. גיבורים לא אמורים לבכות.

            הבחור ממשיך להתיפח והדמעות מרטיבות את לחייו.

            אני מתרחק ממנו מעט ומעלה לעברו את ידי. אם לא תפסיק לבכות אני הורג אותך שוב.

            אבל זה לא עוזר והוא ממשיך לבכות, ואז לפתע אני מרגיש איך גם לי מתחילות להתגנב דמעות לעיניים.

            אני מנגב את עיני בכף ידי. אוף, אוף, אוף, אני אומר. איזה דפוק אתה, אני אומר. הי, גולנצ'יק, אני אוהב אותך, אתה לא מבין? אתה הגיבור שלי, נלחם באוייבים ומקריב את חייך למען המולדת ולמעני. הי מותק, גם אני שרתתי בצבא, ותבין, החבר הכי טוב שלי נהרג בצבא, והחרא הזה עוד לא היה בן תשע עשרה כשהוא נהרג.

            אתה מבין, היינו יחד ברגילה האחרונה שלו באילת, והוא שאל אותי מה יקרה אם הוא ימות, ואם כולם באמת יהיו עצובים. וזה היה בצחוק, ועניתי לו, שכולם יהיו קצת עצובים, אבל אחר כך נלך להשתכר ולבלות ונמשיך הלאה. אבל אז החבר שלי עשה פרצוף נעלב ושאל, מה, זה הכל? אז מיד הבטחתי לו שאני אזכר בו פעם במליון שנה בערך, אבל לא ליותר משתי דקות, ואז החבר שלי נהיה מבסוט ואנחנו צחקנו ולחצנו ידיים. אבל שבוע אחר כך הבן זונה הזה פשוט מת. ואני באמת הייתי קצת עצוב, אבל אחר כך הלכתי להשתכר ולבלות והמשכתי הלאה. וכן, כן, פעם במליון שנה בערך אני נזכר באדיוט הזה לאיזה שתי דקות.

            כי תבין, אני בחור אחראי שמקיים הבטחות.

            אני מנענע בראשי ומביט בבחור. טוב, עזוב את זה. אני רואה שהפסקת לבכות ואתה מסתכל עלי במבט המטופש הזה שלך. טוב, אז סליחה על מה שעשיתי. אני מאחל לך כל טוב, ואושר ועושר, ואישה חמודה וילדים חמודים, ובריאות, ואריכות ימים, ושכל החלומות המחורבנים שלך יתגשמו.

            טוב, זהו, אני חושב שזה מספיק. אז להתראות חרא קטן שכמותך, אני אומר וממהר להסתלק מהמקום.

            בצעדים איטיים אני חוזר למחלקת טיפול נמרץ ואני שומע את פרנק סינטרה שר, פוט יור דרימס אוואי פור אנאדר דיי.

            הי, פרנק, שום פוט אוואי, פרנק. כל החלומות שלי איתי ואני הולך להגשים את כולם!

            הרופא בא לקראתי, חיפשנו אותך, הוא אומר.

            אז מצאתם, אני אומר וחוזר למיטה.

            שמעתי שהיית ילד רע.

            איזה ילד רע. אני ילד טוב, דוקטור. אני כל כך מתוק שאני יכול לצבוט לעצמי בלחיים.

            הרופא מגיש לי כדור לבן וכוס מיים. תשתה את זה.

            הי דוקטור, אולי יש לך איזה כדור שיעשה אותי צעיר.

            אתה רוצה להיות צעיר?

            כן, דוקטור. אני רוצה לחזור לגיל חמש. אני רוצה לחזור ולנסוע במושב האחורי במכונית של אמא ואבא. הי, דוקטור, תעשה אותי צעיר. בבקשה, בקשה, בבקשה, תעשה אותי צעיר.

            הרופא לוקח ממני את כוס המים. עליך לנוח עכשיו, הוא אומר בקול רך, ואני נותן לראש שלי לשקוע בתוך הכרית.

            הי, דוקטור, תבחר מספר מאחד עד עשר.

            בחרתי.

            מה בחרת?

            ארבע.

            ניצחתי אותך, אני אומר. בחרתי מספר גבוה יותר. תבחר עוד מספר.

            בחרתי.

            מה בחרת?

            עשר.

            אוף דוקטור, למה בעצם אי אפשר לנצח כל הזמן?

            הרופא צוחק, ואני עוצם את עיני. אני מחכה רגע, ואז אני פוקח את עיני, והוא עוד עומד לצידי.

            דוקטור, אני אומר חלושות. תודה שהצלת אותי.

            העונג שלי, הרופא אומר, ואני חוזר ועוצם עיניים.

            אני פוקח עיניים והרופא לצידי.

            אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והוא עדיין שם.

            אני חוזר ועוצם את עיני. אני פוקח אותן.

            יום חדש מתחיל.

          • על הסיפור אמר ירון אביטוב בביקורת ספרים בידיעות אחרונות, שזה אחד הסיפורים הטובים שקרא בחייו.
            ערך משה רון-הקיבוץ המאוחד

            הרואין, גולני, אחי.

            אז מתתי פעם אחת, מנת יתר. אחרי שלושים ושש שעות אני פוקח עיניים ואני במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב.

            צינור מחובר לי ליד. מסיכה על הפנים. אני מרגיש משהו למטה. מה הם חיברו לי למטה?

            אחות מתקרבת אליי, היא מושכת מפני את מסכת החמצן. מה שלומך? היא שואלת.

            אני מרגיש משהו על הזיין שלי, אני אומר.

            אני אנתק את זה ותצטרך לתת שתן.

            האחות מרימה את השמיכה והיד שלה מגששת על איבר מיני. היא שולפת את הצינורית ומחייכת.

            אני מחייך חזרה. אפשר לעשות את זה שוב?

            סליחה, היא אומרת.

            רואים שאת יודעת לתת טיפול טוב לזיין של גבר, האני אומר.

            חוצפן, האחות אומרת ומסתלקת משם.

            אחר כך רופא אחד מספר לי שהצילו את חיי בנס, שהייתי מת קלינית, שלא הייתי בהכרה יום וחצי, ושאני בחור עם מזל.

            אם הייתי בחור עם מזל, אני אומר לו, אז אני הייתי הרופא ואתה הנרקומן.

            הרופא מחייך חיוך קטן והוא קורא לאחות אחרת והם מדברים בפינה.

            דוקא אחות חמודה. חזה קטן, רגליים דקות, ישבן מוצק, והיא מרבה לחייך.

            חרא, באמת הייתי צריך להיות רופא. לא הייתי מפסיק לזיין את כל האחיות שבסביבה, ואת כל הרופאים, וכן, לעזאזל, גם את כל החולים הייתי מזיין. למה לא בעצם?

            אבל עכשיו האחות ניגשת אלי והיא שוב מחייכת. חזרת מהמתים, היא אומרת.

            מה?

            חזרת מהמתים. מתת והחזרנו אותך לחיים. פניה מתקדרות. לא תמיד יהיה לך מזל כזה.

            אני מהנהן בראשי. אחות יקרה, אני אומר.

            כן, היא אומרת ברכות.

            אם מתתי וחזרתי לתחייה אז יכול להיות שאני המשיח.

            מה? האחות צוחקת.

            הרי רק המשיח אמור לחזור מהמתים, ואני חזרתי מהמתים. מסקנה, אני המשיח, אני המשיח החדש.

            האחות צוחקת. אולי אתה באמת המשיח, היא אומרת.

            אז את יודעת מה המשיח דבר ראשון רוצה לעשות?

            מה? האחות שואלת ומחייכת.

            המשיח רוצה להכניס ת'ראש שלו מתחת לחצאית שלך וללקק לך ת'שפתיים המתוקות שלך.

            יש לך פה מלוכלך, האחות אומרת בכעס והולכת ממני.

            לעזאזל, לאחיות פה אין שום חוש הומור.

            פתאום מוזיקה נשמעת בחדר.

            חרא, פרנק סינטרה בטיפול נמרץ. אני מתיישב על המיטה. במיטה מולי שוכב גבר מבוגר מחובר לכל מיני צינוריות. לידו יושבת אישה מבוגרת. הטייפ מונח לרגלי האישה.

            למה את משמיעה פה מוזיקה? אני שואל.

            האישה אומרת, בעלי בקומה. הרופאים אומרים שאולי מוזיקה שהוא אוהב תגרום לו להתעורר.

            מה קרה לבעלך?

            תאונת דרכים.

            ואיפה את היית?

            בעלי בדיוק חזר מהעבודה.

            ואולי הוא חזר מהמאהבת שלו.

            האישה קמה ממקומה. סליחה?

            לעזאזל, הסתכלת על עצמך פעם בראי? לא פלא שבעלך לא רוצה להתעורר. אם אני הייתי מתעורר ורואה אותך, ישר הייתי חוזר לקומה, ואולי אפילו הייתי מעדיף למות.

            האישה פורצת בבכי. אחת האחיות ניגשת בריצה. מה עשית עכשיו? היא שואלת בכעס.

            אחיות לא אמורות לכעוס, אני אומר.

            אתה איש בלתי נסבל, האחות אומרת.

            אני משפיל מבט וחוזר ומביט באחות. זה נכון מה שסיפרו לי? אני שואל.

            מה סיפרו לך? האחות שואלת ומחזיקה בידה של האישה המבוגרת.

            זה נכון שכשהייתי בקומה את התגנבת אלי ומצצת ת'זיין השמן והענקי שלי?

            אתה מטורף לגמרי, האחות אומרת.

            אני אגיש תלונה להנהלת בית החולים. לא יתכן שימצצו פה לחולים את הזיין בלא ידיעתם. אז מה אם יש לי זיין ענקי ונפלא, האם זו סיבה למצוץ אותו בלא ידיעתי?

            אני פורץ בצחוק ונשכב במיטה. כמה דקות אחר כך איש מבוגר עם חלוק של רופא קרב אלי. הוא מתבונן בי ואומר, אני הפסיכיאטר של בית החולים.

            ואני גרגמל הרשע, אני עונה.

            פניו של האיש מרצינות, גבותיו נמתחות.

            באמת נורא נורא מפחיד.

            הפסיכיאטר שואל, מה אתה עושה בחייך?

            אני מתכנת בכיר, אני אומר. עכשיו אני גם מסיים תואר שני במנהל עסקים, ובקרוב אתחתן עם בחורה יפה שאביה קבלן. עשיתי את זה, אני אומר. אני מה שנקרא סיפור הצלחה.

            הפסיכיאטר מתיישב על כסא עץ לבן. אתה מבין את מה שעברת?

            כן.

            לקחת הרואין.

            חכם גדול, אני אומר.

            אני מנסה להתישב על המיטה וחש סחרחורת. לעזאזל, אני אומר וחוזר ומשתרע על המיטה.

            אתה משתמש בעוד דברים? הוא שואל.

            רק כשאני נושם, אני משיב.

            הוא מניד בראשו. יש עוד משהו שתרצה לדבר עליו?

            אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והחרא הזה עוד יושב מולי.

            אני אומר, רציתי לדעת אם זה נכון מה ששמעתי עליך.

            מה שמעת עלי, הוא שואל בחזרה.

            שמעתי שאתה מושיב ילדים קטנים על הברכיים שלך ומלטף להם את איבר המין.

            הפסיכיאטר קם ממקומו. אני לא אסבול דיבורים כאלה.

            אני מתחיל לצעוק. מוצץ זיין של ילדים! מוצץ זיין של ילדים!

            פניו של הפסיכיאטר מאדימות והוא מסתלק מהמקום.

            אני שוב נשאר לבד ושוב פרנק סינטרה מתחיל לשיר. אייב גאט יו אנדר מיי סקין, אייב גאט יו דיפ אין מיי הארט.

            בחיי, איזה מתרומם הפרנק הזה.

            אני מתרומם מעט מהמיטה ובמשיכה חדה אני מנתק את האינפוזיה מכף ידי. סילון דם משפריץ לי מהיד כמו ממזרקה. אני חוסם את הדם ביד השנייה וקם ויורד מהמיטה. אני כמעט נופל ונאחז במיטה בידי. לעזאזל, מי החרא שבנה פה ריצפה עקומה?

            בזהירות אני מתחיל ללכת והריצפה מתחילה להתנועע. אז אני מתנועע יחד איתה.

            שתי אחיות משוחחות ליד הדלפק, ואני ממהר לצאת מהמחלקה. אני מבחין בדלת עץ פתוחה, ואני נכנס לחדר אחר.

            בחדר על מיטה בודדה ישן בחור. הרגליים שלו מגובסות ותלויות כלפי מעלה על מתקן מיוחד, הידיים שלו מחוברות לאינפוזיה, תחבושת גדולה עוטפת את מצחו, ופניו מרושתות בכתמי דם זעירים.

            פרחים מונחים בכל רחבי החדר ועל השידה מונחות קופסאות שוקולד וממתקים. שתי תמונות גדולות תלויות על הקיר. בתמונה אחת רואים את הבחור שוכב במיטה ולידו כל מיני קצינים במדים. ובתמונה אחרת רואים אותו עם איש מבוגר והם לוחצים ידיים.

            לעזאזל, האיש הזה בתמונה נראה לי מוכר. לוקח לי דקה להיזכר.

            חרא, בחיי, זה ראש הממשלה המחורבן שלי בתמונה.

            אני מביט הלאה.

            ערימת עיתונים מונחת על הכיסא. כותרת ראשית זועקת: חמישה הרוגים בקרב בלבנון. ובכותרת הקטנה: שיפור במצבו של החייל שנפצע אנושות. החייל שהציל את חבריו, נפגע מכדור בליבו אך הרופאים הצליחו להציל את חייו.

            אני חש בתנועה זעירה על המיטה. הבחור פוקח את עיניו. הוא מפנה לעברי את ראשו, ממצמץ בעיניו ואומר, מי אתה?

            מלאך המוות, אני עונה לו. החלטנו בכל זאת לבוא ולקחת אותך.

            עכשיו הבחור הופך עירני. הוא מרים מעט את ראשו מהכר. מה אתה רוצה?

            אני מחייך אליו את החיוך הכי מתוק שאני יכול.

            אני שמח שניצלת, אני אומר. שמעתי שאתה מאושפז פה אז באתי לבקר.

            הבחור מחזיר את ראשו אל הכר.

            איפה נפצעת?

            בלבנון, הבחור עונה.

            צנחן?

            גולני, הבחור עונה.

            באמת כל הכבוד, אני אומר וניגש אל השידה ולוקח קוביית שוקולד מאחת הקופסאות. טעים, אני אומר, ומיד אני בולע עוד קובייה.

            הבחור מביט בי ואני מביט בו.

            אני אומר, אני גם מתתי וחזרתי לחיים ואף ראש ממשלה לא בא לבקר אותי.

            מתי נפצעת? הבחור שואל.

            כשנולדתי, אני משיב, ונע באיטיות אל קצה המיטה.

            הבחור עוקב אחרי במבטו. אני נעמד סמוך לקצה המיטה שלו, מחייך אליו חיוך קטן, ואז אני שולח יד ומדגדד את כף רגלו החשופה.

            תפסיק עם זה, הבחור צועק.

            אני מדגדג אותו שוב.

            אני אקרא לאחות, הוא צועק.

            הו, תקרא לאחות, איזה מותק אתה. מה יש, עם המחבלים אתה גיבור גדול, ופה אתה קורא לאחות. תהיה גבר, אחי. אתה מגולני, אחי. גולני!

            מניאק! הבחור צועק.

            בן זונה! הבחור צועק.

            תיזהר, אני אומר לו בקול מאיים. איתי לא מתעסקים.

            אני מעלה לעברו את זרועי ומכוון אליו אצבעות בצורת אקדח.

            תבקש סליחה, אני אומר לו בקול קשוח.

            בן זונה, הבחור שוב אומר.

            תגיד שלום לעולם, אני אומר ומתחיל לירות.

            פאח! פאח! פאח! אני קורא. פאח! פאח!

            אני מדגדג שוב את כף רגלו, והבחור מנסה שוב ללא הצלחה להזיז את רגלו.

            לעזאזל, אתה עדיין לא מת, אני אומר, וממשיך לירות. פאח, פאח. פאח, פאח.

            אני מהלך סביב המיטה בהליכה צבאית ושולח את רגלי לפנים בצעדי ענק. אני שר, גולני, גולני שלי. גולני, גולני שלי.

            קדימה להסתער, אני לפתע צועק. אש! אש! אני מזנק אל החייל ומצמיד אצבע לרקתו.

            תיכנע, גולנצ'יק מחורבן שכמותך. תיכנע!

            הבחור לא עונה, ואני יורה ירייה אחת אחרונה.

            פאח! פאח!

            ואז פתאום האידיוט הזה מתחיל לבכות. דמעות גדולות נושרות מעיניו והוא מתייפח.

            אוף, מה אתה בוכה, אני אומר. אתה גיבור. גיבורים לא אמורים לבכות.

            הבחור ממשיך להתיפח והדמעות מרטיבות את לחייו.

            אני מתרחק ממנו מעט ומעלה לעברו את ידי. אם לא תפסיק לבכות אני הורג אותך שוב.

            אבל זה לא עוזר והוא ממשיך לבכות, ואז לפתע אני מרגיש איך גם לי מתחילות להתגנב דמעות לעיניים.

            אני מנגב את עיני בכף ידי. אוף, אוף, אוף, אני אומר. איזה דפוק אתה, אני אומר. הי, גולנצ'יק, אני אוהב אותך, אתה לא מבין? אתה הגיבור שלי, נלחם באוייבים ומקריב את חייך למען המולדת ולמעני. הי מותק, גם אני שרתתי בצבא, ותבין, החבר הכי טוב שלי נהרג בצבא, והחרא הזה עוד לא היה בן תשע עשרה כשהוא נהרג.

            אתה מבין, היינו יחד ברגילה האחרונה שלו באילת, והוא שאל אותי מה יקרה אם הוא ימות, ואם כולם באמת יהיו עצובים. וזה היה בצחוק, ועניתי לו, שכולם יהיו קצת עצובים, אבל אחר כך נלך להשתכר ולבלות ונמשיך הלאה. אבל אז החבר שלי עשה פרצוף נעלב ושאל, מה, זה הכל? אז מיד הבטחתי לו שאני אזכר בו פעם במליון שנה בערך, אבל לא ליותר משתי דקות, ואז החבר שלי נהיה מבסוט ואנחנו צחקנו ולחצנו ידיים. אבל שבוע אחר כך הבן זונה הזה פשוט מת. ואני באמת הייתי קצת עצוב, אבל אחר כך הלכתי להשתכר ולבלות והמשכתי הלאה. וכן, כן, פעם במליון שנה בערך אני נזכר באדיוט הזה לאיזה שתי דקות.

            כי תבין, אני בחור אחראי שמקיים הבטחות.

            אני מנענע בראשי ומביט בבחור. טוב, עזוב את זה. אני רואה שהפסקת לבכות ואתה מסתכל עלי במבט המטופש הזה שלך. טוב, אז סליחה על מה שעשיתי. אני מאחל לך כל טוב, ואושר ועושר, ואישה חמודה וילדים חמודים, ובריאות, ואריכות ימים, ושכל החלומות המחורבנים שלך יתגשמו.

            טוב, זהו, אני חושב שזה מספיק. אז להתראות חרא קטן שכמותך, אני אומר וממהר להסתלק מהמקום.

            בצעדים איטיים אני חוזר למחלקת טיפול נמרץ ואני שומע את פרנק סינטרה שר, פוט יור דרימס אוואי פור אנאדר דיי.

            הי, פרנק, שום פוט אוואי, פרנק. כל החלומות שלי איתי ואני הולך להגשים את כולם!

            הרופא בא לקראתי, חיפשנו אותך, הוא אומר.

            אז מצאתם, אני אומר וחוזר למיטה.

            שמעתי שהיית ילד רע.

            איזה ילד רע. אני ילד טוב, דוקטור. אני כל כך מתוק שאני יכול לצבוט לעצמי בלחיים.

            הרופא מגיש לי כדור לבן וכוס מיים. תשתה את זה.

            הי דוקטור, אולי יש לך איזה כדור שיעשה אותי צעיר.

            אתה רוצה להיות צעיר?

            כן, דוקטור. אני רוצה לחזור לגיל חמש. אני רוצה לחזור ולנסוע במושב האחורי במכונית של אמא ואבא. הי, דוקטור, תעשה אותי צעיר. בבקשה, בקשה, בבקשה, תעשה אותי צעיר.

            הרופא לוקח ממני את כוס המים. עליך לנוח עכשיו, הוא אומר בקול רך, ואני נותן לראש שלי לשקוע בתוך הכרית.

            הי, דוקטור, תבחר מספר מאחד עד עשר.

            בחרתי.

            מה בחרת?

            ארבע.

            ניצחתי אותך, אני אומר. בחרתי מספר גבוה יותר. תבחר עוד מספר.

            בחרתי.

            מה בחרת?

            עשר.

            אוף דוקטור, למה בעצם אי אפשר לנצח כל הזמן?

            הרופא צוחק, ואני עוצם את עיני. אני מחכה רגע, ואז אני פוקח את עיני, והוא עוד עומד לצידי.

            דוקטור, אני אומר חלושות. תודה שהצלת אותי.

            העונג שלי, הרופא אומר, ואני חוזר ועוצם עיניים.

            אני פוקח עיניים והרופא לצידי.

            אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והוא עדיין שם.

            אני חוזר ועוצם את עיני. אני פוקח אותן.

            יום חדש מתחיל.

  3. יפה העיבוד השירי שלך למזמור תהילים האלמותי על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון
    הגעגועים למולדת האבודה והאהובה פנימית או חיצונית
    הם אותם הגעגועים

    • הכותב אהב את השיר אך לא שם לב לאירוניה

      • כשהפרדיגמה החדשה נתפסת
        במושגי הפרדיגמה הישנה

        אלו געגועים נוצרים
        לעצם קיום הגעגועים

        • לציון -הגעגועים לארצו של האל המופשט,
          אבי-הגעגועים

          • אנטוניו מצ"אדו

            בין החיים לחלום
            יש דבר מה שלישי.
            נחש מהו.

          • המניע הבלתי מונע אינו רוצה לשנות, והוא התנועה

            יש לו עיניים פנימיות
            יש לו מגרה אמצעית חבויה
            יש לו נסתר מעבר לנגלה,
            ולכן הוא לא מדבר

            הוא רוצה שאשתק כדי שתיווצר שפה
            לכן הוא מחולל
            לכן הוא אוחז בפרקי ידי ומביט על בטני ומנשק מתחת לטבור

            לכן הוא שוחה בשפה
            האלמת, שפת המבט, כמו דג מתכנס
            כמו וולד
            כמו עובר

            הוא מראה לי ארץ אחרת
            הארץ הבלתי מדידה

          • התהום, ידידי,
            התהום, היא שנמצאת בין החיים לחלום

      • בטח ששם לב לאירוניה ,גיורא ,
        על מי מנוחות שם ישבנו
        לעומת הנהי הקדום של קינת גולי בבל
        אבל גם אירוניה נובעת מאיזה שהוא געגוע למשהו אמיתי
        בהיותה מבחנת בין הפער הפעור בין הרצוי למצוי

        • צ"ל
          מבחנת בפער בין הרצוי למצוי

          העדר השם בבכותרת גורם לי להשמיט את שמי
          המקלדת זריזה ממני
          מכאן האנונימיות גיורא

        • ב"כותב" התכוונתי למגיב, לך, וכנראה שטעיתי -עמך הסליחה.

          • ok לא משנה השם השם הוא מהות ותלוי בתוכן שנוצק במהות
            העיקר שנוצר כאן דיאלוג תרבותי
            שהוא מצרך יקר ערך במחוזותינו
            לא רק הוירטואלים

        • ולכך התכון גם ישראל, שהוא אני. לא רציתי לכתב את כל התגובות בשמי, כי אני לא אמפריאליסטית

        • לכך התכון אלון, שגם הוא אני, מאותה סיבה. הרי לא רציתי שזה יהיה מונולוג דיאלוגי בלבד, אבל לא, הוא לא כזה, הצטרפת אליו כל כך יפה,
          למרות כל השבושים
          שלך ושלי

  4. גיורא לשם

    מחקתי תגובות גסות ופליליות שלא נגעו בנושא הפוסט.
    לצערי, מחקתי בטעות תגובה שבה נשאלתי מדוע אינני חוסם את הבלוג לתגובות.
    אם אצטרך לחסום את הבלוג לתגובות זה יהיה הסימן שעלי לעזוב את המתחם האינטרנטי, שכן זו פגיעה חמורה בחופש התגובה.
    מן הצד השני, להפעיל סינון תגובות מראש מאלץ אותי לשבת זמן רב ליד המחשב ולשקול כל העת שיקולי בעד/נגד שכן ידי אינה קלה על הדק המחיקה.
    בסופו של דבר הפוסט הזה אינו צריך לעורר תגובות קיצוניות, בניגוד לבלוג הקודם שהיה ציבורי-פוליטי ואיפשר סערת רוחות שניווטתי בה לקולא, באשר מחקתי רק דברי הסתה ודברים שלא נגעו בנושא הפוסט.
    לטובת הציבור אני מבקש מכולם לרסן את תגובותיהם ולהתנהג כבני אדם, ולא כבהמות.

  5. גיורא גם אני מעדיפה פתוח. אבל לפעמים תריך לסגור. אני חושבת שהבלוגייה הזו יקרה מידי מכדי שנוותר עליה. וחופש מוחלט לפגוע ולהעליב בלתי אפשרי. ראה מקרה הפצצת דרזדן.

    • גיורא לשם

      למגיבה ומעדיפה פתוח:
      צר לי על דוגמת דרזדן.
      משום מה, בשל השתלטות התקינות הפוליטית, השכיחו את העובדה שהפצצת דרזדן היתה תגובה ישירה להפצצה רצחנית
      גרמנית על בירמינגהם.
      כיום, נוח להציג את הגרמנים כקורבנות, אולם מאזן הדמים מחייב לכבד את עמידתם המתריסה של הבריטים נוכח הנאציזם.

      • לזה בדיוק התכוונתי! ההחלטה הבריטית להשיב מלחמה מעבר למה שרצתה עם גיבוי של הפילוסוף ראסל, הומשלה פה להתקפה הרצחנית על הבלוגייה של המתחזה לליאור עזיז. האמצעי של מחיקה או חסימה זמנית , המעט האפשרי על מנת לשמר את הבלוגייה הנהדרת הזו.

  6. קקקקקקקקקקקקק

    הנה אומרת כותבת פה כי פצצת דרזדן דומה לפעולתו של ליאור עזיז בבלוג. קודם איחלה יעל ישראל בפוסט לאיל שני ולאשתי למות אמן כי זרקו חתול לרחוב. אכן נאציים מעוררי התפעלות! בהמות! עבריינים! עוכרי ישראל! אוהבי זיין ערבי בתחת!

    להטיל ביקרות על פצצתץ דזרזדן?
    הגרמנים עומדים בפני ניצחון, אנגליה מופצצת מיליוני יהודים נשרפים-והנה בבנות בלוג בישראל מישהי אומרת שהפצצה היתה מיותרת ורעה. והנה שיח ג'ראח בו כל הבלוג הפשיסטי הפרו איסלמי קיצוני הזה דוגל בו. כן, בואו נכנס למקלוחות הגזים-כן בואו ניזרק לים-כן בואו נוותר על הכל. בואו נמות! העיקר האומנות!

    אהבלים-נאצים-חסרי כישרון- בקרוב עזיז זורק אתכם מהארץ. חזרה לארצות אשכנז מהם באתם (ולא ידעתם שעם סיום המלחמה ב45 אלפי נאצים התחזו ליהודים ועלו לישראל0והם ביננו מתרבים כגייס חמישי בדמות בננות בלוג-קיראו ולימדו היסטוריה. נבערים! מנקדי חרא של עצמם! ענבל כהנסקי התראיינה ברדיו של חמישה מאיזינים ומשחררת פוסטים כאילו היא פגשה את אלוהים. יעל ישראל מאחל מוות בארבע לפנות בוקר לישר5אלי-היא טרופה-היא זונה-אתם טרופים-אתם זונות! תסתכלו בראי מה אתם רואים שם? יסאר ערפאת? היטלר? חניבעל?

    חיסרון אחד יש לו לאינטרנט. פעם משוררים גרועים היו כותבים רק למגירה היום כל אדם צריך לשזוף עיניו בחרא ובזבל שהגרפומנים האלה מייצרים. לא בננות בלוג צריך לקרוא לבלוג הזה
    אלא גרפומניה בלוג
    או נאצי בלוג
    או חוטף בתחת מערבי בלוג

    בושה וחרפה. גועל נפש. טפו יומאט!

    • אאאאאאאאאאא

      הנה אומרת כותבת פה כי פצצת דרזדן דומה לפעולתו של ליאור עזיז בבלוג. קודם איחלה יעל ישראל בפוסט לאיל שני ולאשתי למות אמן כי זרקו חתול לרחוב. אכן נאציים מעוררי התפעלות! בהמות! עבריינים! עוכרי ישראל! אוהבי זיין ערבי בתחת!

      להטיל ביקרות על פצצתץ דזרזדן?
      הגרמנים עומדים בפני ניצחון, אנגליה מופצצת מיליוני יהודים נשרפים-והנה בבנות בלוג בישראל מישהי אומרת שהפצצה היתה מיותרת ורעה. והנה שיח ג'ראח בו כל הבלוג הפשיסטי הפרו איסלמי קיצוני הזה דוגל בו. כן, בואו נכנס למקלוחות הגזים-כן בואו ניזרק לים-כן בואו נוותר על הכל. בואו נמות! העיקר האומנות!

      אהבלים-נאצים-חסרי כישרון- בקרוב עזיז זורק אתכם מהארץ. חזרה לארצות אשכנז מהם באתם (ולא ידעתם שעם סיום המלחמה ב45 אלפי נאצים התחזו ליהודים ועלו לישראל0והם ביננו מתרבים כגייס חמישי בדמות בננות בלוג-קיראו ולימדו היסטוריה. נבערים! מנקדי חרא של עצמם! ענבל כהנסקי התראיינה ברדיו של חמישה מאיזינים ומשחררת פוסטים כאילו היא פגשה את אלוהים. יעל ישראל מאחל מוות בארבע לפנות בוקר לישר5אלי-היא טרופה-היא זונה-אתם טרופים-אתם זונות! תסתכלו בראי מה אתם רואים שם? יסאר ערפאת? היטלר? חניבעל?

      חיסרון אחד יש לו לאינטרנט. פעם משוררים גרועים היו כותבים רק למגירה היום כל אדם צריך לשזוף עיניו בחרא ובזבל שהגרפומנים האלה מייצרים. לא בננות בלוג צריך לקרוא לבלוג הזה
      אלא גרפומניה בלוג
      או נאצי בלוג
      או חוטף בתחת מערבי בלוג

      בושה וחרפה. גועל נפש. טפו יומאט!

  7. לזה בדיוק התכוונתי! ההחלטה הבריטית להשיב מלחמה מעבר למה שרצתה עם גיבוי של הפילוסוף ראסל, הומשלה פה להתקפה הרצחנית על הבלוגייה של המתחזה לליאור עזיז. האמצעי של מחיקה או חסימה זמנית , המעט האפשרי על מנת לשמר את הבלוגייה הנהדרת הזו.

  8. גיורא, אתה צריך להחליט אם אתה צ'מברליין או צ'רצ'יל. בינתיים אתה צ'מברליין. אוי.

  9. עזיזון זרגיגון בן שפיכון, מה עם אמא שלך הזונה שהתמוטטה? מתי שוב תספר לנו בפאתוס מיותר על הדוד שלך? שנתיים הפכו לשלוש. מסכין, אף אחד לא רוצה להוציא את הספר שלך.

  10. מה יהיה שגיורא ואמיר יחסמו את התגובות?תעמוד לפני הדלת של מנחם פרי בלי חולצה ותמלמל דברים לא ברורים?

  11. עזיזי גרפומנטיזי

  12. גיורא לשם

    ביום שבו אזדקק לחסום פוסט לתגובות ארגיש צורך לפרוש מכתיבה באינטרנט, שכן יסתבר לי שהביטוי הדמוקרטי אינו ניתן עוד למימוש.
    לנגד עיני חופש הביטוי הלגיטימי ואני מרגיש חובה למחוק רק מה שאיננו בגדר תגובה לגיטימית.
    גם האלטרנטיבה צ'מברלין/צ'רצ'יל לוקה בטעם רע אולם החלטתי לא למחוק אותה.

    • גיורא
      כל הדיבור הזה על דמוקרטיה איננו אלא פתפותי ביצים ופיטפוטי חביתות
      אתה אכן פוגע בדמוקרטיה ! אבל שלנו – חברי הבלוגייה וקוראיה השפויים (או אלה שמנסים להיות)

  13. גיורא לשם
    תתבייש לך שאתה משאיר תגובות מבחילות כאלה בבלוג!

  14. ככככככככככככככ

    פארודיות הורסות על בכירי סופרי ישראל. ראשון ניר ברעם המוכשר והנאה, כך הוא משווק ספרו לעיתונות: הנה לכם ספרי החדש היפה אנשים טובים יצא בהוצאת עם עובד האיכותית מאוד. הספר הוא רומן רחב יריעה המתרחש בגרמניה הנאצית, הספר מקסים מהמם, מרתק, מרשים, אפי, מעמיק, יצרי, יצירת מופת חד פעמית בספרות הישראלית . כמובן שכל ספרי הם יצירות מופת חד פעמיות, ותשאלו את חברה שלי איך היא נהנית לעביר את ספרי על הכוס שלה ולהרטיב מזה. אני עובד בתור עורך בעם עובד, עבודה שסידרו לי בפרוטקציה. אני מרוויח 15 אלף נקי ומוציא בערך ספר אחד בארבע חודשים, ככה שיש לי המון זמן לכתיבה וליחסים קרובים עם עיתונאים ואנשי רוח. חבר שלי איתמר בן כנען כתב על ספרי המדהים הקודם בעכבר העיר, חברי הטוב גלסנר ממעיר בכתב על ספרי המדהים במעריב, חברי כתבו עלי בהארץ, וכמובן של הביקורות היו אוביקטיביות אמינות, מעמיקות, כנות, ונטולות פניות. אני פשוט מדהים. פרוסט ואני אוכלים מאותה עוגייה של הדודה שלנו. אני דומה לאבי עוזי ברעם, שהיה אפס פוליטיקאי משמים, אך עשה קריירה מפטפוט נצחי עם העיתונות. אבא דיבר על פוליטיקה, כדורגל, אוכל, גרוזינים בהריון ומהלא…עכשיו הוא נשוי לאביבה הגרוזינית שהיתה מזכירה שלו, ועכשיו עובדת אצל אדלר חומסקי במשרד פרסום. אבא בא אליה כל צהריים לאכול חינם ולפטפט עם כולם על הימים היפים. אני כמו אבא, גדול ונהדר וחכם ומכושר. ובכלל בלי קשרים בתקשורת. אני סולד מיחצנות! אני סולד מזיוף! אני מתראיין כל היום והלילה רק כי מכריחים אותי!! כאמור, שמי ניר ברעם, גם סופר רב מכר וגם סופר איכות. אני הדור הבא של סופרי ישראל. ס.יזהר ילד לעומתי…אז קנו את ספרי ורוצו לספר לחברה, ותנו לחברות שלכם להעביר את הספר על הכוס שלהם, הם ירטיבו את הכריכה אבל לא נורא, גם ככה לספר שלי יש ריח של דגים רקובים מן הים… ועכשיו רן יגיל הסופר, העורך, המתרגם, הפובליציסט, המשורר, הפילוסוף, בביקרות בNRG על מצב הספרות בישראל: אין ספק שזו שעתה היפה של הספרות בישראל, עם קולות נועזים וחדשים כמו יעל ישראל, אילן שיינפלד, סמי ברדוגו, וקולי שלי עצמי, ישראל עומדת מול תור הזהב השירי והסיפורי שלה. יעל ישראל זה עגנון אני בשביס זינגר. אמרתי כבר במעריב שיחזקאל נפשי הוא אריק אינשטין ויהודה ויזן שלום חנוך. אולי אני מטורלל ולא מבין מה אני מדבר בכלל, אבל בכל זאת הקשיבו לי, אני חייב שמישהו יקשיב לי ויאהב אותי, כי אבא היה כל הזמן בהצגות ולא חיבק אותי לפני השינה. אני ממליץ על יצירות מופת ישראליות נוספות: ספרי על רצח רבין בקיבוץ המאוחד- מילה שלי אוביקטיבית, נשבע לכם, זה הספר הכי טוב של העשור!! מזל שיגאל עמיר רצח את רבין – ככה כתבתי ספר על זה ויצא לי בקיבוץ המאוחד המכובד. עד אז פרסמתי רק בהוצאות נידחות תמורת בוכטה כסף, ועכשיו אני מוערך ואפילו הבת של רבין באה לערב הספרותי שלי. תודה לך יגאל עמיר. תודיע לי מתי אתה רוצח עוד ראש ממשלה כדי שאכתוב מראש על זה ספר. ספר אחר שלי יצא בכרמל- שוב, בלב שלם אני אומר-יצירת מופת! כמו כן, אמנון נבות החדש בכרמל (אני עובד בכרמל, ובלי משוא פנים אני אומר בכנות, זו הוצאה מדהימה, מספר אחד בישראל, ספרות מופת עולמית ומוניטין של מאתיים שנים!!) עוד המלצות: יהונדב פרלמן, אילן שיינפלד, יעל ישראל כבר אמרתי?, יעל ישראל כל ספריה בקיבוץ המאוחד (אני קורא בהם שוב ושוב כל ערב. וכל פעם מגלה משהו חדש!!) זהו, סופשבוע תרבותי לכם, אני יוצא עם הילדים לקטוף פרחים בשדה ולחלום שאני עליזה בארץ הפלאות שרוקדת על האבנים הצהובות של השירה בישראל בדרך לפגוש את הקוסם הגדול, עופר נימרודי כמובן והנה סמי ברדוגו, הסופר שפרופ' פרי מכנה סופר מכונן, אהרון שבתאי של המאה הזו. מתוך ילדה שחורה: "תמיד בבית הספר קראו לי ילדה שחורה, ומאוד נעלבתי. אמנם אני כושית ונאווה כמו פלסתינית וסודנית, אבל אני גבר ולא אישה! אז מה אם בבית ספר שיחקתי מחניים עם הבנות, והייתי מתאפר איתן בשירותים, זה אומר שאני לא גברי? בצבא שרתי בחיל נשים הייתי פקידה פלוגתית בקרייה. אחר כך למדתי ספרות באונ' תא אצל פרופ' פרי הגדול. אני לא אוהבת לדבר על נטיותי המיניות רק ארמוז שאני אוהב שיערות על הרגליים, חזה שטוח, ואיבר מין מתוח כמו קפיץ. אבל אני סטרייט!! ושאף אחד לא יוציא אותי מהמגירה בה אני שם את כתבי היד הנפלאים שלי! והנה עינת יקיר, סופרת מוכשרת עד כאב בראיון שנתנה לווינט לרגל צאת ספר הילדים שלה לילדים אוטיסטיים. "אני מוכשרת כמו שדה, אומרים שאני חקיינית של אהרון שבתאי, אבל זה שקר! אני אהרון שבתאי! כשהייתי בת חמש נכנס בי דיבוק וצרחתי כל הזמן אני שבתאי אני שבתאי, אמא לקחה אותי לרופא אליל, שאמר לה, הבת שלך תהיה סופרת גדולה, היא אהרון שבתאי! ספרי הראשון עסקי תיווך היה הצלחה פנומנלית-זכיתי בפרס מערוץ 2 שסידרו לי בהוצאת כתר. ספרי השני בעלי מלאכה הוא יצירת מופת פוצעת ומכאיבה. אני לא רוצה להתייחס לשמועות כי אני לסבית ונשואה לציייר הומוסקסואל, זה באמת לא עניינכם אם אני מגלה קנדומים של זרים אצלי בחדר שינה כל שבת בבוקר!" ולסיום ]פרופ' נסים קלדרון המהולל בראיון חושפני שנתן לגיל ריבה אגב ישיבה בערום בסאונה: אני מאוד מאוד מכובד, ומבין בספרות. הנה כתבתי ביקורת מהללת על שמעון אדף ועל אתגר קרת. הם נפלאים! נכון, הסתרתי את העובדה כי הוצאתי ספר אצל אותו עורך של שמעון אדף וקרת ובאותה הוצאת ספרים. נכון קיבחלתי צ'ק שמן על ספרי ועל הביקורות מההוצאה הזו. אבל זו עבודה!! אני ישר איכותית נחשב ומוסרי! אני צריך להביא אוכל לילדים(אין לי ילדים) ולקנות בגדים לאישה (אין לי אישה). ולשלם חשבונות (אין לי חשבונות). זהו, ואם דמרקר לא ימחקו מחר יסופר על מסעותיו של בני ציפר עורך ספרות בהארץ בסאונות הומוסקסואליות בלונדון, ועל בני מר ס עורך ספרות בהארץ על חוויותיו בגן העצמאות. לא להחמיץ!!

  15. כככככככככ

    מסכן דן לחמן .הוא כבר חודשים מבקש בבנות בלוג שמישהו יחבק אותו. נו דן לחמן. גבר בן 72 חסר כישרון ומקומט-מי יחבק אותך? חוץ מהכלבים שלך?
    לך לאילן שיינפלד או טל איתן מגוגי שיחבקו אותך-שלם חמישה שקלים לנער ליווי מעזה שיזיין אותך בתחת הנפול שלך-עזוב את בננות כבר לך תאומנן לך לגן העצמאות לשירותים-רק עוף מהפ כבר

  16. מי כאן המלך? השליט היחיד? אני ואני ואני!!!

    יעל ישראל חסרת הכישרון, היחצנית הזולה כפרוצה של עצמה וספריה, הכעורה, מכריזה בפוסט שלה על 3 שנים לבננות בלוג. סיבה לבכי לא לשמחה! כל חוסר הכישרון, הגרפומניה, הטפשות, התמיכה בערבים ובנאצים-נכנסו לבלוג מסריח ועלוב זה.
    יוכרת הבלוג מן הארץ. יושמד ויחוסל.
    לכו מכא מנקדי צואה, מביעי דעה סרוחה, קיסטא אל המגירות או הארונות שלכם (דן לחמן ההומו המקומט ישמח להכניס אתכם חזרה לארון אצלו בבית) בוזזזזזזזזזזזזזז

  17. גגגגגגגגגגגגגגג

    על הסיפור אמר ירון אביטוב בביקורת ספרים בידיעות אחרונות, שזה אחד הסיפורים הטובים שקרא בחייו.
    עורך משה רון-הקיבוץ המאוחד

    הרואין, גולני, אחי.

    אז מתתי פעם אחת, מנת יתר. אחרי שלושים ושש שעות אני פוקח עיניים ואני במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב.

    צינור מחובר לי ליד. מסיכה על הפנים. אני מרגיש משהו למטה. מה הם חיברו לי למטה?

    אחות מתקרבת אליי, היא מושכת מפני את מסכת החמצן. מה שלומך? היא שואלת.

    אני מרגיש משהו על הזיין שלי, אני אומר.

    אני אנתק את זה ותצטרך לתת שתן.

    האחות מרימה את השמיכה והיד שלה מגששת על איבר מיני. היא שולפת את הצינורית ומחייכת.

    אני מחייך חזרה. אפשר לעשות את זה שוב?

    סליחה, היא אומרת.

    רואים שאת יודעת לתת טיפול טוב לזיין של גבר, האני אומר.

    חוצפן, האחות אומרת ומסתלקת משם.

    אחר כך רופא אחד מספר לי שהצילו את חיי בנס, שהייתי מת קלינית, שלא הייתי בהכרה יום וחצי, ושאני בחור עם מזל.

    אם הייתי בחור עם מזל, אני אומר לו, אז אני הייתי הרופא ואתה הנרקומן.

    הרופא מחייך חיוך קטן והוא קורא לאחות אחרת והם מדברים בפינה.

    דוקא אחות חמודה. חזה קטן, רגליים דקות, ישבן מוצק, והיא מרבה לחייך.

    חרא, באמת הייתי צריך להיות רופא. לא הייתי מפסיק לזיין את כל האחיות שבסביבה, ואת כל הרופאים, וכן, לעזאזל, גם את כל החולים הייתי מזיין. למה לא בעצם?

    אבל עכשיו האחות ניגשת אלי והיא שוב מחייכת. חזרת מהמתים, היא אומרת.

    מה?

    חזרת מהמתים. מתת והחזרנו אותך לחיים. פניה מתקדרות. לא תמיד יהיה לך מזל כזה.

    אני מהנהן בראשי. אחות יקרה, אני אומר.

    כן, היא אומרת ברכות.

    אם מתתי וחזרתי לתחייה אז יכול להיות שאני המשיח.

    מה? האחות צוחקת.

    הרי רק המשיח אמור לחזור מהמתים, ואני חזרתי מהמתים. מסקנה, אני המשיח, אני המשיח החדש.

    האחות צוחקת. אולי אתה באמת המשיח, היא אומרת.

    אז את יודעת מה המשיח דבר ראשון רוצה לעשות?

    מה? האחות שואלת ומחייכת.

    המשיח רוצה להכניס ת'ראש שלו מתחת לחצאית שלך וללקק לך ת'שפתיים המתוקות שלך.

    יש לך פה מלוכלך, האחות אומרת בכעס והולכת ממני.

    לעזאזל, לאחיות פה אין שום חוש הומור.

    פתאום מוזיקה נשמעת בחדר.

    חרא, פרנק סינטרה בטיפול נמרץ. אני מתיישב על המיטה. במיטה מולי שוכב גבר מבוגר מחובר לכל מיני צינוריות. לידו יושבת אישה מבוגרת. הטייפ מונח לרגלי האישה.

    למה את משמיעה פה מוזיקה? אני שואל.

    האישה אומרת, בעלי בקומה. הרופאים אומרים שאולי מוזיקה שהוא אוהב תגרום לו להתעורר.

    מה קרה לבעלך?

    תאונת דרכים.

    ואיפה את היית?

    בעלי בדיוק חזר מהעבודה.

    ואולי הוא חזר מהמאהבת שלו.

    האישה קמה ממקומה. סליחה?

    לעזאזל, הסתכלת על עצמך פעם בראי? לא פלא שבעלך לא רוצה להתעורר. אם אני הייתי מתעורר ורואה אותך, ישר הייתי חוזר לקומה, ואולי אפילו הייתי מעדיף למות.

    האישה פורצת בבכי. אחת האחיות ניגשת בריצה. מה עשית עכשיו? היא שואלת בכעס.

    אחיות לא אמורות לכעוס, אני אומר.

    אתה איש בלתי נסבל, האחות אומרת.

    אני משפיל מבט וחוזר ומביט באחות. זה נכון מה שסיפרו לי? אני שואל.

    מה סיפרו לך? האחות שואלת ומחזיקה בידה של האישה המבוגרת.

    זה נכון שכשהייתי בקומה את התגנבת אלי ומצצת ת'זיין השמן והענקי שלי?

    אתה מטורף לגמרי, האחות אומרת.

    אני אגיש תלונה להנהלת בית החולים. לא יתכן שימצצו פה לחולים את הזיין בלא ידיעתם. אז מה אם יש לי זיין ענקי ונפלא, האם זו סיבה למצוץ אותו בלא ידיעתי?

    אני פורץ בצחוק ונשכב במיטה. כמה דקות אחר כך איש מבוגר עם חלוק של רופא קרב אלי. הוא מתבונן בי ואומר, אני הפסיכיאטר של בית החולים.

    ואני גרגמל הרשע, אני עונה.

    פניו של האיש מרצינות, גבותיו נמתחות.

    באמת נורא נורא מפחיד.

    הפסיכיאטר שואל, מה אתה עושה בחייך?

    אני מתכנת בכיר, אני אומר. עכשיו אני גם מסיים תואר שני במנהל עסקים, ובקרוב אתחתן עם בחורה יפה שאביה קבלן. עשיתי את זה, אני אומר. אני מה שנקרא סיפור הצלחה.

    הפסיכיאטר מתיישב על כסא עץ לבן. אתה מבין את מה שעברת?

    כן.

    לקחת הרואין.

    חכם גדול, אני אומר.

    אני מנסה להתישב על המיטה וחש סחרחורת. לעזאזל, אני אומר וחוזר ומשתרע על המיטה.

    אתה משתמש בעוד דברים? הוא שואל.

    רק כשאני נושם, אני משיב.

    הוא מניד בראשו. יש עוד משהו שתרצה לדבר עליו?

    אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והחרא הזה עוד יושב מולי.

    אני אומר, רציתי לדעת אם זה נכון מה ששמעתי עליך.

    מה שמעת עלי, הוא שואל בחזרה.

    שמעתי שאתה מושיב ילדים קטנים על הברכיים שלך ומלטף להם את איבר המין.

    הפסיכיאטר קם ממקומו. אני לא אסבול דיבורים כאלה.

    אני מתחיל לצעוק. מוצץ זיין של ילדים! מוצץ זיין של ילדים!

    פניו של הפסיכיאטר מאדימות והוא מסתלק מהמקום.

    אני שוב נשאר לבד ושוב פרנק סינטרה מתחיל לשיר. אייב גאט יו אנדר מיי סקין, אייב גאט יו דיפ אין מיי הארט.

    בחיי, איזה מתרומם הפרנק הזה.

    אני מתרומם מעט מהמיטה ובמשיכה חדה אני מנתק את האינפוזיה מכף ידי. סילון דם משפריץ לי מהיד כמו ממזרקה. אני חוסם את הדם ביד השנייה וקם ויורד מהמיטה. אני כמעט נופל ונאחז במיטה בידי. לעזאזל, מי החרא שבנה פה ריצפה עקומה?

    בזהירות אני מתחיל ללכת והריצפה מתחילה להתנועע. אז אני מתנועע יחד איתה.

    שתי אחיות משוחחות ליד הדלפק, ואני ממהר לצאת מהמחלקה. אני מבחין בדלת עץ פתוחה, ואני נכנס לחדר אחר.

    בחדר על מיטה בודדה ישן בחור. הרגליים שלו מגובסות ותלויות כלפי מעלה על מתקן מיוחד, הידיים שלו מחוברות לאינפוזיה, תחבושת גדולה עוטפת את מצחו, ופניו מרושתות בכתמי דם זעירים.

    פרחים מונחים בכל רחבי החדר ועל השידה מונחות קופסאות שוקולד וממתקים. שתי תמונות גדולות תלויות על הקיר. בתמונה אחת רואים את הבחור שוכב במיטה ולידו כל מיני קצינים במדים. ובתמונה אחרת רואים אותו עם איש מבוגר והם לוחצים ידיים.

    לעזאזל, האיש הזה בתמונה נראה לי מוכר. לוקח לי דקה להיזכר.

    חרא, בחיי, זה ראש הממשלה המחורבן שלי בתמונה.

    אני מביט הלאה.

    ערימת עיתונים מונחת על הכיסא. כותרת ראשית זועקת: חמישה הרוגים בקרב בלבנון. ובכותרת הקטנה: שיפור במצבו של החייל שנפצע אנושות. החייל שהציל את חבריו, נפגע מכדור בליבו אך הרופאים הצליחו להציל את חייו.

    אני חש בתנועה זעירה על המיטה. הבחור פוקח את עיניו. הוא מפנה לעברי את ראשו, ממצמץ בעיניו ואומר, מי אתה?

    מלאך המוות, אני עונה לו. החלטנו בכל זאת לבוא ולקחת אותך.

    עכשיו הבחור הופך עירני. הוא מרים מעט את ראשו מהכר. מה אתה רוצה?

    אני מחייך אליו את החיוך הכי מתוק שאני יכול.

    אני שמח שניצלת, אני אומר. שמעתי שאתה מאושפז פה אז באתי לבקר.

    הבחור מחזיר את ראשו אל הכר.

    איפה נפצעת?

    בלבנון, הבחור עונה.

    צנחן?

    גולני, הבחור עונה.

    באמת כל הכבוד, אני אומר וניגש אל השידה ולוקח קוביית שוקולד מאחת הקופסאות. טעים, אני אומר, ומיד אני בולע עוד קובייה.

    הבחור מביט בי ואני מביט בו.

    אני אומר, אני גם מתתי וחזרתי לחיים ואף ראש ממשלה לא בא לבקר אותי.

    מתי נפצעת? הבחור שואל.

    כשנולדתי, אני משיב, ונע באיטיות אל קצה המיטה.

    הבחור עוקב אחרי במבטו. אני נעמד סמוך לקצה המיטה שלו, מחייך אליו חיוך קטן, ואז אני שולח יד ומדגדד את כף רגלו החשופה.

    תפסיק עם זה, הבחור צועק.

    אני מדגדג אותו שוב.

    אני אקרא לאחות, הוא צועק.

    הו, תקרא לאחות, איזה מותק אתה. מה יש, עם המחבלים אתה גיבור גדול, ופה אתה קורא לאחות. תהיה גבר, אחי. אתה מגולני, אחי. גולני!

    מניאק! הבחור צועק.

    בן זונה! הבחור צועק.

    תיזהר, אני אומר לו בקול מאיים. איתי לא מתעסקים.

    אני מעלה לעברו את זרועי ומכוון אליו אצבעות בצורת אקדח.

    תבקש סליחה, אני אומר לו בקול קשוח.

    בן זונה, הבחור שוב אומר.

    תגיד שלום לעולם, אני אומר ומתחיל לירות.

    פאח! פאח! פאח! אני קורא. פאח! פאח!

    אני מדגדג שוב את כף רגלו, והבחור מנסה שוב ללא הצלחה להזיז את רגלו.

    לעזאזל, אתה עדיין לא מת, אני אומר, וממשיך לירות. פאח, פאח. פאח, פאח.

    אני מהלך סביב המיטה בהליכה צבאית ושולח את רגלי לפנים בצעדי ענק. אני שר, גולני, גולני שלי. גולני, גולני שלי.

    קדימה להסתער, אני לפתע צועק. אש! אש! אני מזנק אל החייל ומצמיד אצבע לרקתו.

    תיכנע, גולנצ'יק מחורבן שכמותך. תיכנע!

    הבחור לא עונה, ואני יורה ירייה אחת אחרונה.

    פאח! פאח!

    ואז פתאום האידיוט הזה מתחיל לבכות. דמעות גדולות נושרות מעיניו והוא מתייפח.

    אוף, מה אתה בוכה, אני אומר. אתה גיבור. גיבורים לא אמורים לבכות.

    הבחור ממשיך להתיפח והדמעות מרטיבות את לחייו.

    אני מתרחק ממנו מעט ומעלה לעברו את ידי. אם לא תפסיק לבכות אני הורג אותך שוב.

    אבל זה לא עוזר והוא ממשיך לבכות, ואז לפתע אני מרגיש איך גם לי מתחילות להתגנב דמעות לעיניים.

    אני מנגב את עיני בכף ידי. אוף, אוף, אוף, אני אומר. איזה דפוק אתה, אני אומר. הי, גולנצ'יק, אני אוהב אותך, אתה לא מבין? אתה הגיבור שלי, נלחם באוייבים ומקריב את חייך למען המולדת ולמעני. הי מותק, גם אני שרתתי בצבא, ותבין, החבר הכי טוב שלי נהרג בצבא, והחרא הזה עוד לא היה בן תשע עשרה כשהוא נהרג.

    אתה מבין, היינו יחד ברגילה האחרונה שלו באילת, והוא שאל אותי מה יקרה אם הוא ימות, ואם כולם באמת יהיו עצובים. וזה היה בצחוק, ועניתי לו, שכולם יהיו קצת עצובים, אבל אחר כך נלך להשתכר ולבלות ונמשיך הלאה. אבל אז החבר שלי עשה פרצוף נעלב ושאל, מה, זה הכל? אז מיד הבטחתי לו שאני אזכר בו פעם במליון שנה בערך, אבל לא ליותר משתי דקות, ואז החבר שלי נהיה מבסוט ואנחנו צחקנו ולחצנו ידיים. אבל שבוע אחר כך הבן זונה הזה פשוט מת. ואני באמת הייתי קצת עצוב, אבל אחר כך הלכתי להשתכר ולבלות והמשכתי הלאה. וכן, כן, פעם במליון שנה בערך אני נזכר באדיוט הזה לאיזה שתי דקות.

    כי תבין, אני בחור אחראי שמקיים הבטחות.

    אני מנענע בראשי ומביט בבחור. טוב, עזוב את זה. אני רואה שהפסקת לבכות ואתה מסתכל עלי במבט המטופש הזה שלך. טוב, אז סליחה על מה שעשיתי. אני מאחל לך כל טוב, ואושר ועושר, ואישה חמודה וילדים חמודים, ובריאות, ואריכות ימים, ושכל החלומות המחורבנים שלך יתגשמו.

    טוב, זהו, אני חושב שזה מספיק. אז להתראות חרא קטן שכמותך, אני אומר וממהר להסתלק מהמקום.

    בצעדים איטיים אני חוזר למחלקת טיפול נמרץ ואני שומע את פרנק סינטרה שר, פוט יור דרימס אוואי פור אנאדר דיי.

    הי, פרנק, שום פוט אוואי, פרנק. כל החלומות שלי איתי ואני הולך להגשים את כולם!

    הרופא בא לקראתי, חיפשנו אותך, הוא אומר.

    אז מצאתם, אני אומר וחוזר למיטה.

    שמעתי שהיית ילד רע.

    איזה ילד רע. אני ילד טוב, דוקטור. אני כל כך מתוק שאני יכול לצבוט לעצמי בלחיים.

    הרופא מגיש לי כדור לבן וכוס מיים. תשתה את זה.

    הי דוקטור, אולי יש לך איזה כדור שיעשה אותי צעיר.

    אתה רוצה להיות צעיר?

    כן, דוקטור. אני רוצה לחזור לגיל חמש. אני רוצה לחזור ולנסוע במושב האחורי במכונית של אמא ואבא. הי, דוקטור, תעשה אותי צעיר. בבקשה, בקשה, בבקשה, תעשה אותי צעיר.

    הרופא לוקח ממני את כוס המים. עליך לנוח עכשיו, הוא אומר בקול רך, ואני נותן לראש שלי לשקוע בתוך הכרית.

    הי, דוקטור, תבחר מספר מאחד עד עשר.

    בחרתי.

    מה בחרת?

    ארבע.

    ניצחתי אותך, אני אומר. בחרתי מספר גבוה יותר. תבחר עוד מספר.

    בחרתי.

    מה בחרת?

    עשר.

    אוף דוקטור, למה בעצם אי אפשר לנצח כל הזמן?

    הרופא צוחק, ואני עוצם את עיני. אני מחכה רגע, ואז אני פוקח את עיני, והוא עוד עומד לצידי.

    דוקטור, אני אומר חלושות. תודה שהצלת אותי.

    העונג שלי, הרופא אומר, ואני חוזר ועוצם עיניים.

    אני פוקח עיניים והרופא לצידי.

    אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והוא עדיין שם.

    אני חוזר ועוצם את עיני. אני פוקח אותן.

    יום חדש מתחיל.

  18. ררררררררררררררררר

    על הסיפור אמר ירון אביטוב בביקורת ספרים בידיעות אחרונות, שזה אחד הסיפורים הטובים שקרא בחייו.
    עורך משה רון-הקיבוץ המאוחד

    הרואין, גולני, אחי.

    אז מתתי פעם אחת, מנת יתר. אחרי שלושים ושש שעות אני פוקח עיניים ואני במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב.

    צינור מחובר לי ליד. מסיכה על הפנים. אני מרגיש משהו למטה. מה הם חיברו לי למטה?

    אחות מתקרבת אליי, היא מושכת מפני את מסכת החמצן. מה שלומך? היא שואלת.

    אני מרגיש משהו על הזיין שלי, אני אומר.

    אני אנתק את זה ותצטרך לתת שתן.

    האחות מרימה את השמיכה והיד שלה מגששת על איבר מיני. היא שולפת את הצינורית ומחייכת.

    אני מחייך חזרה. אפשר לעשות את זה שוב?

    סליחה, היא אומרת.

    רואים שאת יודעת לתת טיפול טוב לזיין של גבר, האני אומר.

    חוצפן, האחות אומרת ומסתלקת משם.

    אחר כך רופא אחד מספר לי שהצילו את חיי בנס, שהייתי מת קלינית, שלא הייתי בהכרה יום וחצי, ושאני בחור עם מזל.

    אם הייתי בחור עם מזל, אני אומר לו, אז אני הייתי הרופא ואתה הנרקומן.

    הרופא מחייך חיוך קטן והוא קורא לאחות אחרת והם מדברים בפינה.

    דוקא אחות חמודה. חזה קטן, רגליים דקות, ישבן מוצק, והיא מרבה לחייך.

    חרא, באמת הייתי צריך להיות רופא. לא הייתי מפסיק לזיין את כל האחיות שבסביבה, ואת כל הרופאים, וכן, לעזאזל, גם את כל החולים הייתי מזיין. למה לא בעצם?

    אבל עכשיו האחות ניגשת אלי והיא שוב מחייכת. חזרת מהמתים, היא אומרת.

    מה?

    חזרת מהמתים. מתת והחזרנו אותך לחיים. פניה מתקדרות. לא תמיד יהיה לך מזל כזה.

    אני מהנהן בראשי. אחות יקרה, אני אומר.

    כן, היא אומרת ברכות.

    אם מתתי וחזרתי לתחייה אז יכול להיות שאני המשיח.

    מה? האחות צוחקת.

    הרי רק המשיח אמור לחזור מהמתים, ואני חזרתי מהמתים. מסקנה, אני המשיח, אני המשיח החדש.

    האחות צוחקת. אולי אתה באמת המשיח, היא אומרת.

    אז את יודעת מה המשיח דבר ראשון רוצה לעשות?

    מה? האחות שואלת ומחייכת.

    המשיח רוצה להכניס ת'ראש שלו מתחת לחצאית שלך וללקק לך ת'שפתיים המתוקות שלך.

    יש לך פה מלוכלך, האחות אומרת בכעס והולכת ממני.

    לעזאזל, לאחיות פה אין שום חוש הומור.

    פתאום מוזיקה נשמעת בחדר.

    חרא, פרנק סינטרה בטיפול נמרץ. אני מתיישב על המיטה. במיטה מולי שוכב גבר מבוגר מחובר לכל מיני צינוריות. לידו יושבת אישה מבוגרת. הטייפ מונח לרגלי האישה.

    למה את משמיעה פה מוזיקה? אני שואל.

    האישה אומרת, בעלי בקומה. הרופאים אומרים שאולי מוזיקה שהוא אוהב תגרום לו להתעורר.

    מה קרה לבעלך?

    תאונת דרכים.

    ואיפה את היית?

    בעלי בדיוק חזר מהעבודה.

    ואולי הוא חזר מהמאהבת שלו.

    האישה קמה ממקומה. סליחה?

    לעזאזל, הסתכלת על עצמך פעם בראי? לא פלא שבעלך לא רוצה להתעורר. אם אני הייתי מתעורר ורואה אותך, ישר הייתי חוזר לקומה, ואולי אפילו הייתי מעדיף למות.

    האישה פורצת בבכי. אחת האחיות ניגשת בריצה. מה עשית עכשיו? היא שואלת בכעס.

    אחיות לא אמורות לכעוס, אני אומר.

    אתה איש בלתי נסבל, האחות אומרת.

    אני משפיל מבט וחוזר ומביט באחות. זה נכון מה שסיפרו לי? אני שואל.

    מה סיפרו לך? האחות שואלת ומחזיקה בידה של האישה המבוגרת.

    זה נכון שכשהייתי בקומה את התגנבת אלי ומצצת ת'זיין השמן והענקי שלי?

    אתה מטורף לגמרי, האחות אומרת.

    אני אגיש תלונה להנהלת בית החולים. לא יתכן שימצצו פה לחולים את הזיין בלא ידיעתם. אז מה אם יש לי זיין ענקי ונפלא, האם זו סיבה למצוץ אותו בלא ידיעתי?

    אני פורץ בצחוק ונשכב במיטה. כמה דקות אחר כך איש מבוגר עם חלוק של רופא קרב אלי. הוא מתבונן בי ואומר, אני הפסיכיאטר של בית החולים.

    ואני גרגמל הרשע, אני עונה.

    פניו של האיש מרצינות, גבותיו נמתחות.

    באמת נורא נורא מפחיד.

    הפסיכיאטר שואל, מה אתה עושה בחייך?

    אני מתכנת בכיר, אני אומר. עכשיו אני גם מסיים תואר שני במנהל עסקים, ובקרוב אתחתן עם בחורה יפה שאביה קבלן. עשיתי את זה, אני אומר. אני מה שנקרא סיפור הצלחה.

    הפסיכיאטר מתיישב על כסא עץ לבן. אתה מבין את מה שעברת?

    כן.

    לקחת הרואין.

    חכם גדול, אני אומר.

    אני מנסה להתישב על המיטה וחש סחרחורת. לעזאזל, אני אומר וחוזר ומשתרע על המיטה.

    אתה משתמש בעוד דברים? הוא שואל.

    רק כשאני נושם, אני משיב.

    הוא מניד בראשו. יש עוד משהו שתרצה לדבר עליו?

    אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והחרא הזה עוד יושב מולי.

    אני אומר, רציתי לדעת אם זה נכון מה ששמעתי עליך.

    מה שמעת עלי, הוא שואל בחזרה.

    שמעתי שאתה מושיב ילדים קטנים על הברכיים שלך ומלטף להם את איבר המין.

    הפסיכיאטר קם ממקומו. אני לא אסבול דיבורים כאלה.

    אני מתחיל לצעוק. מוצץ זיין של ילדים! מוצץ זיין של ילדים!

    פניו של הפסיכיאטר מאדימות והוא מסתלק מהמקום.

    אני שוב נשאר לבד ושוב פרנק סינטרה מתחיל לשיר. אייב גאט יו אנדר מיי סקין, אייב גאט יו דיפ אין מיי הארט.

    בחיי, איזה מתרומם הפרנק הזה.

    אני מתרומם מעט מהמיטה ובמשיכה חדה אני מנתק את האינפוזיה מכף ידי. סילון דם משפריץ לי מהיד כמו ממזרקה. אני חוסם את הדם ביד השנייה וקם ויורד מהמיטה. אני כמעט נופל ונאחז במיטה בידי. לעזאזל, מי החרא שבנה פה ריצפה עקומה?

    בזהירות אני מתחיל ללכת והריצפה מתחילה להתנועע. אז אני מתנועע יחד איתה.

    שתי אחיות משוחחות ליד הדלפק, ואני ממהר לצאת מהמחלקה. אני מבחין בדלת עץ פתוחה, ואני נכנס לחדר אחר.

    בחדר על מיטה בודדה ישן בחור. הרגליים שלו מגובסות ותלויות כלפי מעלה על מתקן מיוחד, הידיים שלו מחוברות לאינפוזיה, תחבושת גדולה עוטפת את מצחו, ופניו מרושתות בכתמי דם זעירים.

    פרחים מונחים בכל רחבי החדר ועל השידה מונחות קופסאות שוקולד וממתקים. שתי תמונות גדולות תלויות על הקיר. בתמונה אחת רואים את הבחור שוכב במיטה ולידו כל מיני קצינים במדים. ובתמונה אחרת רואים אותו עם איש מבוגר והם לוחצים ידיים.

    לעזאזל, האיש הזה בתמונה נראה לי מוכר. לוקח לי דקה להיזכר.

    חרא, בחיי, זה ראש הממשלה המחורבן שלי בתמונה.

    אני מביט הלאה.

    ערימת עיתונים מונחת על הכיסא. כותרת ראשית זועקת: חמישה הרוגים בקרב בלבנון. ובכותרת הקטנה: שיפור במצבו של החייל שנפצע אנושות. החייל שהציל את חבריו, נפגע מכדור בליבו אך הרופאים הצליחו להציל את חייו.

    אני חש בתנועה זעירה על המיטה. הבחור פוקח את עיניו. הוא מפנה לעברי את ראשו, ממצמץ בעיניו ואומר, מי אתה?

    מלאך המוות, אני עונה לו. החלטנו בכל זאת לבוא ולקחת אותך.

    עכשיו הבחור הופך עירני. הוא מרים מעט את ראשו מהכר. מה אתה רוצה?

    אני מחייך אליו את החיוך הכי מתוק שאני יכול.

    אני שמח שניצלת, אני אומר. שמעתי שאתה מאושפז פה אז באתי לבקר.

    הבחור מחזיר את ראשו אל הכר.

    איפה נפצעת?

    בלבנון, הבחור עונה.

    צנחן?

    גולני, הבחור עונה.

    באמת כל הכבוד, אני אומר וניגש אל השידה ולוקח קוביית שוקולד מאחת הקופסאות. טעים, אני אומר, ומיד אני בולע עוד קובייה.

    הבחור מביט בי ואני מביט בו.

    אני אומר, אני גם מתתי וחזרתי לחיים ואף ראש ממשלה לא בא לבקר אותי.

    מתי נפצעת? הבחור שואל.

    כשנולדתי, אני משיב, ונע באיטיות אל קצה המיטה.

    הבחור עוקב אחרי במבטו. אני נעמד סמוך לקצה המיטה שלו, מחייך אליו חיוך קטן, ואז אני שולח יד ומדגדד את כף רגלו החשופה.

    תפסיק עם זה, הבחור צועק.

    אני מדגדג אותו שוב.

    אני אקרא לאחות, הוא צועק.

    הו, תקרא לאחות, איזה מותק אתה. מה יש, עם המחבלים אתה גיבור גדול, ופה אתה קורא לאחות. תהיה גבר, אחי. אתה מגולני, אחי. גולני!

    מניאק! הבחור צועק.

    בן זונה! הבחור צועק.

    תיזהר, אני אומר לו בקול מאיים. איתי לא מתעסקים.

    אני מעלה לעברו את זרועי ומכוון אליו אצבעות בצורת אקדח.

    תבקש סליחה, אני אומר לו בקול קשוח.

    בן זונה, הבחור שוב אומר.

    תגיד שלום לעולם, אני אומר ומתחיל לירות.

    פאח! פאח! פאח! אני קורא. פאח! פאח!

    אני מדגדג שוב את כף רגלו, והבחור מנסה שוב ללא הצלחה להזיז את רגלו.

    לעזאזל, אתה עדיין לא מת, אני אומר, וממשיך לירות. פאח, פאח. פאח, פאח.

    אני מהלך סביב המיטה בהליכה צבאית ושולח את רגלי לפנים בצעדי ענק. אני שר, גולני, גולני שלי. גולני, גולני שלי.

    קדימה להסתער, אני לפתע צועק. אש! אש! אני מזנק אל החייל ומצמיד אצבע לרקתו.

    תיכנע, גולנצ'יק מחורבן שכמותך. תיכנע!

    הבחור לא עונה, ואני יורה ירייה אחת אחרונה.

    פאח! פאח!

    ואז פתאום האידיוט הזה מתחיל לבכות. דמעות גדולות נושרות מעיניו והוא מתייפח.

    אוף, מה אתה בוכה, אני אומר. אתה גיבור. גיבורים לא אמורים לבכות.

    הבחור ממשיך להתיפח והדמעות מרטיבות את לחייו.

    אני מתרחק ממנו מעט ומעלה לעברו את ידי. אם לא תפסיק לבכות אני הורג אותך שוב.

    אבל זה לא עוזר והוא ממשיך לבכות, ואז לפתע אני מרגיש איך גם לי מתחילות להתגנב דמעות לעיניים.

    אני מנגב את עיני בכף ידי. אוף, אוף, אוף, אני אומר. איזה דפוק אתה, אני אומר. הי, גולנצ'יק, אני אוהב אותך, אתה לא מבין? אתה הגיבור שלי, נלחם באוייבים ומקריב את חייך למען המולדת ולמעני. הי מותק, גם אני שרתתי בצבא, ותבין, החבר הכי טוב שלי נהרג בצבא, והחרא הזה עוד לא היה בן תשע עשרה כשהוא נהרג.

    אתה מבין, היינו יחד ברגילה האחרונה שלו באילת, והוא שאל אותי מה יקרה אם הוא ימות, ואם כולם באמת יהיו עצובים. וזה היה בצחוק, ועניתי לו, שכולם יהיו קצת עצובים, אבל אחר כך נלך להשתכר ולבלות ונמשיך הלאה. אבל אז החבר שלי עשה פרצוף נעלב ושאל, מה, זה הכל? אז מיד הבטחתי לו שאני אזכר בו פעם במליון שנה בערך, אבל לא ליותר משתי דקות, ואז החבר שלי נהיה מבסוט ואנחנו צחקנו ולחצנו ידיים. אבל שבוע אחר כך הבן זונה הזה פשוט מת. ואני באמת הייתי קצת עצוב, אבל אחר כך הלכתי להשתכר ולבלות והמשכתי הלאה. וכן, כן, פעם במליון שנה בערך אני נזכר באדיוט הזה לאיזה שתי דקות.

    כי תבין, אני בחור אחראי שמקיים הבטחות.

    אני מנענע בראשי ומביט בבחור. טוב, עזוב את זה. אני רואה שהפסקת לבכות ואתה מסתכל עלי במבט המטופש הזה שלך. טוב, אז סליחה על מה שעשיתי. אני מאחל לך כל טוב, ואושר ועושר, ואישה חמודה וילדים חמודים, ובריאות, ואריכות ימים, ושכל החלומות המחורבנים שלך יתגשמו.

    טוב, זהו, אני חושב שזה מספיק. אז להתראות חרא קטן שכמותך, אני אומר וממהר להסתלק מהמקום.

    בצעדים איטיים אני חוזר למחלקת טיפול נמרץ ואני שומע את פרנק סינטרה שר, פוט יור דרימס אוואי פור אנאדר דיי.

    הי, פרנק, שום פוט אוואי, פרנק. כל החלומות שלי איתי ואני הולך להגשים את כולם!

    הרופא בא לקראתי, חיפשנו אותך, הוא אומר.

    אז מצאתם, אני אומר וחוזר למיטה.

    שמעתי שהיית ילד רע.

    איזה ילד רע. אני ילד טוב, דוקטור. אני כל כך מתוק שאני יכול לצבוט לעצמי בלחיים.

    הרופא מגיש לי כדור לבן וכוס מיים. תשתה את זה.

    הי דוקטור, אולי יש לך איזה כדור שיעשה אותי צעיר.

    אתה רוצה להיות צעיר?

    כן, דוקטור. אני רוצה לחזור לגיל חמש. אני רוצה לחזור ולנסוע במושב האחורי במכונית של אמא ואבא. הי, דוקטור, תעשה אותי צעיר. בבקשה, בקשה, בבקשה, תעשה אותי צעיר.

    הרופא לוקח ממני את כוס המים. עליך לנוח עכשיו, הוא אומר בקול רך, ואני נותן לראש שלי לשקוע בתוך הכרית.

    הי, דוקטור, תבחר מספר מאחד עד עשר.

    בחרתי.

    מה בחרת?

    ארבע.

    ניצחתי אותך, אני אומר. בחרתי מספר גבוה יותר. תבחר עוד מספר.

    בחרתי.

    מה בחרת?

    עשר.

    אוף דוקטור, למה בעצם אי אפשר לנצח כל הזמן?

    הרופא צוחק, ואני עוצם את עיני. אני מחכה רגע, ואז אני פוקח את עיני, והוא עוד עומד לצידי.

    דוקטור, אני אומר חלושות. תודה שהצלת אותי.

    העונג שלי, הרופא אומר, ואני חוזר ועוצם עיניים.

    אני פוקח עיניים והרופא לצידי.

    אני עוצם עיניים, פוקח עיניים, והוא עדיין שם.

    אני חוזר ועוצם את עיני. אני פוקח אותן.

    יום חדש מתחיל.

  19. גולש ומלחש

    על פי לשם שהתבטא לאחרונה בכלי התקשורת, לאבידן היתה דירה משלו והוא אף ירש אחת נוספת. גיורא לשם טוען כי כל העניין על דלותו של אבידן הינו קשקוש ואבידן היה מבוסס אפילו עמיד.
    לשם טען באותה הזדמנות שאף ליונה וולך היה בית, וכי שניהם וולך ואבידן לא עבדו מעולם לפרנסתם? אכן סקופ!!

    • גיורא לשם

      לגולש ומלחש,
      לא אמרתי בשום מקום ש"כל העניין על דלותו של אבידן הינו קשקוש".
      לאבידן היה רכוש שהוא מיסמס את חלקו בהימורים בבורסה.
      וולך חיה בבית שבו נולדה. מה משונה בכך.
      אכן, וולך ואבידן לא עבדו מעודם לפרנסתם.
      בהערותי אין שום סקופ: הדברים ידועים לכל מי שהיה מעורה בחיים הספרותיים.
      הערותיך מעידות על בורות גמורה. לא כדאי לך להמשיך לדבוק בהן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם