בננות - בלוגים / / אגדות חתרניות על נשים ונשיוּת
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

אגדות חתרניות על נשים ונשיוּת

 

 

 

סוניטי נאמיושי/משלי אחיות

 

תיאור המקרה

בעקבות המאורע חטפה כיפה הקטנה טראומה. הזאב לא ירוּי; הצייד זאב, שאם לא כן איך הגיע לשם בדיוק בזמן? היא מסבירה את זה לאמא. אמא לא מרוצה. חושבת שהצייד נחמד להפליא. סבתא מתה. הזאב לא מת. הזאב נושא את אמא לאשה. כיפה הקטנה לא מרוצה. כיפה הקטנה היא ילדונת. אמא סבורה שהזאב נחמד להפליא. נא ללכת לפסיכיאטר. הפסיכיאטר יבהיר שזאבים, ככלל, נחמדים להפליא. כיפה הקטנה מתיישרת. זה בסדר להיות זאב. אמא זאב. היא עצמה זאב. הפסיכיאטר זאב. אמא והפסיכיאטר, וגם הצייד, מעוצבנים לאללה.

 

הנסיכה

לבסוף הסכימו הכל שהיא הנסיכה האמיתית. הם הביאו את הציוד: שבעה מזרנים עבים דחוסים בפלומת נוצות, מיטה מפוארת, ואפונה קטנה ירוקה, שהונחה בזהירות רבה מתחת למזרנים. הם הציעו את המיטה והנסיכה שכבה, אך היא לא היתה מסוגלת להירדם בשל האפונה. ההוכחה היתה חותכת. האפונה סולקה. ההורים המלכותיים חיבקו את בתם.

היא היתה יפהפיה ומקסימה בתכלית, ורגישותה, כמובן, היתה כה גדולה עד כי הפליאה את כולם. כאשר בכה אדם כלשהו, סבלהּ היה מתעצם עד כי איש לא הורשה לבכות בארמון. כאשר נפצע אדם כלשהו, הנסיכה היתה נתקפת בחולי ונשכבת במיטה במשך שבועות רבים. לפיכך לא הורשה עוד אדם פצוע להיכנס לארמון. מחלה החלתה אותה. היא לא היתה מסוגלת לשאת מראה כלשהו שהיה בו אפילו שמץ של כיעור. רק אנשים יפי-תואר ובריאי גוף הורשו להיראות בארמון.

המלך, אביה, והמלכה, אמהּ, טיפלו בה כמיטב יכולתם ותושבי הבירה התגאו בה – בעצם היותה נסיכה גזעית. אולם עד מהרה הסתבר, כי היא אלרגית לכל דבר. כותנה היתה גסה מדי בשבילה, ובגדי משי – כבדים מדי. המלך הטיל מסים וכל התושבים נאלצו לעבוד בפרך בטוויה ובאריגה. הם עבדו בפרך והתייגעו מאוד, אולם ללא הועיל: לבסוף, הנסיכה חטפה נזלת ומתה.

 

מוסר השכל

אחרי שהקיסר נראה עירום ואיש לא הפר את השלווה במעמד החגיגי, ילדה קטנה אחת חזרה הביתה בשקט ופשטה את בגדיה. אחר כך אמרה לאמהּ: "הביטי בי, בבקשה, הנני קיסרית." על כך הגיבה אמהּ ואמרה: "אל-נא תהיי טפשה, יקירתי. רק ילדים קטנים גדלים ונהיים לקיסרים. ובאשר לילדות קטנות, הם מתחתנות עם קיסרים; הן לומדות לבלום  את פיהן, במיוחד כאשר מדובר בבגדי הקיסר."

 

בעלת התגים ושתי דודותיה הבתולות 

בעיר העכברים, שבה היו רק חורי עכברים ומבוכים, התגוררו יחדיו שתי עכברות רווקות מזדקנות במשך עשרים וחמש שנה. הן היו עניות אך מכובדות, לימדו בעבר בבית-ספר ונחשבו בחוגן הצר לבנות סמכא בענייני תרבות. יום ששי אחד, הן זכרו בבירור שהיה זה יום ששי, באה לבקרן אחיינית ונאשרה לאכול איתן ארוחת-צהריים. היא לא נהגה להתאפר, וזאת לא היתה עובדה יוצאת-דופן. היא למדה באוניברסיטה והעכברות האמינו בהשכלה. היא ענדה תגים שונים שעליהם התנוססו כתובות יוצאות-דופן כ"חֵרות הגאים היא חרותנו" ו"לסביות, שִׂרפו הכל!"

למרבה המזל, אף לא אחת מן הדודות היתה מסוגלת לקרוא בלא משקפיים. שום אי-נעימות לא השתררה עד לאחר ארוחת הערב, ואולי אף לא לאחריה. כמבוא לשיחה, אחת הדודות שאלה: "מדוע את עונדת את התגים האלה, יקירתי?" האחיינית השיבה: "למחות על הפליית נשים שאוהבות נשים." "הו," אמרה הרווקה הזקנה, "גם אנחנו אוהבות זו את במשך עשרים-וחמש השנים האחרונות." "כן," אמרה האחיינית, "אולם האם אתן ישנות ביחד?" "אנחנו ישנות במיטה אחת זה עשרים-וחמש שנה." "ובכן, התכוונתי לשאול אם אתן מעדיפות נשים." "אכן, למען האמת, יותר נוח לחיות עם בת מינך, לא כן?" האחיינית נבוכה. היא הסירה את תגיה והציעה אותם לדודותיה: "אולי תענדו אותם אתן?" שאלה. הרווקות הזקנות דחו את התגים והאחיינית חשה שמחה משונה כאשר איחלה להן כל טוב ואמרה: "לילה טוב."

 

הנפילה

לפני אלפי שנים, בהודו הנידחת, שהיא כה נידחת עד כי היא ארץ האפשרויות הבלתי-צפויות, טרם בואם של בני הגזע האָרִי, היתה נפילה אחת ששלטה על ממלכה קטנה. הממלכה היתה קטנה על-פי מושגיה, אם כי אפשר שלא על-פי מושגינו. שלושה אוקינוסים נמזגו זה בזה בזיזה המשולש של הארץ, ובצפון היו הרים, הגבוהים בתבל, שאולי ניתן לתלות בהם את יחודהּ של הממלכה. זאת לא היתה ממלכה, אולם המלה המדוייקת נשתכחה ולא מצאתי מלה אחרת.

לממלכה לא היה מלך. הנפילה משלה בארץ ולא היו בה נשים אחרות. הגברים היו תמימים ומאושרים וחסרי דאגות. אם נפגעו, עד מהרה נוחמו. שכן הנפילה היתה שוחרת טוב ומושיבה אותם על ברכהּ ואומרת להם שהם אמיצים וחזקים ואצילים. ואם היו רעבים, הנפילה היתה מאכילה אותם. חלב שדיה היה מתוק מדבש ומזין ממַנגו. כאשר הפכו לסוררים, הנפילה היתה שרה והם היו מטפסים על רגליה אל חיקה, שבו ישנו שנת ישרים.

הם היו עם שמח וטוב-לב והדברים היו מתנהלים באופן זה לעולמי-עד, לולי העובדה שהנפילה התעיפה. ברכיה התגרמו, קולה ניחר, ובמקרה זה או אחר הפגינה מדה של קוצר-רוח. הגברים החלו לחוש מצוקה גדולה. "אנחנו אוהבים אותך," אמרו לנפילה הלֵאָה, "מדוע אינך שרה? האם את כועסת עלינו? מה עשינו?" "אתם ילדים טובים," השיבה הנפילה, "נלאיתי מאוד והגיעה שעתי להסתלק." "האם חדלת לאהוב אותנו? נעשה כל מה שתרצי. נגרום לך אושר. בבקשה אל-נא תלכי." "האם אתם יודעים מה אני רוצה?" שאלה הנפילה. הם השתתקו לזמן-מה, ואחר כך אמר אחד מהם: "נכתיר אותך למלכתנו." ואחר אמר: "נכתוב לך שיר." והשלישי צעק, בעודו מסובב אופני עגלה, "נביא לך מתנות צדף ופנינים וחלוקי-נחל ואבנים לרוב." "לא," אמרה הנפילה, "לא," קראה, והפנתה את עורפהּ וחצתה את ההרים.

  

אגדה

בימים משכבר היֹה היתה מפלצת. היא רבצה במעמקי הים, עשרים אלף רגל מתחת לפני המים, והיתה בגדר אגדה בלבד, עד אשר נקבצו יום אחד אנשי המדע כדי ללוכדה. הם גררו אותה אל החוף, העמיסו אותה על משאיות והניחו אותה לבסוף באמפיתיאטרון רחב-ידיים, שבו החלו בנתיחתה.

עד מהרה הסתבר, שהמפלצת היתה בהריון. הם הזעיקו את אנשי הביטחון ואטמו את כל הדלתות, שכן היו אנשים אחראיים שלא רצו ליטול סיכונים ולהסתכן בהסתערות גורי המפלצת, שהרי מי יודע אלו מוראות היו אלה עשויים לעולל לעולם.

המפלצת מתה ושֶׁגֶר גוריה קבור ברחמה. אנשי המדע פתחו את הדלתות. בשרה של המפלצת החל להבאיש. אנשים אחדים נחנקו למוות בסירחון. עמיתיהם לא נכנעו. הם עבדו במשמרות וחבשו מסכות אב"כ. לבסוף קורצפו עצמותיה של המפלצת, ולנגד העיניים ניצב סוף-סוף שלד צחור. השלד מוצג לראווה במוזיאון הלאומי. לרגליו מוצב שלט, שעליו הכתובת: "מפלצת-הים האיומה. האדים שהיא מדיפה מסוכנים לבני-אדם."

בתחתית השלט רשומים שמותיהם של אנשי המדע שהקריבו את חייהם על מזבח התגלית.

 

החוכמה הנסתרת

אשה צעירה מאוד, שטרחה לחפש את החוכמה, עשתה את דרכה אל ארץ החייכנים. היא היתה נאה למדי ונלהבת והתקבלה במאור פנים ובנדיבות. מנהיג החייכנים העניק לה ראיון, וכאשר שאלה את שאלתה חייך חיוך רחב. "אמור-נא לי, בבקשה," ביקשה לדעת, "מהו מקור חוכמתכם הנסתרת? כל הפקידים והמנהיגים היו כה אדיבים וחייכו בנעימות."

"לפני אלפי שנים," החל המנהיג לספר, "הופיע נביא גדול ואמר לנו: "אלוהים העניק לכם שתי עיניים, אולם בדרך-כלל הנכם זקוקים לאחת בלבד. אל תהיו בזבזנים, בני עמי, והשתמשו בכל פעם בעין אחת." אנחנו קיבלנו את תורתו בכל מאודנו ואף שכללנו אותה. על כן, יקירתי, אנחנו כה מאושרים." "אינני מבינה," אמרה האשה הצעירה. "ובכן, כאשר אני מביט בך, אני משתמש בעיני הימנית. אבל כדי להביט בקבצנית הניצבת שם," המנהיג העיף מבט אל מעבר לחלון, "אני משתמש בעיני השמאלית. המראה אינו מלבב, ואיני מרבה להביט בו." "וכאשר אתה מאזין לי?" שאלה הצעירה. "אני משתמש רק באוזני הימנית. לוּ הקשבתי לכלב, המיבב ככל הנראה," והמנהיג הצביע על כלב בן-כלאיים, מדובלל, צולע במורד הרחוב, "הייתי משתמש באוזני השמאלית," טפח המנהיג על אוזנו וחייך חיוך מקסים. "האם אתם משתמשים באטמי אוזניים?" שאלה העלמה. "הו, לא," אמר המנהיג, "זהו עניין שבלימוד." עתה הונחו לפניהם מטעמים ומשקאות.

בין נגיסה לנגיסה שאלה העלמה ברצינות רבה: "האם גם אני מסוגלת ללמוד את מומחיותכם?" "אין סיבה שלא תוכלי," השיב המנהיג. "הא לך כריך נוסף. המטעמים הוכנו במיוחד למענך." "מי הכין אותם?" "המשרת שהביא אותם." "איזה משרת? לא הבחנתי בו." "יקירתי," אמר המנהיג, "אל-נא יהא לך הדבר למקור דאגה. יש לך כשרון טבעי למומחיותנו המקומית. אינך זקוקה ללימודים." והעלמה חשה הנאה רבה וחייכה חיוך רחב.

 

דם

מה, כל-כך הרבה שלג? שלג מדי יום ביומו? עלמת-השלג אוכלת אותו מדי יום ביומו. הוא שומר על צחור זרועותיה ועל רכותן. כמה שנים אכלה אותו העלמה-שלג? מדי שנה בשנה עד בואו של הנסיך. השלג שומר על לובן שדיה ובתוליותם. או-אז, מה קורה? הנסיך מופיע. הוא נושא את העלמה לאשה. בטקס היחוּד, היא לא מדממת. הנסיך נוטש אותה. עלמת-השלג נמסה ועד מהרה היא מתפוגגת לדמעות. אך דם? לא, אין דם. איך היא מסוגלת לדמם? האם לא ידע הנסיך שהשלג לבן וטהור ללא רבב, האם לא ידע שאין לה דם?   

 

פרסיאוס ואנדרומדה

דרכו של עולם היא, הנסיך, הנסיכה והדרקון: תפקידו של הנסיך הוא להילחם בדרקון, תפקידה של הנסיכה לשמש פתיון, ותפקידו של הדרקון הוא ליטול את האשמה על עצמו. אולם הבה נניח שלנסיכה שאיפות משל עצמה. היא אומרת לנסיך, "אתה תהיה הפתיון, ואני אלחם בדרקון." הנסיך רוטן, "ומה יהיה אם תנחלי תבוסה?" "חונכתי להילחם בדרקונים. יתר על כן, אני חזקה יותר, גבוהה יותר וגברית יותר. שומה עלי לקחת את הסיכון על עצמי בעוד שלך מוטב להסתתר." הכל מסכימים עם דברי הנסיך. הנסיכה נכבלת ונעקדת. הדרקון מופיע ופורץ קרב מר בין הדרקון לנסיך. הנסיך מובס. "אתה מסכים?" שואל הדרקון. "בסדר," משיב הנסיך. הדרקון מתנהל בכבדות אל הנסיכה הממתינה ועומד לאכול אותה, כאשר היא אומרת לו: "האם אתה מוכן לאכול קורבן חסר-ישע?" "מה?" שואל הדרקון. "שחרר אותי," אומרת הנסיכה, "ואלמד אותך משחק חדש." הדרקון מסתקרן וחורך את כבליה. "ובכן," אומרת הנסיכה, "עכשיו אתה הנסיך, אני אהיה אתה, והנסיך יכול להיות הנסיכה." השלושה מחליפים בגדים והנסיך נעקד. "ועכשיו מה," אומר הדרקון, "האם אנחנו מחדשים את הקרב?" "לא," אומרת הנסיכה, "אתה ואני נלך מכאן. ואל תדאג לנסיך, הוא במקום מבטחים."

 

בשידור חי

האשה המדהימה חלפה בשמיים בסופה, צדה כוכב בלאסו והציבה אותו במסלולו, הצילה מעבורת-חלל, שִטחה הר, יישרה בניין-מידות, חייכה אל ילד, לכדה גנבים אחדים, והכל במשך בֹקר אחד. אחר כך נטלה לעצמה פסק-זמן כדי לבקר אצל הפסיכיאטר שלה, שכן, בסתר לבה, היא אכן אשה נשית וכל רצונה לחיות חיי שגרה.

 

שוכנת המערות

האשה הפראית חיתה במערה: שׂערה היה פרוע, רגליה היו שעירות, שניה היו גדולות וחזקות וצהובות. היא צדה למען עצמה, ואת זמנה הפנוי בילתה ברישום ובציור. היא היתה מוכשרת ושוכנות מערתה העריצו את רישומיה. אלה היו, ברובם, ציורים של ממותה ונמר, ביזון וציפור, ולעתים דג. באחד הימים האשה התאהבה. אפשר שזאת לא היתה אהבה, ואפשר שהיתה זאת תשוקה או רעוּת. תהיה אשר תהיה מהות היחסים, האשה עבדה בטירוף. היא ציירה מאות רישומים של שאר חברותיה למערה. ברבות הימים, שתי האוהבות מתו; לאחר ימים רבים, המערה קרסה, השבט נכחד. בתקופתנו הוכח מעל לכל ספק, כי האשה לא היתה קיימת כלל, כי מעולם לא ציירה, כי מעולם לא חיתה.

 

מאנגלית: ג"ל

 

 

סוניטי נאמיושי נולדה בהודו ב-1941 ועבדה כפקידה בשירות הממשלתי. לאחר מכן לימדה שנים רבות באוניברסיטת טורונטו, בקנדה. שיריה, אגדותיה ויצירותיה הסאטיריות זכו לתפוצה רחבה בצפון-אמריקה, הודו ובריטניה. היא מתגוררת עתה עם גיליאן האנסקומב בכפר קטן במזרח דבון, אנגליה.

מספריה: שירים, ציקלון בפאקיסטן, השקר האותנטי (שירה); משלי החמור הכחול, בגלל הודו (משלים), שיחותיה של פרה, האמהות של מאיה דיפ (סיפורת).

 

 

 

 

 

 

18 תגובות

  1. שובים ושווים.
    יחד עם זה 4 הראשונים הרבה יותר חדים לטעמי אולי כי הן אגדות ילדות שאנחנו מכירים יותר.
    הנאה.

  2. שולמית אפפל

    גיורא תודה, לא הכרתיה. ללא ספק חזקה וחדה להפליא.

  3. זה של אנדרומדה יפה במיוחד. ויש סלע כזה ביפו ומחר אתן שיר של עדולה עליה.

  4. בהתחלה חיפשתי את הדמיון לסיפורים מיוגא וסישטהא. אבל לא מצאתי. לצערי.
    מצד שני- תודה על התרגום היפה.

  5. יעל ישראל

    כמה מקסים. תודה גיורא שהבאת. גם אני לא הכרתי.

  6. התגלגלתי מצחוק בכיפה אדומה. ו"דם" קצר וחותך. אבל לא לדאוג, גם לי אין דם. רק שלג צחור.

השאר תגובה ל סבינה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם