בוקר, סילביה
כּשֶׁהִתְפַּשַּׁטְתְּ, הִנַּחְתְּ אֶת אַרְנָקֵךְ הַחוּם
עַל הַשִּדָּה, צָעִיף, חֻלְצָה וַחֲצָאִית
כַּעֲרֵמַת קְפָלִים. אֶת
גַרְבֵּי הַנַּיְלוֹן הַשְׁקוּפִים
הִשְׁלַכְ תְּ כִּלְאַחַר־יָד מִתַּחַת לַמִּטָּה.
יָכֹלְתְּ לִפְתֹּחַ כָּאן חֲנוּת בְּגָדִים מִיָּד שְׁנִיָּה.
כִּבִּית אֶת הַמְּנוֹרָה.
כַּלְבֵּךְ הַנֶּאֱמָן נָחַר עַל הַשָּׁטִיחַ
וְאַתְּ עַל הַמִּטָּה. וְהָיָה
גַּם מָחָר, סִילְבִיָה, זֹאת אוֹמֶרֶת, הַבֹּקֶר:
עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו בַּפְּרוֹזְדוֹר הַקַּר
הַצֶּרְבֶּרוּס הַמְיַלֵּל שֶׁלָּךְ לֹא הָלַךְ אִתָּךְ
לַגִּנָּה הַצִּבּוּרִית הַסְּמוּכָה
וְהִשְׁתִּין עַל הַקִּיר.
אוּלַי מְנֻמְנֶמֶת גִּשַּׁשְׁתְּ דַּרְכֵּךְ בְּאֵד הַבַּיִת
הַמִּתְנַשֵּׁם כְּכֶלֶב, (וְלֹא לָבַשְׁתְּ
כֻּתֹּנֶת לַיְלָה לְבָנָה, כְּמִנְהָגֵךְ), בִּזְהִירוּת
הִצַּבְתְּ כַּף רֶגֶל לְבָנָה וּמְיֻמֶּנֶת,
עָלֶיהָ הָיִית גֵּאָה כְּרַקְדָּנִית לְשֶׁעָבָר,
עַל רִצְפַּת הַפַּרְקֶט
וּמָרִישׁ אֶחָד מְאֹד חָרַק תַּחְתֶּיהָ –
לְאֹרֶךְ הַקִּירוֹת,
מַסֵּכוֹת הָעֵץ הַמְגֻלָּפוֹת, הָאַפְרִיקָנִיּוֹת,
נָעֲצוּ פִּיּוֹת וְעֵינֵי נְמֵרִים
בִבְשָׂרֵךְ הַמְפֻסָּל, טֶרֶף קַל הָלַכְתְּ
בְּיַעַר־עַד שֶׁל טַפֶּטִים מֻדְפָּסִים וּרְהִיטִים.
בְּחָמֵשׁ לִפְנֵי בֹּקֶר,
בֶּאֱמֶת רָצִית לָלֶכֶת בַּגּ"וּנְגְּל שֶׁל הַחשֶׁךְ
לִשְׁפֹּת קָפֶה בְּפֶּרְקוּלָטוֹר הַזְּכוּכִית,
לִפְתֹּחַ בֶּרֶז בְּכִירַת הַגַּז
בְּלִי לְהַדְלִיק גַּפְרוּר?
הַפַּעַם, לֵידִי לָזָרוּס,
כַּנִּרְאֶה הִתְמַסַּרְתְּ כָּלִיל לְאָמָּנוּת הַמִּטְבָּח.
וְזֶה לֹא הָיָה הֶגְיוֹנִי,
אִם כִּי מָלֵא הַשְׁרָאָה:
"מִיתָה
זֹאת אָמָּנוּת, כְּכָל דָּבָר אַחֵר".
אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר
שֶׁהַפַּעַם לֹא עָשִׂית אֶת זֶה
בְּצוּרָה יוֹצֵאת מִן הַכְּלָל.
מִיתָה הִיא אָמָּנוּת
שֶׁאֵינָהּ נִתֶּנֶת לְשִׁחְזוּר אוֹ לְחִקּוּי
(גַּם אִם כָּתַבְתְּ אֶת זֶה בְּשִׁיר)
וְהַמָּוֶת רַב־אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה,
רַב־טַבָּחִים כְּאָבִיךְ, רוֹפֵא אֱלִיל.
"רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא," אֲנִי
אוֹמֵר, "נִמְצְאָה כָּאן גּוּפַת אִשָּׁה חַמָּה עֲדַיִן,
הַדְּלָתוֹת וְהַחַלּוֹנוֹת הָיוּ מוּגָפִים וְהָרֵיחַ נוֹרָא."
חֲמִשָּׁה־עָשָׂר בְּפֶבְּרוּאָר,
אֶלֶף־תְּשַׁע־מֵאוֹת־שִׁשִּׁים־וְשָׁלשׁ.
מִישֶׁהוּ הֵסִיר, מֵאָז, אֶת מַסֵּכַת הָעֵץ שֶׁלָּךְ
מִן הַקִּיר.
יוני-דצמבר 1986
מתוך ספרי "הסוסים האחרונים בת-אביב", הוצאת כרמל, 1992
הצלחת לצמרר אותי. סימן מובהק לשיר אמיתי.
איזה יופי גיורא. איזה יופי. אני נאנחת לי כאן.
יפה וחזק
יעל,
תודה וגמר חתימה טובה.
"רגע אחד שקט בבקשה", הזכיר לי מאוד את השיר הידוע של נתן זך.
אולי לזה רמזת?
איך שלא יהיה,סילביה,עכשיו,ריקה כמו ציפור וקשה כמו אבן.
ועוד איך רציתי לשלב את השורה הזכית הזכה בהקשר מצמרר!
האסוציאציות פתוחות לכל מהרהר!
גיורא שיר חזק, יוצא מן הכלל , יד עטויה כסיה של בוקס ומשי הצבת לסילביה פלאת בבננות