בביתו של איוב
וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת־אַחֲרִית אִיּוֹב מֵרֵאשִׁתוֹ וַיְהִי־לוֹ אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף צֹאן וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים גְּמַלִּים וְאֶלֶף־צֶמֶד בָּקָר וְאֶלֶף אֲתוֹנוֹת. וַיְהִי־לוֹ שִׁבְעָנָה בָנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת. וַיִּקְרָא שֵׁם־הָאַחַת יְמִימָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית קְצִיעָה וְשֵׁם הַשְּׁלִישִׁית קֶרֶן הַפּוּךְ.
איוב מ"ב, יב-יד
לֹא טִיּוּל שְׁנָתִי הֵבִיא אוֹתִי אֶל בֵּיתוֹ
בְּאֶרֶץ עוּץ (שֶׁנֶּעֶלְמָה מִן הַמַּפָּה),
וְלֹא אוֹטוֹבּוּס תַּיָּרִים.
שִׁמְעוֹ שֶׁל הָאִישׁ הָלַךְ לְפָנָיו
וִיפִי בְּנוֹתָיו בְּכָל הָאָרֶץ:
יְמִימָה, קְצִיעָה וְקֶרֶן הַפּוּךְ.
עַמְּךָ, מְלֻמָּדִים וְעַסְקְנֵי מִפְלָגוֹת
עוֹלִים לְרֶגֶל לַחֲזוֹת בְּמוֹ עֵינֵיהֶם
בְּעָשְׁרוֹ הֶחָדָשׁ הַכָּפוּל מֵעָשְׁרוֹ הָרִאשׁוֹן:
צֹאן, גְּמָלִים, אֲתוֹנוֹת, וּמַה לֹּא.
הַמָּקוֹם הוֹמֶה אָדָם כְּקִבְרֵי מְקֻבָּלִים,
אַף כִּי נֶאֱמַר בְּבָבָא בַּתְרָא
"אִיּוֹב לֹא הָיָה וְלֹא נִבְרָא
אֶלָּא מָשָׁל הָיָה."
אִיּוֹב מֵת שְׂבַע יָמִים
לְאַחַר שֶׁדִּבֵּר בְּלִי הֶרֶף.
זִקְנוּתוֹ דִּשְּׁנָה אוֹתוֹ בְּעֹנֶג,
בְּתוֹעֲפוֹת הוֹן, בִּפְרִי זֶרַע –
הַכֹּל מִנִּצְחוֹנוֹ עַל הַשָּׂטָן.
הַכְּתוּבִים, מִשׁוּם מָה,
אֵינָם נוֹקְבִים בְּשֵׁם אַלְמָנָתוֹ,
אִם כִּי הָאָסוֹן גָּרַם לְמַשְׁבֵּר בְּנִשּׂוּאֵיהֶם
כְּשֶׁאָמַר: "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבֵלוֹת תְּדַבְּרִי."
מִמַּפֹּלֶת הַבַּיִת הַיָּשָׁן
לֹא נוֹתְרָה אֶבֶן עַל אֶבֶן.
שְׁמוֹת הַנְּעָרִים הַמֵּתִים
חֲרוּתִים עַל לוּחַ נְחשֶׁת מַבְהִיק.
הַמָּעוֹן הֶחָדָשׁ מְשֻׁפָּץ וּמְרֻוָּח
וּמָלֵא כָּל טוּב־הָאָרֶץ.
הוּא מְשַׁכֵּן כָּעֵת מוּזֵאוֹן ע"ש תּוֹרֵם
וּבוֹ חַדְרֵי עִיּוּן לָרֹב וְאוּלָמוֹת לְכִנּוּסִים.
הַמַּתָּנוֹת שֶׁקִּבֵּל אִיּוֹב מוּצָגוֹת שָׁם –
קְשִׂיטוֹת, נִזְמֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית,
פּוֹרְטְרֵטִים שֶׁל חֲבֵרָיו
אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי, בִּלְדַּד הַשֻּׁחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי
וּמְגִלּוֹת הַקְּלָף הַמְהֻדָּרוֹת, בְּנִקּוּד וּבַהַגָּהָה,
מַנְצִיחוֹת את דִּבְרֵיהָם.
נִדְמֶה לִי שֶׁרָאִיתִי בּוּל דֹּאָר שֶׁמַּנְצִיחַ אוֹתָם.
אֵין שָׁם זֵכֶר לַחֶרֶשׂ שֶׁאִיּוֹב הִתְגָּרֵד בּוֹ
וְלָאֵפֶר שֶׁבּוֹ יָשַׁב.
אוֹצְרֵי הַמּוּזֵאוֹן לֹא מָצְאוּ לְנָכוֹן לְצַיֵּן
שֶׁגַּם בַּמִּיתוֹלוֹגְיָה הַהוֹדִית
מְסֻפָּר עַל בְּשׂוֹרוֹת אִיּוֹב זָרָטוּסְטְרִי.
הַמּוּזֵאוֹן פָּתוּחַ לִמְבַקְּרִים כָּל הַשָּׁבוּעַ,
חוּץ מִשַּׁבָּת, חַג וּמוֹעֵד.
דְּמֵי הַכְּנִיסָה סְבִירִים.
בַּחָנוּת נִמְכָּרִים חֲרָשִׂים כִּקְמֵיעוֹת
וּבַקְבּוּקוֹנִים מְלֵאִים בְּאֵפֶר שֶׁמְּכִינִים בִּמְיֻחָד.
כְּמוֹ כֵן אֶפְשָׁר לִרְכּשׁ שָׁם
סִפְרֵי יְרֵאִים וְסֵפֶר מִצְווֹת קָטָן
בְּמַהֲדוּרוֹת עֲמָמִיּוֹת.
אָכֵן, בִּקּוּר מְאַלֵּף.
בִּנְסִיעָתִי הַבָּיְתָּה חַשְׁתִּי לְפֶתַע
שֶׁדִּבְרֵי אִיּוֹב הַנּוֹקְבִים
מְקוֹמְמִים וּמְנַקְּרִים בִּבְשָׁרִי:
"עָרֹם יָצָתִי מִבֶּטֶן אִמִּי
וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה".
הַהַצְהָרָה הַבּוֹמְבַּסְטִית הֵצִיקָה:
אִיּוֹב הַנּוֹבוֹרִישׁ שָׁכַח לְהִתְכַּחֵשׁ
לְהַצְהָרַת הַהִסְתַּפְּקוּת בְּמוּעָט.
חָלְפוּ שָׁנִים.
אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי שֶׁבְּתֵל־אָבִיב,
מִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט וְשׁוֹתֵק הַרְבֵּה.
אֵלֶּה פְּנֵי הַדְּבָרִים
כַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים וְשָׂטָן חוֹבְרִים יַחַד
לְשַׂחֵק בְּחַיָּיו שֶׁל אִישׁ תָּם וְיָשָׁר.
גיורא לשם!!!!
בבלוגיה אומרים WOW ו BRAVO !!!
וכמובן האירוניה מבחינתי היא בשורות:
חָלְפוּ שָׁנִים.
אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי שֶׁבְּתֵל־אָבִיב,
מִסְתַּפֵּק בְּמוּעָט וְשׁוֹתֵק הַרְבֵּה.
איזה איוב יש בתל אביב הנהנתנית?
המשורר הוא =הוא אשר מתעלה מעל לעיר הסביאה והזלילה ומביט עליה במשקפי איוב, חכם ונוקב, סובל את נהנתנותה הניירון-קיסרית.ומפייס אותנו בשיר
תודה.
אני רחוק מלהיות נהנתן.
אפילו איוב יכול להשמין ולבעוט כמו ישורון; אגב, צריך לומר: שלוש בנותיו.
תודה.
ותודה על ההערה. תיקנתי.
שלום גיורא
השיר כתוב טוב מאד לכן הוא מטריד במיוחד.
מאחר ואתה עושה אנלוגיה ישירה בין איוב של המקרא לאיזה איוב מודרני החי היום בתל אביב ,אתה מכריח אותנו לראות מול עינינו איוב ישראלי שהוא אב שכול (ממלחמה או צרות אחרות) המפיק רווחים מאסונו וחי באושר ובעושר כאשר זכר בניו מונצח בפלטה מצוחצחת בשביל הפאסון.
קשה לי לראות מול עיני דמות כזו בתל אביב של היום או בכל במקום אחר בארץ (אני דווקא עוקב באדיקות אחר מדורי החברה והרכילות).
הסיפור שסיפרת מתאים יותר לסיפור המקראי המנסה להוציא את אלוהים "בסדר" בסיפור , אם כי מעיון רב שנים הגעתי למסקנה שגם שם הכפלת הרכוש היא אירונית והיא משמשת ביקורת מוסווית כלפי אלוהים שרואה בכך פיצוי ולא כלפי איוב.
אני מבין את ה"כֵּף" בהולכת הסיפור לתל אביב של ימינו והרצון להפיק ממנו תובנות עכשוויות.
לי נדמה שהפקת רווחים קלים מדי מהסיפור המקראי נשארתי עם טעם מר בפה לא מהסיבות הנכונות.
מגיורא אחר.
גיורא,
לדבר אחד כיוונת היטב: רציתי שהשיר יטריד.
ארץ עוץ היא בגולן.
שיר חזק וטוב ומעורר מחשבות בלב איש.
יש דמויות, אשר הספור האופף אותן מספק חומרים שבונים מיתוס, ודמותו של איוב, היא ללא ספק , מיתוס ראוי בין אם היה חי וקיים בין אם משל הוא.
נפתולי החיים, מעמידים אדם וחברה יותר מפעם , במצבי קצה שמאלצים אותם לבחור, ואידיאלים לעיתים מאבדים את קולם בתוך הדילמה הרועמת שבין הטוב והרע.
המחירים המשולמים תמורת שפע ראוותני מוצגים בשיר הזה, בפירוט שאינו מרפה ושם
דגש על נקודת התורפה:
" איוב הנובוריש שכח להתכחש
להצהרת ההסתפקות במועט "
ואכן, אלו הם פני הדברים כאשר…
הבחנתי בהערה שבשיר, על כך ששם אשתו אינו מוזכר מה שהוביל אותי למחשבות נוספות על מעמדה של האישה אז ועכשיו, וספר המצוות הקטן שמוזכר בכתב מודגש, גם הוא עדיין מנקר במחשבתי.
הבית האחרון מסכם את תוכנו של השיר בתובנת התובנות, עדיין, הטוב והרע שולטים בעולם ונלחמים בניהם בשדה הקרב של הנפש האנושית והשיר רובו ככולו מצביע על המנצח נכון לעכשיו…
שיר מטריד כהלכה וכתוב נפלא!
יש עוצמה אדירה במתינות,בשיקול הדעת של המהלך השירי.הצליל מכוון.הניסיון,הצלילות,ישוב הדעת של המשפט השירי,מוביל למרחוק,או אולי מוביל רחוק.כמה קשה לנסח משפט נלהב בהקשר הנוכחי,במדבר הלשוני של ארץ עוץ.נדבר פנים אל פנים בקרוב,אקווה,יהיה יותר קל לנסח.ואני איני מבקר שירה.ועדיין חסר לי מאוד מראה השיר בדפוס.במוסף ספרות כלשהו,בהקשר כלשהו.חלומות באספמיה על יום אתמול כי עבר.א.נ.
בראש ובראשונה : אני מתפעל מהשיר החדש ( מן המסר ומאופן הקומפוזיציה ומרבדי-הלשון ) , ושמח שהיבול השירי שלך, גיורא ידידי, הולך ומתחדש ומתרחב. אני מצפה לספר! .שירה שכזאת קצת חסרה , ונחוצה מאוד, כאן ועכשיו, במקומותינו ( כמעט כתבתי :כאן, בארץ עוץ ). ופרט לכך, נזכרתי בספר עתיק , שהוא ושכמותו הוזנחו אצלנו, ולא במקרה : "ספר דברי איוב" החיצוני ( שרד בתרגום יווני ;נכלל באוסף "הספרים החיצוניים" בעריכת א" כהנא ). בספר ההוא שמו המקורי של איוב הוא יובב, ושם אשתו – דינה, והוא-הוא המנסה את השטן,כביכול; לא אפרט, כי השאר יסופר בספר, המציג את איוב – בנוסח לא מוכר לנו – כצדיק אמיתי, בדרכו ( ובדרכו המעניינת של כותב הספר עלום השם ). כל זה – לא סותר את השיר שלך, גיורא – שיר נהדר, אקטואלי ( אך לא מתחנף לאקטואליה ), נותן פתח תקווה דווקא בספקנות ובאירוניה ובהעדר-התקווה (לכאורה) שבו ;שהרי אלה, בדיוק,הארות והערות הכרחיות להימלטות מן ה"תקווה" הבנלית שהסביבה והתרבות העכשוויות מעתירות עלינו, ואתה , בשירך, חושף את השקריות בהן. להתראות. עודד
גיורא,אטריד אותך שוב באיזכור בקשתי מיום ששישי העבר- לטקסט מודפס של השיר.
נתראה ביום שישי,נחליף דפים ומילים,א.נ.