בננות - בלוגים / גיורא לשם / אדריין ריץ': קטעי מסה
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

אדריין ריץ': קטעי מסה

 

מה נמצא שם: מחברות על שירה ופוליטיקה

למרות כל השירה שעליה גדלתי ─ בלייק, קיטס סווינבורן ושלי, אליזבט בארט בראונינג, ויטמן, הנוסחים המבוייתים של דיקינסון, נפתח לפני, בשנות העשרים לחיי, האוקינוס, על כל זרמיו המנוגדים וזרמי מעמקיו. פרוסט, וילי, מיליי נדמוּ לבריכות גאות על קו החוף: שם מעבר נחו ערפיליות, שוניות, שלדי אוניות, גופות צפות, יערות של סחופת, שתיקות סרגסו, נחשולים מוארי-ירח, דולפינים, פליקנים, קרחונים, מערבולות, שדות דיג. צעירה, רעבנית, חיפשתי, במגבלות הזמן והמקום והמין, מלים ההולמות תשוקה וקוראות לה בשם.

שירו של רילקה, גו השיש העתיק של אפולו, בוהק מבעד לשרירי החזה אל עובר-אורח בעיניים האומרות: עלֶיךָ לשנות את חייך. במוצאי את תרגומו של ג'"ב ליישמן לרילקה, בחנות ספרים בכיכר הארוורד (תחילה, בחושבי שריינר מאריה עשויה להיות אישה) עלַיִךְ לשנות את חַיַּיךְ. שום שיר לא אמר זאת מעולם בישירות כזאת ממש. בגיל עשרים-ושתיים זה עקר אותי מסהרוריוּתי המסויימת. ידעתי, אפילו בשעה ההיא, כי בשבילי שירה היא יותר ממשהו שיש להעריכו, במשמוש מעודן: היא יכולה להיות כל-כך מערערת, חריפה, נחשול הגורר אותך למרחק גדול מכפי שסברת שאת רוצה להימצא. לשנות את חייך.

 

*

בשנותי בקולג', ת"ס אליוט היה המשורר המדובר ביותר. המחזה מסיבת הקוקטייל הוצג באותה התקופה בברודווי; שמו ויצירתו היו חלק של שיח הסטודנטים, והם אוזכרו בהרצאות. שמעתי הרצאות על ארץ השממה, על ארבעה קווארטטים, רשמתי רשימות ברצינות, מנסה לתפוס את הגדוּלה. הגעתי אל שירת אליוט בהתלהבות של טירונית צעירה, המגלה את החדש והנערץ.

הגעתי אל זה גם כאדם שהתאכזב כליל מנצרות, ומדת ממוסדת בכלל. נסיוני בכנסייה הפרסבטיריאנית שבעיבורי העיר הורני שהיא חסרה לחלוטין את יסוד השינוי של חיי האדם. דימוייה ופולחניה היו מאורשׂאים לעולם שממנו ניסיתי להימלט, עולם של מהוּגנות חסרת תשוקה. לא רציתי בה עוד חלק ונחלה. אולם איל יכולה נערה בת שמונה-עשרה מבולטימור לבקר את העובדה שהמשורר המודרני הגדול ביותר באנגליה (כפי שכולם נטו להסכים) הוא אנגליקני שמרני? ברשימותי, הכתובים בעמודים הריקים שבעותק ארבעה הקווארטטים שעדיין ברשותי, אני מוצאת: "זה = בעייה של שיר נוצרי בתקופה חילונית ─ אינך יכולה לקבל את זה אלא אם את מקבלת על עצמך את הדת הנוצרית." המרצה היה פ"או מאתיסן, מפרשניו המוקדמים של אליוט, שלאחר מכן, במכתב פרידה לפני התאבדותו, תיאר את עצמו כנוצרי וכסוציאליסט.

אבי היהודי, שקרא לעצמו דֵאיסט, ואמי הפרוטסטנטית מלידה, שנהייתה לחילונית בברֵרת-מחדל (שכן לוּ נישאה לנוצרי היתה נהיית לנוצרית, ומכל מקום לא היו לה דעות דתיות מוצקות), שלחו אותי במשך שנים אחדות לכנסייה במחווה של התקבלות חברתית, בעיקר כהגנה מפני אנטישמיות. לא למדתי בה שום דבר על תשוקה רוחנית או על מוסר חברתי. אם הליטורגיה נגעה בי, היה זה בעיקר באמצעות סידור התפילות, ובמיוחד השירה הלקוחה מן המהדורה המסורתית של הברית הישנה.

הייתי רגילה ללכת הביתה מן הכנסייה בתחושה שאני טועה: לוּ הייתי מוכנה באמת לקלוט הייתי מרגישה "משהו", כאשר הוענק לחם-הפנים והגביע הוגש לשפתי. הרגשתי שאני מעמידה פנים, שכולנו נמצאים בתהלוכה או בהצגה. התיאטרון הזה אף לא היה קסום. נצרות בביצוע כזה דמתה לנוסח הדתי של העולם החברתי שידעתי כי יהיה עלי לעוזבו. לעתים כדי להתרחק מעולם צונן, אתה מוצא את עצמך חש שאתה עצמך צונן. כתבתי אי-נחת זאת בשיר מוקדם, אוויר בלא קטורת.

נצרות בצד, בשבילי היתה לשירת אליוט תכונה דוחה: תיעוב כלפי חיים יומיומיים, כלפי בני-אדם. בלתי מסוגלת לומר את זה בימים ההם, ניסיתי זמן-מה להעריץ את המבנה, את הלמדנות, את המהלכים המוזיקליים שבשירים, אך הקול בכללותו נשמע לי צחיח ועצוב. אליוט עדיין היה בחיים, ולא לא ידעתי עד כמה היתה שירתו התמודדות עם שנאה עצמית והתמוטטות, וכן לא הייתי מודעת במיוחד לכך שנצרותו, בדומה לנצרות שדחיתי אני, כרוכה בהשקפות פוליטיות ריאקציונריות. הוא היה אמור להיות אמן מופת, אך בהיותי אישה צעירה, מגששת אחרי אפשרויות ─ ונטל של אחריות ─ להתקיים בשירה, ידעתי שהוא חסר-ערך בשבילי.

 

*

חסר לי אף המושג שלמאה העשרים מסורת של פואטיקה רדיקלית או מהפכנית, כזרם שבתוכו יכול משורר צעיר לטבול את אצבעו. בקרב המבוגרים, ויליאם קרלוס ויליאמס כתב מנופה של אמריקה עירונית יומיומית ובת-הזמן, על בני-אדם מן השורה, עמלים ועניים, בנימת קול של דיבור רגיל, ישיר ובה בעת מוזיקלי וגמיש להפליא. אולם אינני זוכרת שיצאתי מעורי בשל שיר של ויליאמס, אם כי מאוחר יותר עבדתי עם אופני פיסוקו ושבירת טוריו, כאמצעי להיפטר ממקצבים פורמליים. מוריאל רוקסאייר, המשוררת הנסיונית והפוליטית ביותר ממהותה בצקופתה, לא היתה ידועה לי אלא בשמה, ברשימה של משוררי עבר צעירים בייל. אינני זוכרת את הופעתו של הספר חיי השירה ב-1949. איש ─ לא פרופסור ולא תלמיד-עמית ─ לא אמר לי מעולם שזה הספר שלו אני זקוקה. אפילו שמו של תומס מקגארת', המשורר הרדיקלי בן מעמד הפועלים מן המערב התיכון, לא היה ידוע לי. קונטרסיו וספריו בהוצאות קטנות לא הודפסו במזרח ולא זכו לעיונם של מבקרים, והוא עצמו היה כלול ברשימה המקארתיסטית השחורה. אפילו כתבי-העת הקומוניסטים והליברלים התחבטו בשירתו, באשר מצאו אותה "קשה" ובלתי מסורתית. למעשה, את רוקסאייר גיליתי רק בסוף שנות השישים, במסגרת מפגשי קריאת שירים נגד מלחמת ויאטנם, ומיד לאחר מכן בתנועה המתעוררת של הנשים, שבה היתה, במאוחר, קול רב-עוצמה. לא קראתי את מקגראת' עד שנות השמונים, כאשר שירו ההיסטורי והאוטוביוגרפי הארוך, מכתב לידי מדומה, נהיה זמין בשלמותו. אך בשנות העשרים המוקדמות לחיי, האם הייתי מוכנה לרוקסאייר ומקגראת'? יתכן שלא; אף-על-פי-כן, כל אחד מהם שאל על מקומה של השירה שאלות שעדיין לא היתה לי שפה בשבילן.

 

*

הייתי מתורגלת באופן יוצא מן הכלל בטכניקה צורנית ואהבתי את האוּמנות. הדבר שאחריו גיששתי היה משהו גדול יותר, תחושה של יעוד, מה פירוש הדבר לחיות כמשורר ─ לא איך לכתוב שירה אלא למה. בשנות העשרים המוקדמות לחיי אימצתי כמורה-דרך משורר בעל שניוּת קיצונית, איש ביטוח בכיר שנכבש לדמיון. אך אם היה עלי לכתוב את עצמי מתוך שניוּתי שלי, ואלאס סטיבנס לא היה הבחירה הגרועה ביותר שיכולתי לעשות.

 

*

לפני שנים אחדות, באביב קליפורני מוקדם, הינחתי את מכונת-הכתיבה שלי, מזוודה ועותק של קובץ השירים של סטיבנס בתא המטען של מכוניתי, ונסעתי לעיירה עשרים-ותשעה הדקלים, ליד האתר הלאומי ג'ושוע טרי. העיירה נצמדה בכל אורכה לרצועה פרועה, שניזונה בעיקר מבסיס של חיל-הים, שנסגר לא מכבר, כך נדמה לי. בצד הכביש הראשי, מאחורי גדה של אורנים והרדופים, מצאתי מוטל קטן שנבנה מסביב לחצר ובה בריכת שחייה, שיחי בנקסיה ודקלים. בחדרי היה מטבחון עם שולחן שעליו יכולתי לתקתק ולקרוא. בימים נסעתי וטיילתי במדבר, בין הצורות הנזיריוֹת-הפראיוֹת, השעירות של שיחי היוּקה, לעומת הסלעים הזהובים ואפורים, זרויים באפרוריוּת של אזוב, שכל רקע ממדיהם הכבירים שיחקו חיים זעירים את הדמות שלהם ─ לטאות, צרעות, פרפרים, חרקים מסתתרים, זבובים אדומים וכסופים. עמדתי בשוליה של קרקעית אגם, חסר מים זה מאות בשנים, קערה ענקית מוקפת הרים, רוחשת דממה. שיחי היוקה החלו לפרושׂ את פרחיהם המזעזעים למדי שבגון השמנת. עדיין היה קריר במדבר עד לשעות הצהריים. בשעות אחרי-הצהריים המאוחרות הייתי חוזרת למוטל ויושבת בפאטיו ─ הריק בדרך-כלל ─ קוראת בסטיבנס מתחילה ועד סוף, דבר שלא עשיתי בעבר.

זה זמן-מה שלא כתבתי שירים. ידעתי שאני בסופו של מחזור שירים, ואם אכתוב משהו תהיה זאת שירה מן העבר ─ עברי שלי ─ שכן עדיין לא הייתי מוכנה לכתוב את מה שהיה לפי שעה מוזר וחסר-צורה בקרבי, את שירת העתיד. היתה זאת הזדמנות נאותה ככל הזדמנות אחרת להגיע להבנה עם סטיבנס.

 

*

"לא החשבתי אותו במיוחד כאשר קראתי אותו בלימודי לתואר שני," העירה לא מכבר חברה צעירה שלי, פעילה פוליטית וקוראת שירה שוקקת. אני התחליתי לקרוא סטיבנס בקולג', אך לא כתלמידה. קראתי את כל המשוררים ה"מודרנים" שבהם נתקלתי (מאוחר יותר החלו לכנות אותם "מודרניסטים") כמתלמדת, אם כי סוררת. ליקטתי מכאן ומשם בעקשנות עילאית את מה שחשבתי שיעזור לי לחיות ולכתוב. מכיוון שלא למדתי לתואר שני מעודי, לא אולצתי לבלות שעות וימים כבולה לפרשנות של יצירות שחשבתין למשמימות או לזרות לי. היה זה משורר צעיר אחר, דיוויד פרי, שאמר לי כי עלי לקרוא שיר שנקרא האיש עם הגיטרה הכחולה, ואני המשכתי משם, רוכשת את הכרכים הבודדים, ככל שהישגתי אותם בחנויות של ספרים משומשים. מתחילה נמשכתי ונתרעתי בעת ובעונה אחת ─ משירים שונים של סטיבנס, לעתים מחלקים שונים של אותו השיר. קודם כל נמשכתי על-ידי המוזיקה, על-ידי הקרבה גדולה, אך גם המוזרוּת של שורות כגון: "הִיא שָׁרָה מֵעֵבֶר לִגְאוֹנִיּוּתוֹ שֶׁל הַיָּם" וגם: "הָיָה זֶה קוֹלָהּ שֶׁהָפַךְ/ אֶת הַשָּׁמַיִם לַחֲרִיפִים בְּהִתְפּוֹגְגוּתָם./ הִיא מָדְדָה בְּדִיּוּק שֶׁל שָׁעָה אֶת בְּדִידוּתָם./ הִיא הָיְתָה אֻמָּנִיתוֹ הַיְחִידָה שֶׁל הָעוֹלָם/       שֶׁבּוֹ שָׁרָה…/ וּלְאַחַר מִכֵּן אֲנַחְנוּ,/ בַּחֲזוֹתֵנוּ בָּהּ מְהַלֶּכֶת שָׁם לְבַדָּהּ,/ יָדַעְנוּ שֶׁנֵּעוֹלָם לֹא הָיָה עוֹלָם לְמַעֲנָהּ/ זוּלַת זֶה שֶׁבּוֹ שָׁרָה, וּבְשׁוֹרְרָהּ, בָּרְאָה."

המקצב ונימת הקול היו מוכרים, אותו גון צליל "גבוה" בנקודת המפגש של פיוט אנגלי ויקטוריאני ומודרני. אך רעיון הסדר בקי וסט הציע לי משהו חדש לגמרי: מושג של אישה יוצרת, שרה ומהלכת בצד האוקינוס, בוראת את המוזיקה שלה, נפרדת מן ה"גִּיחוֹת חַסְרוֹת-הַפֵּשֶׁר שֶׁל מַיִם וְרוּחַ" ואף-על-פי-כן מאצילה עליהן סדר. הדימוי הזה חדר אלי, בשנות החמישים, תקופה של התחפרות פמיניסטית מחודשת והידלדלות של השירה, כדימוי של תשוקתי עילגת הלשון לכך שחיי אישה, שיצירת משורר, תסתכם ביותר מאשר המידות הנאות הנהוגות מסביבי.

 

*

"עַתָּה הָעֲנָבִים הֵם פְּלוּסִין עַל הַגְּפָנִים./ חַיָּל מְהַלֵּךְ בַּחֲזִית דַּלְתִּי.// הַכַּוָּרוֹת תְּפוּחוֹת בַּחֲלוֹת הַדְּבַשׁ./ בַּחֲזִית, בַּחֲזִית דַּלְתִּי.// וּשְׂרָפִים מִתְקַבְּצִים עַל הַכִּפּוֹת,/ וּקְדוֹשִׁים זוֹהֲרִים בָּאֲדָרוֹת חֲדָשׁוֹת.// בַּחֲזִית, בַּחֲזִית, בַחֲזִית דַּלְתִּי,/ הַצְּלָלִים מִתְקַלְּשִׁים עַל הַקִּירוֹת.// עֵירֹמוֹ שֶׁל הַבַּיִת חוֹזֵר./ אוֹר-שֶׁמֶשׁ חֻמְצִי מְמַלֵּא אֶת הָאוּלָמוֹת.// בַּחֲזִית, בַּחֲזִית דָּם מוֹרֵחַ אֶת הָאֵלוֹת./ חַיָּל אוֹרֵב בַּחֲזִית דַּלְתִּי."

ובין השירים הראשונים היו שירים אחרים שמצאתי, ועודני מוצאת, מעצבנים ומנכרים בנימת הקול, וירטואוזיות לשמה, שמתארכת ללא הרף, כמו בשיר הקומיקאי באות ק', המתחיל כך: "רְשֹׁם: הָאָדָם הוּא תְּבוּנַת אַדְמָתוֹ,/ רוּחַ-רְפָאִים רִבּוֹנִי. כְּכָזֶה הַסּוֹקְרָטֶס/ שֶׁל חֶלְזוֹנוֹת, מוּזִיקָאִי שֶׁל אַגָּסִים, עִקָּר/ וְחֹק. זֹאת הַשְּׁאֵלָה: הַאִם קַפְלֵט זֶה/ שֶׁל דְּבָרִים, מְחַנֵּךְ לֹא מְפֻצֶּה זֶה,/ הוּא מוֹרוֹ שֶׁל הַיָּם"

אני מסוגלת להודות שסטיבנס ─ בעלה המאוכזב של אישה יפה, משפטן ביטוח מצליח, פליט שנמלט אל הדמיון ─ ערם מסביב לעצמו שנינות אינטלקטואלית כמגן, והרגיש שהוא זקוק לווירטואוזיות היתרה שמופיעה ברבים משיריו. אך מהו קולו של הוד והדר, במרבית הזמן, לעומת קדרות, ביטול עצמי וקטימה, המסתיימים בפתאומיות ובמרירות: "כָּךְ יִגָּזֵם יַחֲסוֹ שֶׁל כָּל אָדָם."

אף-על-פי-כן, כאישה צעירה המפרפרת בחוסר סבלנות בשיר, מצאתי פסקאות שהלמו את רגעי המודעוּת העצמית שלי, של חקירתי ודרישתי את עצמי: מה באמת עשיתי אני כמשוררת?

"סִפְרוֹ שֶׁל אוֹר-הַיָּרֵחַ עֲדַיִן לֹא נִכְתַּב/ אַף לֹא הֻחַל לְמֶחֱצָה, אַךְ לִכְשֶׁיִּכָּתֵב, הַשְׁאֵר מָקוֹם/ לִקְרִיסְפִּין, אוֹגֵד-הַצְּרוֹרוֹת בָּאֵשׁ הַיְרֵחִית,/ אֲשֶׁר, בִּמְהוּמַת עֲלִיָּתוֹ לָרֶגֶל/ בִּתְמוּרוֹת מְיֻזָּעוֹת, מֵעוֹדוֹ לֹא שָׁכַל/ כִּי עֵרָנוּת אוֹ תְּנוּמַת הִרְהוּר,/ שֶׁבָּהּ הַשּׁוּרוֹת הַזּוֹעֲמוֹת נָשְׂאוּ/ מֵרְצוֹנָן, בְּבוֹא הַזְּמַן, אֶת הַשִּׁירִים הָרְדוּמִים, הָעֲמֻקִּים…/ כַּמָּה שִׁירִים לֹא מָנַע מֵעַצְמוֹ/ בְּדַרְכּוֹ הַמִּתְבּוֹנֶנֶת, דְּבָרִים פְּחוּתִים/ מִן הַמַּגָּע הָאַכְזָרִי שֶׁלּוֹ הִתְאַוָּה…"

 מן המשוררים המודרנים שקראתי בשנות העשרים לחיי, סטיבנס היה המשחרר. כן: סטיבנס, שאותו מצאתי כל-כך מעצבן ומביך, כל-כך נוטה לעתים לקישוטי עוגות, לעשיית רושם בצרפתית, היה, למרות הכל, מסוגל להשיל מוזיקה מפויה מראש כדי לכתוב שירים כמו כיכר לחם יבשה או הגמד, המאלצים אותך לשמוע מוזיקה משלהם. […] היה זה סטיבנס שאמר לי על שירה מודרנית: "שׂוּמָה עָלָיו לִהְיוֹת חַי, לִלְמֹד אֶת שְׂפַת הַמָּקוֹם/ שׂוּמָה עָלָיו לַעֲמֹד בִּפְנֵי אַנְשֵׁי הַתְּקוּפָה וְלִפְגּשׁ/ אֶת נְשׁוֹת הַתְּקוּפָה. שׂוּמָה עָלָיו לַחֲשֹׁב עַל מִלְחָמָה/ וְשׂוּמָה עָלָיו לִמְצֹא מַה יִּשְׂפֹּק…" אני קלטתי את זה כמעט כלשונו. הוא היה זה שאמר לי: "אֲנַחְנוּ עַצְמֵנוּ בַּשִּׁירָה חַיָּבִים לִתְפֹּס אֶת מְקוֹמָם," שאמר לי שהשירה חייבת להשתנות, שדעותינו על סדר הדברים, על הרומנטיוּת, על השפה עצמה, חייבות להשתנות: "הַשְׁלֵךְ אֶת הַמְּאוֹרוֹת, אֶת הַהַגְדָּרוֹת/ וֶאֱמֹר עַל מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה בַּחשֶׁךְ// שֶׁזֶּה הַדָּבָר הַזֶּה אוֹ הַהוּא,/ אַךְ אַל תִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֵּׁמוֹת הַמְעֻפָּשִׁים…" השורה האחרונה בקובץ השירים היא "יְדִיעָה חֲדָשָׁה שֶׁל הַמְּצִיאוּת."

אני הרגשתי שאלה היו מסרים שהונחו בשבילי לאורך הנתיב. הסתמכתי על תשוקה צרופה; לא היה ביכולתי לתפוס איך חיים ועבודה כמשוררת יאלצו אותי להרהר מחדש בעריונות על סדר-דברים המקיף אותי ובתוכי. רעיונות על טווח הזדמנויות וגורל, על מקומה של השירה בחיים, שעדיין לא הגיע לידי מימוש, היו לפי שעה כלכך מטושטשים בתודעתי, כל-כך קונבנציונליים. נשאתי את סטיבנס עמי למקומות שאף לא אחד משנינו היה מסוגל לדעתם מראש, מקומות כל-כך דחוסים, כל-כך נוקמים ונטרים, כל-כך מסובכים, כמו המדבר שליד ג'ושוע טרי.

 

*

בימים האחרונים שביליתי בעשרים-ותשעה דקלים, חשבתי שניגפתי בשפעת. היו לי כאבים, צמרמורות, בלילה; רוח המדבר נשבה לכאורה מעל מיטתי. בבקרים, ניצבתי זמן רב מתחת למקלחת החמה, ולאחר מכן הכנתי לי קפה-אינסטנט והתישבתי ליד שולחן המטבחון בוהה באורנים שמעבר למגרש החניה, שומעת את דגל ארצות-הברית מתנפנף ברוח, צליל לא סדיר של גאוּת רמה. ימים אחדים היה המדבר קודר, מואר בצוננין, עד כי יכולתי לסבול את זה בקושי. לבי רפה ורחב מחמת השפעות שלא הייתי מסוגלת להשיג את פשרן.

ערב אחד נסעתי במכוניתי למסעדה איטלקית על רצועת החוף לאכול ארוחת ערב, בחושבי לרומם את רוחי. אכלתי לזניה, טוגנים וסלט, ושתיתי כוס קיאנטי קר כקרח, בחדר שבו ישבו ימאים צעירים מאוד, נערים, ליד שולחן אחר, ראשיהם מגולחים למחצה (כמעט קירחים ליד אוזניהם וצווארם, שיער מועט על פדחתם). היה להם בקבוק יין, והם נראו כמי שיצאו "לעשות חיים", אך הם היו מדוכאים, לא נינוחים זה עם זה. חשתי בכוחם הפיזי, כוח חסר-כיוון, נורא צעיר ─ ההיו נערים אלה צאצאים של עובדי אדמה אירופים, שאבות-אבותיהם היו חיילים רגלים בכל מלחמה ומלחמה? דורות ללא השכלה וללא שליטה על משך עבודתם ותוצרתה?

המתגייסים הצעירים שראיתי באותו הערב נראו כולם לבנים. במוטל, בסוף השבוע הקודם, שהו קצין אפרו-אמריקני ומשפחתו בבריכת השחייה, ומאוחר יותר לקחו את משקאותיהם אל הפאטיו. המארחים שלנו נראו כמקדמים אותם בברכה, אך הם עזבו עד מהרה. כמעט כל מי שראיתי מטייל או מטפס על צוקים בפארק הלאומי היה כנראה לבן, זולת משפחה מקסיקנית ששהתה באתר מחנאי בין הצוקים. מעבר לרצועה השתרע מעין פרוור מדברי ובו שבילי עפר מטושטשיחם שהובילו אל בקתות בגון אדמה.

יותר מאי-פעם בחיי ספגתי אל תוכי את ססגוניוּתם של חיי האנוש בנוף האמריקני. בהרגישי עד כמה הרחיקני הלובן מלראות את הססגוניות הזאת ─ או, בכמה מקומות, להבחין בחסרונה ─ מפני שלובן ─ כקיבוע ─ נוטה להבחנה רק בתדרים של צבע הנבדלים ממנו. זאת הכפייתיוּת שלו – להבחין, להפלות, לסווג, לדחות על בסיסו של צבע מוגדר בבירור ─ מה, חוץ מזה, הוא יעודו של היות לבן? ססגון החיים הממשיים, הצבעים הנראים בגשם מדברי או בקשת בענין, או ברחובותיו של מטרופולין גדול, מצדדים בהמשכיות, במגוון, בהכללה, כחוקי החיים.

עברתי הרבה תפניות בחיים והרבה יועצים נאמנים, שהבינו ושלא הבינו כי אין חקר גזע: רק חקר גזענות. זה חקר מר, אלים ומחליאחקר הגזענות. גזע כשלעצמו הוא סיווג חסר משמעות. אך בני-אדם הגדירו את עצמם כלבנים, כמתנשאים על הכהוּת וכמתנגדים לה, ובתוצאות הרות-אסון לקהילה האנושית.

ולשירה?

 

*

תיירות. זאת יכולה להיות מלכודת למשוררים, במיוחד משוררים מאמריקה הצפונית, העשויים להיות אסקפיסטים, חסרי דאגה, ביחס לקיסרותנו, החולות שעליהם אנחנו שוכבים.

שירים מקושטים בפרחים צבועים באופן מרהיב, עלעלים, מראות מן הבקתה או מבעד לשובכי התריסים, מתארים כהים, עקירת מעי דגים, נשיאת ערימות של פרי על הראש.

שירה לבנה על איי הים: אין רמז שיש שם משוררים, שנולדו וחיים שם, שמקימים תנועות ספרותיות, שהם חלק של התנגדות אנטי-קולוניאליסטית, תושביה של ממלכה שלא תיאמן: דמויות מופשטות על קרקע פשטנית.

האקזוטי ─ האופן הזה של מבט בנוף, באומה, בתרבות, כמפלט מעצמיותנו המתובנתת בזהירות, חיינו ה"אמיתיים" ─ מלכודת למשוררים.

 

*

בשנות העשרים לחיי, מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, היו מושגי על אירופה כלהלן. ערך הדולר היה גבוה ותלמידי קולג' בארצות-הברית היו מסוגלים לנסוע וללמוד בחוץ-לארץ בתחושה שהם נמצאים בפגרה תרבותית. בבואנו מאדמתנו הלא-חרוכה, ערינו הלא-מופצצות, יצאנו לבקש לא את ההווה האירופי, החבול והמשתקם בקדחתנות, אלא את העבר האירופי שבספרי הלימוד שלנו. בהיות מרביתנו לבנים, ראינו את התרבות האירופית כהורתה של תרבותנו: שיווינו צביון רומנטי לאותה ההורוּת, קצת בשל יראת הכבוד וקצת בשל אמונתנו בעליונותנו הלאומית. בתמצית, עברהּ המזהיר של אירופה ניצל מן הברבריות במאמצינו, בשבילנו, כמוזיאון חוצות ענקי.

רבים מן השירים בספרי השני היו שירי תיירות כאלה. זאת היתה תקופה קשה, רבת מחלוקת בחיי, שממנה נמלטתי בשמחה אל שירים על נופים וארכיטקטורה אנגליים או איטלקיים. רק פעם אחת, בשיר ששמו התייר והעיר, ניסיתי למקום את עצמי כפי שהייתי, ובד בבד אישרתי שחיים בעיירה בחוץ-לארץ הם "יומיומיים" כבכל מקום אחר.

שירים של תיירות: כתצלומי מסעות המצולמים בכפייתיות, אמצעי של לכידה, איסוף, מסגור החורבות, הרחובות האקזוטיים, הצוקים הקדושים, הילד הרוכל העירום למחצה, אישה יוצאת לעבודתה עם משאה הצבעוני. אמצעי להסטת משמעויות המקום, המשמעות של נוכחות התייר בכלכלה עולמית, שבה התיירות נהפכה לתעשייה עיקרית של מדינות עניות, שבהן הגירה לבקש עבודה היא ברירת המסע היחידה הפתוחה למרבית אוכלוסיותיהן.

המשוררת ג'וּן ג'ורדן הופכת את הסוגה הזאת על ראשה, בשיר ששמו סולידריות; היא שוקלת את המלה "טרוריסט" לעומת המלה הלא-הגוּיה "תייר", טוריסט. אך התיירות הן ארבע נשים צבעוניות המבקרות בפריז: "אֲפִלּוּ אָז/ בָּאוֹר הַנֶּחֱסָר/ שֶׁל כְּנֵסִיַּת הַלֵּב הַקָּדוֹשׁ/ (רֵאשִׁית עַרְבִית וְשִׁירֵי עַם/ עַל מַדְרֵגוֹת הַמָּאוּזוֹלֵיאוּם)/ וַחֲמוּשׁוֹת/ רַק בִּשְׁתֵּי מַצְלֵמוֹת אִינְסְטָמָטִיק/ (אֲפִלּוּ לֹא טֵרוֹרִיסְט אֶחָד בְּקִרְבֵּנוּ/ אֲפִלּוּ שָׁם/ בִּמְטַר הָעֹז הַפָּרִיזָאִי/ אַרְבַּע/ נָשִׁים שְׁחֹרוֹת 2 מִמּוֹצָא אַסְיָנִי 2/ מִמּוֹצָא אַפְרִיקָנִי)/ לֹא יָכְלוּ לִתְפֹּס מוֹנִית/ וְתָהִיתִי/ אֵיזוֹ מִטְרִיָּה/ תִּהְיֶה גְּדוֹלָה דַיָּה לְהַפְסִיק/ אֶת הָרֶטֶט/ שֶׁל חֹסֶר-אוֹנוּתֵנוּ הַמְשֻׁתֶּפֶת/ נֶגֶד הַתְקָפָה זְנִיחָה/ כָּזֹאת/ וְתָהִיתִי/ מִי יִבְנֶה אֶת הַמִּקְלָט הַזֶּה/ מִי יִבְנֶה וְיַגְבִּיהוֹ/ בְּכָל אֲתָר וַאֲתָר/ לִבְדִידוּת כָּזֹאת."

 

*

שירים של מושב אמנים: שיר על עשב נקצץ במרחק, שירה של נופש יותר משירה של נפש, שירים שנכתבים במקום  מפלט, בדומה לשירים שנכתבים בחצר-מלכות, המתייחסים אל החצר כאילו היתה העולם.

הדברים אינם אמורים כדי להצטער על קיומן של מושבות אמנים, כי אם על האופן שבו הן מתקיימות, באשר אי-השוויון הכללי של ההזדמנויות (צרכים בסיסיים) מתפשט גם אל ההזדמנות (צורך בסיסי) ליצור אמנות. בהתחשב באי-השוויון הזה, מרבית האנשים הנמצאים במושבות אמנים, משכילים למדי באופן יחסי, נהנים לפחות מן הזכות לחשוב שהם עשויים ליצור אמנות. פירושו של שבר הוא, בדרך כלל, כסף. שוו בנפשכם חברה שבה תוכניות אמנות מוצקות היו רכיבים מהותיים של חינוך ממלכתי חינם. שוו בנפשכם חברה שבה, עם סיום בית-הספר, עובד היה זכאי, כחלק של הטבות העובד, להשתתף ללא תשלום בסדנאות אמנות, כיתות, קייטנות, אם ליד מקום העבודה ואם בסופי שבוע או במחנות קיץ. הערכים המגומלים במדיניותה הנוכחית של החברה מתנגשים עם חזון כזה. אחת התוצאות היא, שאמנות שנוצרת במצב כל-כך מזוקק, מופנית כלפי עצמה, משתפת פעולה עם נסיבות יצירתה, מנותקת מחיים גדולים יותר, עשירים יותר וטורדניים יותר.

 

*

מי האיש שיכתיב מה ייכב ואיך? האין זה מה שכל אחד פוחד ממנו, התכתיב, הדרישה שנכתוב מתוך חומרים מסויימים, ונימנע מאחרים?

אל לו לאיש להכתיב. אולם אם שירים רבים כל-כך שנתכבים בארץ הזאת הם קלושים, קולחים בלי עוצמה, מוגי-לב וצייתניים במשימותיהם, האם עלינו להניח שזה אך טבעי? האין משהו שמצביע על קלישות, על רהיטות, על משהו שגומל טוב על התכונות האלה?

מה הוא הדבר שמאפשר למשוררים רבים בארצות-הברית, למבקריהם ולקוראיהם, לקבל את ההשקפה ששירה היא מותרות (מונחה של אודרה לורד) ולאו דווקא מזון לכל, מזון ללב ולחושים, מזון של זיכרון ותקווה? מדוע בכלל מתחנפים משוררים או מתנהגים כמוקיונים או מפחיתים בערך יצירתם בבדיחות דעת, כאשר הם קוראים לפני קהל, כאילו הם נבוכים מעצם תביעתם להישמע, בזכות תפקידה של השירה כעדה? מדוע מאמצים לעצמם משוררים אחדים שָׁמָנִיּוּת מודועת לעצמה, כאילו החוט המחשמל מבן-אנוש דרך שיר אל בן-אנוש אחר, אין די בו? מדוע מלאים כתבי-העת הספרותיים בשירים שנשמעים כאילו נכתבו על-ידי ועדה של המחלקה לספרות משווה, או על-ידי אנשים שעדיין עורכים חזרות על אנחתו העתיקה של עזרא פאונד: "אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לִגְרֹם לָזֶה לְהִתְלַכֵּד" ─ אנחה שלאחר חזרות כל-כך רבות נהפכת ליבבה? מדוע שירים רבים כל-כך, המלאים בתקווה ליברלית או רדיקלית ובזעם, אינם מצליחים להמריא, כילשון שאותו תולים ב"פוליטיקה" ולאו דווקא ברפיונה של ההעזה השירית? מדוע הסכימו משוררים בארצות-הברית (ואני כוללת את עצמי), לעתים כל-כך קרובות, לכך שכל-כך מעט נתבע מעמנו? כל-כך מעט מכל אחד ומעצמנו?

סוקר ספרים שכתב על אנתולוגיה חדשה של משוררי לוס אנג'לס העיר: "הספר הזה אינו תגובה על החיים הציבוריים, אם כי הוא חולק ביאוש ובחוסר-האונים של שנות התשעים, שהמהומות סייעו לגבש. לו: הצריבה כאן מקורה בבדידות האישית, שאל תוכה השקיעו עצמם המשוררים האלה, הנראים כבוחרים בבדידות וברחמים עצמיים כמורי-דרך בכאב האישי […] פצים כאלה אינו מביאים לפיצוץ כלשהו, כי אם לווידויים מביכים […] כצפוי מראש, שירים אחדים חורגים אך במעט מצילום התסכול והקהות. כשירה של המחשות המומות, של ריפוי, היא מדברת על אמנות כגילוי כפשוטו: אנחנו מספרים על צרותינו, ואנחנו מרגישים יותר טוב."

האין כאן משהו שמצביע על גילוי כפשוטו, תינוי צרותינו, כמטרה בפני עצמה. מתוכניות של דבּרת טלוויזיונית ועד לווידויים הרציניים של מועמדים פוליטיים, האין פה הסטה מוחלטת של כל חיוּת ותנועה קולקטיביות, שהיו עשויות לעלות מכל הגילויים האלה? אנחנו מרגישים יותר טוב, אחר-כך יותר גרוע, אנחנו חוזרים אל קבוצת הטיפול, לאנשים שמבינים אותנו, איננו מפרים את השלווה בשפה שאוצר מלותיה חורג מן המשותף והמקובל, אנחנו מנסים "לתקשר", "להשיח", "לחלוק", "לרפא", בדגמים המוגבלים של עזרה עצמית קפיטליסטית; אנחנו מתרחקים והולכים מן השירה.

סוקר הספרים מבקר גם את חוסר-האונים של הצורה, שמלווה את הגישה הזאת אל החומרים: אמנות "רגשנית". אך אפילו שיר שהוא מלאכת מחשבת עשוי להזכיר רק מעט יותר מאשר את החיים של פנימיוּת ותרנית.

פנימיוּת היתה החומר של אמילי דיקינסון, אולם היא הפנתה את עדשתה אל הרגע האישי שלה ואל הנצח. היה עליה לעצב את עצמה באופן הזה, באמצהּ את לבה, את סמכותה שלה ואת מוזרותה הלשונית, שאם לא כן, היתה מצטרפת לשורת הזמרות העצובות, הקולחות, של מאתה הצפון-אמריקנית. היא רצתה יותר מזה למען השירה. יותר למען עצמה.

 

*

בתקופה של עקירות גדולות, ובעיקר איומות, אין "ארץ מובטחת" שהיא ארצה של שירה. בשביל שירה מהגרת, מוקפת בתיקיה ובסליה הגדושים בחיפזון, אין מחוץ חפץ אחרון. בתרובתה, המכילה את העתיק ואת מה שלא עלה במחשבה, את האהוב ואת מה שעולה על הדעת, המתיחות המוזרה, שבין שיחה לחפירת עומק יסודית, השירה נקרעת ללא הרף בין שורשיה, העצמות של הוריה הקדמוניים, ואת נטייתה לחרוג אל מעבר למצוי, אל העתיד.

ראיה דונייבסקאיה כתבה על מהפכה, כי בשעה ש"פרשות מים גדולות של תקופות, של ההכרה, של האישיות, הן מכריעות", אלינו להבין את רגע איההמשכיות כשלעצמו ─ השבר שבדגם ─ כחלק של ההמשכיות, משום שהוא נהיה לנקודת מפנה בהיסטוריה האנושית.

שירה מתפתלת מסביב לרעיונותינו על חיינו, כפי שהיא גדלה לצד סוגים אחרים של יוזמה אנושית. אך היא גם מחזירה אותנו אל עצמנו ─ אל זיכרון, אל הקשר, אל שפה נשכחת או אסורה.

שירה לא תחצה בטיסה את הים, מול הסופות, אל "עולם חדש" כלשהו, ואחר־כך תקפל את כנפיה ותשיר. שירה אינה מנוחה על הנתון, כי אם חתירה אל מה שעשוי להיות במקומו. היא תמיד תבחר להתקוטט עם המקום הנמצא, עם המקלט, עם המקדש, עם המהפכה שאיבדה את תנופתה. אף כי המשורר, בן-אנוש שלו פחדים מדאיגים רבים, היה פשוט רוצה לנוח, להתביית, להסתגל, להתאזרח, ללמוד לכתוב בנוף חדש, בשפה חדשה. השירה תמשיך לרדוף את המשורר, אלא אם תגורש.

 

מאנגלית: גיורא לשם

 

 

 אדריין ריץ' בצעירותה

 

 

 

 

34 תגובות

  1. גיורא לשם

    נמחקו שתי תגובות גסות שלא נגעו בנושא הפוסט.

  2. חמוטל גרייף-ירון

    הי גיורא

    מסה מרתקת, עדות כתובה ביד מיומנת, מפה ראשון, על תהפוכות השנים שחלפו ומה שהפוליטיקה, הסוציולוגיה והטכנולוגיה עשו ב"עצמי" של האמן(במקרה זה המשורר, אבל ניתן להחיל את המחשבות הללו על אמנויות נוספות).

    הייתי שמחה לרפרנס, איפה התפרסמה המסה במקורה? והאם התפרסמה בכתובים לאחר תרגומה על ידך.

    תודה שהבאת והעשרת.
    חמוטל.

  3. בקריאה שניה מצאתי שגיאת הקלדה שנעלמה מעיניך (: …."מה הוא הדבר שמאפשר לשמוררים רבים בארצות-הברית"….

  4. רות בלומרט

    מרתק. מהמם. לקרוא שוב ושוב. תודה על התרגום.

  5. חני שטרנברג

    תודה רבה, גיורא, על התרגום. מעניינים מאוד קטעי המסה שבחרת. עוד אשוב ואקרא.

  6. פרסום ראשון

    בשוך יומך

    א
    ובשוך יומך, מכס רומך, הקשב.
    נחשול עלה בחולף ואתה עד הלך,
    כל זה לך צו, געגוע,
    שיר אוהבים בתמיד.

    בהלל אין סוף מתקיים האדם,
    ואחריתו קול קורא באדיר הרחוק.
    אך אשמעה לחש אדווי נשמתי
    באשר שם אפוג.
    אמסור עצמי ברשות אין קץ.
    בתוכי אבות נטעו ואפיקי אם
    יגמעו לבלתי הפרד.

    ילד, התזכור אותו שביל ראשוני
    של אבחנה חרישית אשר
    בשתיקה כובשת בך פנים?

    ב

    כמשורר שנבלו הגביה,
    כנביא בצללים יביע ב
    כטל משכים עלי עשב,
    כפעימה חדשה של הלב.

    הן לפניו תוכל להתגדל
    במרגש לתפארת,
    באשר שם תרגיש,
    אתה החיל,
    כמותו דמותו.

    גלה לו עצמים.
    והוא תוהה יעמוד, כאשר עמדת אתה על
    ההר, בכניסה לארץ, מול אבן המזבח הגדול. הראה לו, עד כמה פתוח הכל לאושר, עד מה חף ולשמושנו נתון.
    הראה לו כיצד התוואי המקונן,
    חותר לנצח דמות.

    ארץ, וכי לא זה חפצת?
    לא רצית בתוכנו לקום?
    הלא זה חלומך. ראי, אני חי!
    הוויה עודפת נובעת לי מלב

    • פארודיות הורסות על בכירי סופרי ישראל. ראשון ניר ברעם המוכשר והנאה, כך הוא משווק ספרו לעיתונות: הנה לכם ספרי החדש היפה אנשים טובים יצא בהוצאת עם עובד האיכותית מאוד. הספר הוא רומן רחב יריעה המתרחש בגרמניה הנאצית, הספר מקסים מהמם, מרתק, מרשים, אפי, מעמיק, יצרי, יצירת מופת חד פעמית בספרות הישראלית . כמובן שכל ספרי הם יצירות מופת חד פעמיות, ותשאלו את חברה שלי איך היא נהנית לעביר את ספרי על הכוס שלה ולהרטיב מזה. אני עובד בתור עורך בעם עובד, עבודה שסידרו לי בפרוטקציה. אני מרוויח 15 אלף נקי ומוציא בערך ספר אחד בארבע חודשים, ככה שיש לי המון זמן לכתיבה וליחסים קרובים עם עיתונאים ואנשי רוח. חבר שלי איתמר בן כנען כתב על ספרי המדהים הקודם בעכבר העיר, חברי הטוב גלסנר ממעיר בכתב על ספרי המדהים במעריב, חברי כתבו עלי בהארץ, וכמובן של הביקורות היו אוביקטיביות אמינות, מעמיקות, כנות, ונטולות פניות. אני פשוט מדהים. פרוסט ואני אוכלים מאותה עוגייה של הדודה שלנו. אני דומה לאבי עוזי ברעם, שהיה אפס פוליטיקאי משמים, אך עשה קריירה מפטפוט נצחי עם העיתונות. אבא דיבר על פוליטיקה, כדורגל, אוכל, גרוזינים בהריון ומהלא…עכשיו הוא נשוי לאביבה הגרוזינית שהיתה מזכירה שלו, ועכשיו עובדת אצל אדלר חומסקי במשרד פרסום. אבא בא אליה כל צהריים לאכול חינם ולפטפט עם כולם על הימים היפים. אני כמו אבא, גדול ונהדר וחכם ומכושר. ובכלל בלי קשרים בתקשורת. אני סולד מיחצנות! אני סולד מזיוף! אני מתראיין כל היום והלילה רק כי מכריחים אותי!! כאמור, שמי ניר ברעם, גם סופר רב מכר וגם סופר איכות. אני הדור הבא של סופרי ישראל. ס.יזהר ילד לעומתי…אז קנו את ספרי ורוצו לספר לחברה, ותנו לחברות שלכם להעביר את הספר על הכוס שלהם, הם ירטיבו את הכריכה אבל לא נורא, גם ככה לספר שלי יש ריח של דגים רקובים מן הים… ועכשיו רן יגיל הסופר, העורך, המתרגם, הפובליציסט, המשורר, הפילוסוף, בביקרות בNRG על מצב הספרות בישראל: אין ספק שזו שעתה היפה של הספרות בישראל, עם קולות נועזים וחדשים כמו יעל ישראל, אילן שיינפלד, סמי ברדוגו, וקולי שלי עצמי, ישראל עומדת מול תור הזהב השירי והסיפורי שלה. יעל ישראל זה עגנון אני בשביס זינגר. אמרתי כבר במעריב שיחזקאל נפשי הוא אריק אינשטין ויהודה ויזן שלום חנוך. אולי אני מטורלל ולא מבין מה אני מדבר בכלל, אבל בכל זאת הקשיבו לי, אני חייב שמישהו יקשיב לי ויאהב אותי, כי אבא היה כל הזמן בהצגות ולא חיבק אותי לפני השינה. אני ממליץ על יצירות מופת ישראליות נוספות: ספרי על רצח רבין בקיבוץ המאוחד- מילה שלי אוביקטיבית, נשבע לכם, זה הספר הכי טוב של העשור!! מזל שיגאל עמיר רצח את רבין – ככה כתבתי ספר על זה ויצא לי בקיבוץ המאוחד המכובד. עד אז פרסמתי רק בהוצאות נידחות תמורת בוכטה כסף, ועכשיו אני מוערך ואפילו הבת של רבין באה לערב הספרותי שלי. תודה לך יגאל עמיר. תודיע לי מתי אתה רוצח עוד ראש ממשלה כדי שאכתוב מראש על זה ספר. ספר אחר שלי יצא בכרמל- שוב, בלב שלם אני אומר-יצירת מופת! כמו כן, אמנון נבות החדש בכרמל (אני עובד בכרמל, ובלי משוא פנים אני אומר בכנות, זו הוצאה מדהימה, מספר אחד בישראל, ספרות מופת עולמית ומוניטין של מאתיים שנים!!) עוד המלצות: יהונדב פרלמן, אילן שיינפלד, יעל ישראל כבר אמרתי?, יעל ישראל כל ספריה בקיבוץ המאוחד (אני קורא בהם שוב ושוב כל ערב. וכל פעם מגלה משהו חדש!!) זהו, סופשבוע תרבותי לכם, אני יוצא עם הילדים לקטוף פרחים בשדה ולחלום שאני עליזה בארץ הפלאות שרוקדת על האבנים הצהובות של השירה בישראל בדרך לפגוש את הקוסם הגדול, עופר נימרודי כמובן והנה סמי ברדוגו, הסופר שפרופ' פרי מכנה סופר מכונן, אהרון שבתאי של המאה הזו. מתוך ילדה שחורה: "תמיד בבית הספר קראו לי ילדה שחורה, ומאוד נעלבתי. אמנם אני כושית ונאווה כמו פלסתינית וסודנית, אבל אני גבר ולא אישה! אז מה אם בבית ספר שיחקתי מחניים עם הבנות, והייתי מתאפר איתן בשירותים, זה אומר שאני לא גברי? בצבא שרתי בחיל נשים הייתי פקידה פלוגתית בקרייה. אחר כך למדתי ספרות באונ' תא אצל פרופ' פרי הגדול. אני לא אוהבת לדבר על נטיותי המיניות רק ארמוז שאני אוהב שיערות על הרגליים, חזה שטוח, ואיבר מין מתוח כמו קפיץ. אבל אני סטרייט!! ושאף אחד לא יוציא אותי מהמגירה בה אני שם את כתבי היד הנפלאים שלי! והנה עינת יקיר, סופרת מוכשרת עד כאב בראיון שנתנה לווינט לרגל צאת ספר הילדים שלה לילדים אוטיסטיים. "אני מוכשרת כמו שדה, אומרים שאני חקיינית של אהרון שבתאי, אבל זה שקר! אני אהרון שבתאי! כשהייתי בת חמש נכנס בי דיבוק וצרחתי כל הזמן אני שבתאי אני שבתאי, אמא לקחה אותי לרופא אליל, שאמר לה, הבת שלך תהיה סופרת גדולה, היא אהרון שבתאי! ספרי הראשון עסקי תיווך היה הצלחה פנומנלית-זכיתי בפרס מערוץ 2 שסידרו לי בהוצאת כתר. ספרי השני בעלי מלאכה הוא יצירת מופת פוצעת ומכאיבה. אני לא רוצה להתייחס לשמועות כי אני לסבית ונשואה לציייר הומוסקסואל, זה באמת לא עניינכם אם אני מגלה קנדומים של זרים אצלי בחדר שינה כל שבת בבוקר!" ולסיום ]פרופ' נסים קלדרון המהולל בראיון חושפני שנתן לגיל ריבה אגב ישיבה בערום בסאונה: אני מאוד מאוד מכובד, ומבין בספרות. הנה כתבתי ביקורת מהללת על שמעון אדף ועל אתגר קרת. הם נפלאים! נכון, הסתרתי את העובדה כי הוצאתי ספר אצל אותו עורך של שמעון אדף וקרת ובאותה הוצאת ספרים. נכון קיבחלתי צ'ק שמן על ספרי ועל הביקורות מההוצאה הזו. אבל זו עבודה!! אני ישר איכותית נחשב ומוסרי! אני צריך להביא אוכל לילדים(אין לי ילדים) ולקנות בגדים לאישה (אין לי אישה). ולשלם חשבונות (אין לי חשבונות). זהו, ואם דמרקר לא ימחקו מחר יסופר על מסעותיו של בני ציפר עורך ספרות בהארץ בסאונות הומוסקסואליות בלונדון, ועל בני מר ס עורך ספרות בהארץ על חוויותיו בגן העצמאות. לא להחמיץ!!

    • פארודיות הורסות על בכירי סופרי ישראל. ראשון ניר ברעם המוכשר והנאה, כך הוא משווק ספרו לעיתונות: הנה לכם ספרי החדש היפה אנשים טובים יצא בהוצאת עם עובד האיכותית מאוד. הספר הוא רומן רחב יריעה המתרחש בגרמניה הנאצית, הספר מקסים מהמם, מרתק, מרשים, אפי, מעמיק, יצרי, יצירת מופת חד פעמית בספרות הישראלית . כמובן שכל ספרי הם יצירות מופת חד פעמיות, ותשאלו את חברה שלי איך היא נהנית לעביר את ספרי על הכוס שלה ולהרטיב מזה. אני עובד בתור עורך בעם עובד, עבודה שסידרו לי בפרוטקציה. אני מרוויח 15 אלף נקי ומוציא בערך ספר אחד בארבע חודשים, ככה שיש לי המון זמן לכתיבה וליחסים קרובים עם עיתונאים ואנשי רוח. חבר שלי איתמר בן כנען כתב על ספרי המדהים הקודם בעכבר העיר, חברי הטוב גלסנר ממעיר בכתב על ספרי המדהים במעריב, חברי כתבו עלי בהארץ, וכמובן של הביקורות היו אוביקטיביות אמינות, מעמיקות, כנות, ונטולות פניות. אני פשוט מדהים. פרוסט ואני אוכלים מאותה עוגייה של הדודה שלנו. אני דומה לאבי עוזי ברעם, שהיה אפס פוליטיקאי משמים, אך עשה קריירה מפטפוט נצחי עם העיתונות. אבא דיבר על פוליטיקה, כדורגל, אוכל, גרוזינים בהריון ומהלא…עכשיו הוא נשוי לאביבה הגרוזינית שהיתה מזכירה שלו, ועכשיו עובדת אצל אדלר חומסקי במשרד פרסום. אבא בא אליה כל צהריים לאכול חינם ולפטפט עם כולם על הימים היפים. אני כמו אבא, גדול ונהדר וחכם ומכושר. ובכלל בלי קשרים בתקשורת. אני סולד מיחצנות! אני סולד מזיוף! אני מתראיין כל היום והלילה רק כי מכריחים אותי!! כאמור, שמי ניר ברעם, גם סופר רב מכר וגם סופר איכות. אני הדור הבא של סופרי ישראל. ס.יזהר ילד לעומתי…אז קנו את ספרי ורוצו לספר לחברה, ותנו לחברות שלכם להעביר את הספר על הכוס שלהם, הם ירטיבו את הכריכה אבל לא נורא, גם ככה לספר שלי יש ריח של דגים רקובים מן הים… ועכשיו רן יגיל הסופר, העורך, המתרגם, הפובליציסט, המשורר, הפילוסוף, בביקרות בNRG על מצב הספרות בישראל: אין ספק שזו שעתה היפה של הספרות בישראל, עם קולות נועזים וחדשים כמו יעל ישראל, אילן שיינפלד, סמי ברדוגו, וקולי שלי עצמי, ישראל עומדת מול תור הזהב השירי והסיפורי שלה. יעל ישראל זה עגנון אני בשביס זינגר. אמרתי כבר במעריב שיחזקאל נפשי הוא אריק אינשטין ויהודה ויזן שלום חנוך. אולי אני מטורלל ולא מבין מה אני מדבר בכלל, אבל בכל זאת הקשיבו לי, אני חייב שמישהו יקשיב לי ויאהב אותי, כי אבא היה כל הזמן בהצגות ולא חיבק אותי לפני השינה. אני ממליץ על יצירות מופת ישראליות נוספות: ספרי על רצח רבין בקיבוץ המאוחד- מילה שלי אוביקטיבית, נשבע לכם, זה הספר הכי טוב של העשור!! מזל שיגאל עמיר רצח את רבין – ככה כתבתי ספר על זה ויצא לי בקיבוץ המאוחד המכובד. עד אז פרסמתי רק בהוצאות נידחות תמורת בוכטה כסף, ועכשיו אני מוערך ואפילו הבת של רבין באה לערב הספרותי שלי. תודה לך יגאל עמיר. תודיע לי מתי אתה רוצח עוד ראש ממשלה כדי שאכתוב מראש על זה ספר. ספר אחר שלי יצא בכרמל- שוב, בלב שלם אני אומר-יצירת מופת! כמו כן, אמנון נבות החדש בכרמל (אני עובד בכרמל, ובלי משוא פנים אני אומר בכנות, זו הוצאה מדהימה, מספר אחד בישראל, ספרות מופת עולמית ומוניטין של מאתיים שנים!!) עוד המלצות: יהונדב פרלמן, אילן שיינפלד, יעל ישראל כבר אמרתי?, יעל ישראל כל ספריה בקיבוץ המאוחד (אני קורא בהם שוב ושוב כל ערב. וכל פעם מגלה משהו חדש!!) זהו, סופשבוע תרבותי לכם, אני יוצא עם הילדים לקטוף פרחים בשדה ולחלום שאני עליזה בארץ הפלאות שרוקדת על האבנים הצהובות של השירה בישראל בדרך לפגוש את הקוסם הגדול, עופר נימרודי כמובן והנה סמי ברדוגו, הסופר שפרופ' פרי מכנה סופר מכונן, אהרון שבתאי של המאה הזו. מתוך ילדה שחורה: "תמיד בבית הספר קראו לי ילדה שחורה, ומאוד נעלבתי. אמנם אני כושית ונאווה כמו פלסתינית וסודנית, אבל אני גבר ולא אישה! אז מה אם בבית ספר שיחקתי מחניים עם הבנות, והייתי מתאפר איתן בשירותים, זה אומר שאני לא גברי? בצבא שרתי בחיל נשים הייתי פקידה פלוגתית בקרייה. אחר כך למדתי ספרות באונ' תא אצל פרופ' פרי הגדול. אני לא אוהבת לדבר על נטיותי המיניות רק ארמוז שאני אוהב שיערות על הרגליים, חזה שטוח, ואיבר מין מתוח כמו קפיץ. אבל אני סטרייט!! ושאף אחד לא יוציא אותי מהמגירה בה אני שם את כתבי היד הנפלאים שלי! והנה עינת יקיר, סופרת מוכשרת עד כאב בראיון שנתנה לווינט לרגל צאת ספר הילדים שלה לילדים אוטיסטיים. "אני מוכשרת כמו שדה, אומרים שאני חקיינית של אהרון שבתאי, אבל זה שקר! אני אהרון שבתאי! כשהייתי בת חמש נכנס בי דיבוק וצרחתי כל הזמן אני שבתאי אני שבתאי, אמא לקחה אותי לרופא אליל, שאמר לה, הבת שלך תהיה סופרת גדולה, היא אהרון שבתאי! ספרי הראשון עסקי תיווך היה הצלחה פנומנלית-זכיתי בפרס מערוץ 2 שסידרו לי בהוצאת כתר. ספרי השני בעלי מלאכה הוא יצירת מופת פוצעת ומכאיבה. אני לא רוצה להתייחס לשמועות כי אני לסבית ונשואה לציייר הומוסקסואל, זה באמת לא עניינכם אם אני מגלה קנדומים של זרים אצלי בחדר שינה כל שבת בבוקר!" ולסיום ]פרופ' נסים קלדרון המהולל בראיון חושפני שנתן לגיל ריבה אגב ישיבה בערום בסאונה: אני מאוד מאוד מכובד, ומבין בספרות. הנה כתבתי ביקורת מהללת על שמעון אדף ועל אתגר קרת. הם נפלאים! נכון, הסתרתי את העובדה כי הוצאתי ספר אצל אותו עורך של שמעון אדף וקרת ובאותה הוצאת ספרים. נכון קיבחלתי צ'ק שמן על ספרי ועל הביקורות מההוצאה הזו. אבל זו עבודה!! אני ישר איכותית נחשב ומוסרי! אני צריך להביא אוכל לילדים(אין לי ילדים) ולקנות בגדים לאישה (אין לי אישה). ולשלם חשבונות (אין לי חשבונות). זהו, ואם דמרקר לא ימחקו מחר יסופר על מסעותיו של בני ציפר עורך ספרות בהארץ בסאונות הומוסקסואליות בלונדון, ועל בני מר ס עורך ספרות בהארץ על חוויותיו בגן העצמאות. לא להחמיץ!!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם