בננות - בלוגים / גיורא לשם / אנייס נין: סיפור:
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

אנייס נין: סיפור:

 

 

 

 

המוהיקני

חזותו היתה כשל אינדיאני לבן־עור. הוא האמין כי הוא אחרון המוהיקנים, אינדיאני נכחד וכלה, גְבַהּ לחיים, חֹטֶר מיובא מיבשות אבודות, אדם שעודו דהה במחקריו הממושכים בספרייה הלאומית שבה עיין בכתבים אזוטריים. הילוכו היה איטי, דומה להילוכו של סהרורי שבוי בעברו, אדם שאיננו מסוגל לפסוע אל ההווה. זכרונותיו גדשו אותו עד כי הוכרע בכובד משקלם. מכל מחקריו, מכל חישוביו לא מיצה אלא את כוס התרעלה של הגורל. הוא הבחין רק בטירופו של העולם, בהתקרבותה של שואה כבירה, כלל־עולמית. כל דבר חי על גבי כדור־הארץ נראה למוהיקני כתופעה גבישית קטנה. כתוצאה מכך, בני־אדם נראו בעיניו כמשוללי נפח אנושי. הוא הבחין בזוהרם. הוא דיבר על עוצמת אורם או קלישותו. כעסים נראו לו כלשונות־אש מזנקות של מימן – נתז קצף מכוכב נוגה. במבטו ההיפנוטי גילה את האדים המיתמרים ממלים לא־הגויות, מכוונות מוחמצות. כולנו נחשבנו בעיניו לחסרי מרכז־כובד, קרניים קוסמיות סתמיות שהשתחררו בהתפוצצותם של כוכבים קורסים.

בלילות היה אוחז בו פחד מפני מה שיקרה אם השמש תתפוצץ. בבקר היה מתעורר וזוכר כי הכוכב התפוצץ לפני י"ג מאות שנים. אולם ראייתו החוץ־חושית קלעה אותו אל מבוי סתום. רגליו היו כנעולות במגפי עופרת. תוכו היה כליבתו של כדור־הארץ, צוקי סלע וברזל שאינם ניתכים באש.

מאמין שהכל נגזר מראש, נֵעוֹר מנבכי עברו בעיניים פקוחות, הוא הופיע בעולם בהידור אגדי. בהושיטו את מעילו בזהירות כמי שמסרב להיות מוכרע על־ידי גרגיר אבק, המעיל היה נתלה באופן שלא יעלה קמט כלשהו. צווארונו הלבן היה מעומלן למשעי, הדשים צחורים עד סינוור. כסיות עור־הנמר לא בלו מעולם. לא ניכר כלל בבגדיו ששימשו כלבוש, שהרי סהרורים מחווים תנועות כה מעטות, אינם נתקלים בחפצים ואינם נופלים. הטראנס נשא אותו אל מעבר לכל מכשול בתנועות חסכוניות וההזיה הציבה את עצמה בינו לבין כל מה שחפץ לגעת בו ולחוש.

במגעיו עם הבריות היה כלא נראה, לא נגוע, לא מושג, בלא שתימצא בו עדות לממשות: לא כתם, לא דמעה, לא סימן בלייה או מוות ממשמש ובא. המוות חלף לכאורה מזמן על פניו, וזה מכבר נהיה אדיש לכל תלאות החיים ולבטיהם והוא עצמו קבור בסגנון מהודר עם כל קנייניו ומלבושיו הנאים בעודו מהלך בעיר להזהירנו מפני קריסתה של אירופה.

חזותו נראתה כעוטת שריון כראוי לבן־אצולה, שריון לא חדיר, שלא זו בלבד שהלם את מלבושיו אלא אף אסר עליו להתאונן, להתחנן, להתרפס או להתרשל, אם בגופו ואם בנפשו. בשריון חריג זה היה שזור חוט של חן, שריד אחרון לאופן התנהגות זקוף־קומה ומסוגנן ההולך וכלה מן העולם.

כאשר סיפר על המכירה הפומבית של נכסיו, על רדיפת הבצע של המהמרים בציוריו ועל אופן מסחרם בשכיות-חמדה אינטימיות, עיטורים, קמיעות, תשמישי קסם, מנחות של אהבה, קולו הגיע ממרחק גדול. חיזיון זה ואובדן החפצים האהובים עליו הכאיבו לו עד כי חש את עצמו חרוך כאותם אילנות שאדם רואה לעתים בדרום – עדיין ניצבים במקומם אף כי קרביהם נשרפו עד אפר. "יתכן שכל מי שמנסה לגלות את המסתורין," אמר המוהיקני, "חי חיים טרגיים. בסוף תמיד מוטל עונש."

שיחתו נטוותה מעגלים־מעגלים, נוטה לדלג דילוגים גדולים, מאיירת את בית־המרחץ הטורקי באלג"יריה, שבו עיסה אותו נער יפה ביעילות מוגזמת עד כי המוהיקני נאלץ להימלט על נפשו. חזות פניו של המוהיקני הסגירה את האמת –  הוא לא נמלט. זכרהּ הנלעג של החוויה, דבר־מה הדומה לתשוקתו של פושע לחזור אל מקום השֶׁפַע, נחרת בו. לוּ הייתי מפעילה עליו לחץ הייתי עשויה לגלות שהוא שב ונפגש עם הנער, אולם לא יותר מזה. אף־על־פי־כן, יציבת גופו של המוהיקני, הטלת משקלו על רגל אחת, שִׂכּוּל ידיו כאשה המגינה על מרכז גופה – שׂבֶךְ הצללים המנדה את הגוף ממגע כלשהו, בה בעת שהעיניים מודות בסטייה –סייעו לבן־שיחו לשוות לנגד עיניו את התיחדותו עם הנער.

המוהיקני תמיד דיבר כמציצן, כמי שאינו מדייק בפרטים בשל סערת רגשות טמירה המשתוללת בזכרונו בעת השיחה, לאו דווקא בשל הדברים הנאמרים. קריאת ה"אהה!" המהירה והבקיאה שפלט לשֵמַע רמז קל שבקלים לסיפור הרפתקה, היתה כה טעונת הבעה עד כי היית מסוגל לחוש שהמוהיקני יודע מראש כל דיעה וכל חוויה.

בה בעת חשדתי בו כי האופן שבו נמהל המאורע בזכרונו יוצר את התחושה הזאת. כל חיזיון שבו נגע תפח מיד בממדיו. ההשתמעויות הטמירות, האימה והנלוזות היו כה עזות עד כי המאורע טבע בהן.

נוסח דיבורו דמה לגלגל־ענק ביריד. הכלובים הקטנים שבתוכם בני־אדם, נעים בסיבובו האיטי של הגלגל ואשליית המסע שאינו מקרב אל המטרה. אתה, המאזין, הסתפחת אל שולי הגלגל, נסחפת בחלל והוצבת בשנית עלי־אדמות בלא שחשת ולו להרף עין כי אתה קָרֵב אל הלמות התנועה. המוהיקני תמיד סחף עמו בני־אדם שסבבו אותו בלא שהמרחב בינו לביניהם, המחושב לכאורה, צומצם; הוא עבר על כל כללי החיים האנושיים התובעים היתקלויות וזיווגי כלאיים.

הוא התגורר בפסגתה של גבעה המשקיפה על פריז, סמוך לכנסיית "הלב הקדוש" הלבנה שהפכה את הגבעה לאי ערבי. חוסה בצל קורתו של בית מלון קטן שתקרתו משתפלת מעל למיטתו, בחדרו שרר סדר צחיח של קיטון נזירים. ספריו היו עטופים בצלופן. המַסְפֵּג שעל המכתבה היה לבן בלא רבב. על הקירות היו תלויות מפות הורוסקופיות שעוצבו בדקדקנות הנדסית. הכוכבים צוירו בקווי כחול, אדם ושחור עדינים, חוצים את "מעונות השמיים". הקטבים הודגשו בדיו אדומה, הריבועים בשחורה, מפגשי הכוכבים בכחולה. הירח והשמש התנגשו והתמזגו לעתים במאבק על שׂררה. שליטו של עולם התחתיות, פְּלוּטוֹ, הופיע זה לא מכבר והמוהיקני התירא ממנו. הוא היה כה נפחד עד כי הניח לי לקרוא בספרון האדום שתיאר את פשרו ואת דרך פעולתו, אם כי סָתַם דברים על אופן השפעתו הישירה והאישית עלינו, מאזיניו. המוהיקני פלט אמירות חטופות אחדות על כוחו החבלני הגדול של פלוטו, על כפל פניו ועל האפלה והמבוכה שייגרמו בבואו.

היה זה פלוטו שחצה את הוויתנו לשניים והותיר אותנו מפרפרים על הנים הדק שבין שפיות דעת לטירוף. הוא הפך אותנו לשחקנים בחיזיון וגזר כלייה על אהבותינו.

בהיותו מסור לדחף האדיר של התשוקה לגילוי לב מוחלט, מסתוריותו של המוהיקני הביכה אותי, ואני היא זו שרצתה לפתוח תיבת פנדורה. בכל פעם שבאתי לבקר אותו זו היתה השאלה הראשונה שבפי, והוא תמיד חמק ממנה, לכסן את מבטו ואמר: "מוקדם מכדי לומר מה פירוש הדברים."

המוהיקני ישב בחדרו הקטן שמתחת לגג והשקיף על חיינו והכין את תחזיותיו, זקוק רק לשעת הלידה, תאריכהּ ומקומהּ. לאחר מכן נעלם ימים אחדים במעבדת נפשו ואנחנו היינו שבים ופוגשים אותו רק כאשר ההורוסקופּ "נבחש כהלכה," כדבריו, כאילו מזג לנו שיקוי של צמחים. האם באמת ידע מתי יכו מחלה וטירוף? האם ידע מתי נֹאהב, מתי נזדווג, מתי ניפרד? המוהיקני האמין שהוא יודע, וכאשר חשנו מבולבלים או אבודים רצינו גם אנחנו להאמין בכך. בחלוף הזמן גילינו כמובן שאין הוא יודע יותר מאתנו על מאורע ממשמש ובא. הוא לא היה מסוגל להבחין בין אפשרות להתגשמות, בין חלום למציאות. התנסויות ומאורעות רבים שחזה לא צצו על פני־השטח של חיינו, כי אם בחלום בלבד. חלומות רבים שהיו אמורים על־פי תחזיותיו להיות רק מיתוסים לבשו צורה אנושית ונהפכו למציאות.

סבלו הגדול ביותר נגרם בשל אי־יכולתו לפרש את ההורוסקופּ של עצמו. מכיוון שהדברים היו תלויים בפירוש עובדות לא ניתן לו לסמוך על האובייקטיביות שלו. הוא כרע תחת נטל תחושת־הגודל. כאשר פרצה המלחמה ישב בספרייה הלאומית, שקוע בעבודת מחקר על נושא מיתולוגי. ספרים שקרא הועברו בהדרגה אל מקומות בטוחים יותר. המוהיקני חש כי בסיס קיומו נשמט והולך. הוא החל לחקור מכל הבא ליד: תורת הגבישים, ידע צמחי התבלין והבשמים, כשפים ואלכימיה. עד מהרה נארזו גם ספרים אלה והוטמנו במרתפים, בעולם התחתיות של פלוטו. המוהיקני הלך ורזה ברעב הרוחני.

כאשר הגיעו הגרמנים נאסר כרב־מחבלים בעוון רישומיו, מפותיו, תחשיביו ותחזיותיו על מותו של היטלר.

 

מאנגלית: גיורא לשם

       

 

 

 

 

 

 

16 תגובות

  1. ג'ון מנספילד

    מי זו אנייס נין? אנאיס נין אולי?
    ואם כן, למה אתה קורא לה אנייס.

    • בפעם אחרת אכתוב עליה פוסט שלם. אַנְיֵיס זו הצורה שבה מבטאים את שמה.
      הכתיב אנאיס מטעה, מכיוון שהוא יכוון את הקורא הקורא אל הגיבור המיתולוגי, מאהבה של דידו, מלכת קרתגו.

  2. סיפור מצוין, גיורא. ראשית, ברכות על התרגום. הקריאה קולחת, והמילים מתיישבות כל-כך טוב על הלשון (בקריאה רמה) או בהד פנימי (בקריאה דמומה), שנדמה כאילו נכתב בעברית.

    והסיפור מהתל בקורא באופן מתוחכם. בתחילתו נאמר שהגיבור (אנטי-גיבור)
    הבחין רק בטירופו של העולם, וחזה את התקרבותה של שואה כבירה, כלל־עולמית.
    בהמשך נוצר הרושם שהגיבור הזה סהרורי ולא ממש מחובר לעצמו ולסביבתו, וכל תחזיותיו – הבל. ואז מגיע הסוף, שמכה בקורא פעמיים. גם בגלל ההיפוך הנוסף וגם בגלל מסירת מסגרת הזמן.

    • מתנצל על הטעויות (כנראה, דיסלקציה גריאטרית!) ומודה על ההערות.
      שנה טובה.

      • חחחח גיורא דיסלקציה גיריאטרית. גם אני בזה כנראה, עם כל טעויות ההגהה שלי.

        אהבתי את הסיפור. תרגום טוב. מעניין, אף פעם לא קראתי משהו משלה, רק ראיתי עליה סרט, שהייתה כזאת שרלילונת.

  3. ליבת הסיפור נגלית במלוא עוזה בשורה האחרונה. תרגום יפה.

  4. תודה גיורא , על הסיפור
    והעבודה שהשקעת בתרגומו.
    גמר חתימה טובה!

    • חחחח גיורא דיסלקציה גיריאטרית. גם אני בזה כנראה, עם כל טעויות ההגהה שלי.

      אהבתי את הסיפור. תרגום טוב. מעניין, אף פעם לא קראתי משהו משלה, רק ראיתי עליה סרט, שהייתה כזאת שרלילונת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם