בננות - בלוגים / גיורא לשם / אהבת המשורר — דייויד גסקוין
עֵט לָעֵת
  • גיורא לשם

    יליד תל-אביב, 1940. נשוי ואב לשתי בנות. למדתי בילדותי מוזיקה קלסית. אני בוגר ביה"ס החקלאי-התיכון בנחלת יהודה. התחלתי לפרסם שירה במוספים ובכתבי-עת לספרות ב-1959. למדתי באוניברסיטה מדעי הטבע והתמחיתי בפיתוח תוכנה בתחומי הרפואה. בשנות ה-90 עסקתי בעריכה בתחום העתונות היומית.ב-1997 נמניתי עם מיסדי הוצאת קשב לשירה ועורכיה. עיקר עיסוקי כיום הוא בתחומי הספרות השונים, לרבות תרגום מאנגלית ולעתים מגרמנית.  רשימת פרסומים (מקור, שירה): הוא ולא מלאך. עקד. 1966 צבעי יסוד. אל"ף. 1985 הסוסים האחרונים בתל-אביב. כרמל. 1892 שולי האש. הוצאת "קשב" לשירה. 1999 הנה ימים באים. הוצאת "קשב" לשירה. 2007 תמונה קבוצתית עם עיר, הוצאת "קשב" לשירה, 2010 מסה מסיבוב כפר סבא לאזרחות העולם. זמורה-ביתן/אגודת הסופרים העברים. 1991 ציירי הנמרים. הוצאת "קשב" לשירה, 2008 תרגום שירה ויליאם בלייק.  נישואי העדן והשאול. עקד. 1968 שאול כרמל. מצלע חלום. הוצאת הקיבוץ המאוחד ואגודת הסופרים העברים. 1990. (מרומנית, ביחד עם המשורר) ריבה רובין. דיאלוג – מבחר שירים 1990-1970. ספרי עתון 77, 1992 ברברה גולדברג. הדבר הנורא הקרוי אהבה. כרמל. 1993. (ביחד עם משה דור) דניאל ויסבורט. אֶרֶצְכֶּלֶב. כרמל. 1994. (ביחד עם משה דור) ויליאם בלייק. נישואי העדן והשאול. הוצאת "קשב" לשירה. 1998. (תרגום חדש) ד.ה. לורנס. ורד כל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2001 אדריין ריץ'.  דם הוא רעל קדוש. הוצאת "קשב" לשירה. 2002 אליזבת בישופּ. מעל האבנים מעל העולם. הוצאת "קשב" לשירה. 2005 ריבה רובין. גבישי רוח. הוצאת "קשב" לשירה. 2010 סיפורת  (--). החלילן ושדון ההר – סיפורי עם איריים. גוונים. 1996 א"א פו, רבינדרת טאגור. חטאים (מבחר סיפורים). גוונים. 1997 אנדרו סאנדרס. חנינא, בני. גוונים. 1998 ניק קייב. ותרא האתון את המלאך. גוונים. 1999 קרסמן טיילור. מען לא ידוע (נובלה במכתבים). נתיב 2002 דז'ונה בארנס. חֹרשלילה. כרמל. 2004  (--). כלובי הנשמה. גוונים. 2004 (מבחר מהחלילן ושדון ההר) אנדרו סאנדרס. אישי, בר כוכבא – רומן היסטורי. גפן הוצאה לאור. 2005 קולם טויבין. האמן. בבל. 2006 קולם טויבין. אמהות ובנים. בבל. 2009 מסה יוסף ברודסקי. מנוסה מביזנטיון. ספרית פועלים. 1992 סבינה ציטרון. כתב אשמה. גפן הוצאה לאור. 2007 עריכת אנתולוגיות: רבקול. התאחדות אגודות הסופרים בישראל. 1989. (עריכה ותרגום) The Stones remember – אנתולוגיה של השירה העברית החדשה. הוצאת THE WORD WORKS. (ביחד עם ברברה גולברג ומשה דור), 1992.    פרסים ספרותיים פרס ברנשטיין לביקורת ספרות. שנים: 1982, 1984, 1986 פרס מרים טלפיר לשירה. 1985 קרן ראש הממשלה. שנים: 1985, 2003 נוצת הזהב, פרס אקו"ם לשירה. שנים: 1990, 1997 עיטור רשות הספריות הציבוריות בארה"ב בעבור אנתולוגיה זרה. 1992. מבחר פרסומים בתחום תוכנת מחשבים

אהבת המשורר — דייויד גסקוין

 

 

 

 אל השאול ובחזרה

כבר אינני זוכר מתי קראתי בפעם הראשונה שיר של דייויד גסקוין. באותם הימים עיינתי באגדות על אורפיאוס: הכנסתי תיקונים לשני שירים "אורפיים" שכתבתי ובדקתי הערה של נתן זך בקווי אוויר על "תסמונת" אורפאוס־תאנטוס בסיפורת העברית. אני גם משער שמצב־רוח כזה השתלט עלי בימים ההם: זכר אַרְיָה של גלוק בקולה של קתלין פרייר הדהד בראשי כמנגינת־רפאים.
שיריו של גסקוין, שהיו חדשים לי, ריתקו אותי במוזרותם השֵּׁישִׁית. את השיר אורפיאוס בשאול, שנדפס באנתולוגיות אנגליות רבות, תרגמתי במשיכת־עט: "הוּא יָשֵׁן וְנִבְלוֹ הַשָּׁבוּר בֵּין יָדָיו./ וּמִסָּבִיב לִתְנוּמָתוֹ מוּזָחִים לְאָחוֹר/ הַוִּילוֹנוֹת הַצְּפוּדִים, הַדְּמָעוֹת וְהֶעָלִים הַלַּחִים./ מַסַּכֵּי צוּק קָרִים מְכַסִּים עַל הָרָקִיעַ הָאֵינְסוֹפִי."
גם שירים אחרים משלו הקסימו אותי. הוספתי ותרגמתי את האלגיה על חברו ר.ר. שנואש מאימי מלחמת העולם השנייה והתאבד ב־1941, את האח הקדושה, שיר שהוקדש למשורר ג'ורג' בארקר, ועוד. מן השירים האלה פרסמתי בעכשיו 48-47, בצירוף רשימה קצרה על המשורר, קשריו עם הסוריאליסטים בצרפת, ידידותו עם פול אלואר ודילן תומאס.
לא נשארתי בודד בחיבתי לשירי גסקוין. גם יעקב אורלנד פרסם בשנים ההן תרגומים אחדים.
בשנות השלושים האנרכיסטיות־המתקדרות, כלומר בשנות העשרים לחייו, שמו של גסקוין הלך לפניו. "בגרתי טרם זמני," אמר בזקנותו, "וסבלתי כתוצאה מכך." בשנות החמישים, בתמורות הזמנים והאופנות, כמעט שנמחק מן התודעה. משוררים, מבקרים וקוראים הִפנו עורף לשירתו, לקולה המיוחד, לתמונותיה המונומנטליות, לחומרתה המוסרית. כן, המוסרית. המבקרים ה"חדשים", המתוחכמים, החמושים בציפורני אקדמיה מושחזות, התלוננו על "פגיעוּת" שירתו (מה זה?) ועל דיקציה גולמנית ו"רוֹפפוּת" ריתמית. המשורר האורפי שוּפד על מוטית־מטרונום של פוּריוֹת ביקורת נקמניות ונוטרות טינה.
למרבה המזל, לאגדות אורפיאוס על גירסאותיהן השונות גם סיומים אחרים: אורפיאוס האלמן לא שוסף בידי נשים נקמניות כעונש על פרישותו ו/או על התנחמותו בזרועות עלמים, כי אם נשא לו אשה שנייה וחי באושר ובעושר עד עצם היום הזה.
גם גסקוין זכה לחסדה של השיבה המאוחרת. כדברי לורנס דארל במבוא  שכתב לשירים מקובצים (1964), גסקוין דבק בחזונו הפנימי: הוא לא מכר את נפשו לשטן האופנה ושמר על תשע נשמותיו. בזה, כנראה, משוררים דומים לחתולים, גם בנפילתם אין הם שוברים את מפרקתם. כאשר הופיעה האסופה המאוחרת הזאת ב־1965 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, קיבלו אותה הקוראים שלא ידעו את דייויד, בהתלהבות. קהלו הצעיר של גסקוין אולי דימה לעצמו כי מדובר במשורר בן־דור הסיקסטי'ס.
 
דן בן־אמוץ עולה לרגל
באמצע שנות ה־80 הזדמן לי להכין לקול ישראל תוכנית רדיו על שירתו של גסקוין בסדרה אנתולוגיה קטנה, בעריכתה של חנה מיטלר. התוכנית כללה שירים, מקור ותרגום והערות רקע.
יום אחד, בקפה הספריה של עמרי אחאי, הפתיע אותי דן בן־אמוץ בהצהרה קולנית, שהנה הוא, דן, האזין לתוכנית הרדיו על ידידו הדגול דייויד גסקוין. יתר על כן, הכריז, הוא, דן בן־אמוץ, עומד לבקר בקרוב את גסקוין באי מגוריו וייט בדרום אנגליה. נתתי לו את חוברת עכשיו 84-47 ואת קלטת השידור כדי שימסרן למשורר. כך, כמעט מדי שנה בשנה, היה דן בן־אמוץ לדוור מרצון, שכן המשכתי לתרגם משירתו של גסקוין.
ברבות השנים התמדתי לקרוא ביצירתו של גסקוין, לרבות ספרו יומן פריס 1937־1939 שראה אור ב־1971. לא הוספתי הרבה דעת על המעט שידעתי על חיי המשורר. מעודי לא ביקרתי באיים הבריטיים, וגסקוין, ככל שידוע לי, לא ביקר בישראל. חשבתי שמן הסתם לא אפגוש אותו עוד, לא בגוף ולא ברוח. האיש נותר לוּט בערפילי האי וייט, וכמעט שלבש בדמיוני צורה של קלסיקון. כשביקשתי לתרגם את "יומן פריז" לא מצאתי לו מו"ל, אף כי חשבתי שיש עניין לקורא העברי בסיפורו של מי שראה בעיר האורות את האפלה שירדה על אירופה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. קטע מן היומן ובו רשמי הזעזוע מן היום הקשה ביותר בדברי־ימי עולם, מובא בהמשך.
 
שירה במוסד הסגור
החיים מזמנים צירופים משונים; ואולי מוטב הפעם לומר זיווגים משונים. יום אחד, ב-1994, נפל לידי גיליון השבועון הסאנדיי רוויו מיום 31.7.94. בשער ניבט תצלום של פליטים רואנדים בזאיר, מלווה בכתבה על האסון האפריקני. בנבכי הגיליון, בעמוד 56, במקריות בלתי־אפשרית, קידם את פני תצלום של המשורר, שלוב זרוע עם אשה חייכנית (מה? הוא נשוי? הוא לא הומו? גסקוין לא חגג מעודו "יציאה מן הארון" אם כי לא טשטש מעודו את זהותו המינית.) התמונה וראיונות עם בני־הזוג הובאו במדור איך נפגשנו. ג'ודי גסקוין, רעייתו של המשורר, סיפרה על פגישתם ונישואיהם; דייויד גסקוין השלים במונולוג משלו.   
לולי האיפוק הבריטי האופייני, הכתבה היתה עשויה להדיף ניחוח של רומן רומנטי. ג'ודי, אם לארבעה, היתה מתנדבת בבית־החולים הפסיכיאטרי באי וייט. בביקוריה נהגה לקרוא לחולים שירים ולשוחח איתם עליהם. "לא היתה לי הזדמנות להכיר את כל החולים," סיפרה למראיינת ג'ודי גילברט, "אולם הבחנתי בגבר גבוה, עצוב מאוד, שתמיד ישב לידי. יום אחד […] פניתי לקרוא שיר בשם שמש ספטמבר שעורר את התעניינותי. אמרתי: 'הערב אנחנו עומדים לקרוא שיר של דייויד גסקוין. השיר מסובך למדי ועל־כן אקרא אותו לאט ונראה אם אנחנו מסוגלים להבין אותו. הגבר הגבוה, העצוב למראה, נגע בזרועי ואמר בשקט: 'אני כתבתי את השיר הזה. אני דייויד גסקוין.' אמרתי, 'אני בטוחה בכך, חביבי.' וכלל לא האמנתי לו. לכמה חולים הזיות גדלוּת, את מבינה. אך הוא התעקש: 'אני כתבתי את השיר הזה.' זה הביך אותי ועל כן המשכתי לקרוא את השיר. בהפסקת התה שאלתי אותו, 'אתה באמת דייויד גסקוין המשורר?' והוא אמר, 'בוודאי שאני האיש,' וחתם את שמו מתחת לשיר. שמרתי את זה עד עצם היום הזה."
 
פרק ב'
"עצם היום הזה" [בעת כתיבת המאמר ג"ל] כמעט 17 שנה לאחר נישואיהם של המשורר הרווק המושבע וג'ודי, אשה שננטשה ב"פרק א'" של חייה כאשר הודיע לה בעלה שחייו אינם חיים בלא אהובתו מייביס. מספרת ג'ודי: "זה [טכס כלולתיהם של ג'ודי ודייויד ג"ל] היה מאורע כל־כך משמח, בנוכחות כל בני משפחתי וחבריו של דייויד, שהיו מופתעים ושמחים. אני חושבת שרבים מהם חשבוהו למת."
גסקוין, בתורו, חושף בפומבי, אולי בפעם בראשונה, את חוויית־התשתית של חייו: התחושה של היותו מוּעד לאסון מבטן. מדובר כאן, נדמה לי, בשורש־נשמתו של משורר באשר הוא משורר. "תמיד היתה לי תחושה שנולדתי לאכזב, בקשרי ידידות, ביחסי חברות ובכתיבה," מתוודה גסקוין. פעמים אחדות התמוטט כליל ונזקק לאשפוז בבתי־חולים לחולי נפש. פעמים אחדות סבל מ"התייבשות" מקור יצירתו. מרבית חייו, כך הוא מספר, סבל מדחקוּת, אם כי אין בפיו ולו תלונה אחת על שנות השתכחותו כמשורר.
 
שיבה מאוחרת
אני מתחזק בהרגשתי שסיפורו האישי של גסקוין הוא היפוכו של סיפור אורפיאוס: הפעם זו אוירידיקה היורדת אל השאול כדי לחלץ את בחיר־לבה ונבלו המנופץ. היא איננה מביטה לאחור. במעשיוּת הבריטית האופיינית לה היא אף לא חשה בפיתוי לעשות כן. "ב־1979 שכנעתי את דייויד לקבל הזמנה לנסוע לפריס, וקבלת־הפנים היתה כה מדהימה עד כי נגעה ללבו מאוד. מאותה שעה ואילך רבו ההזמנות לפסטיבלי שירה ואנחנו נוסעים לחוץ־לארץ כתריסר פעמים בשנה. הוא אפילו חזר לכתוב בעיקר תרגומים ומאמרים וזה היה נס שמעולם לא העזתי לקוות לו."
"לעולם אהיה אסיר־תודה לג'ודי," אמר גסקוין בסוף הראיון, "משום שהיא החזירה לי את השפיוּת ואת השמחה ואת הנכונות לצאת למסעות, וכו'. אני אפילו מסוגל לכתוב מעט לא שירה, אם כי עודני משורר על־פי נטייתי הטבעית."
אני מתבונן בתצלומם של המשורר ואשתו אוהבת־החיים ותוהה. הו, לא על זיווגם המתיישב יפה עם הגיוני־שלי חובב־המיתוסים, כי אם על הזיווג המופרך פליטים רואנדים חולים בצד שׂיבה טובה.
 
דייויד גסקוין
יומן פריס 1937־1939
 
3 בספטמבר, 1939
היום, שהוא היום שבו פרצה המלחמה האחרונה, הוא בעל משמעות היסטורית כה כבירה, עד כי נראה שלכתוב יותר מ"היום הוא ה־3 בספטמבר, 1939 היום שבו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על היטלר," יהיה משהו לא רלוונטי ולא הכרחי. היום, האישי נהפך לעל־טבעי…
 
¨¨¨
ובכל זאת, הגם שאורח חיינו וחשיבתנו עבר לפתע תמורה יסודית, הגם שממדיה של המציאות הרגילה השתנו כנראה, עלינו להמשיך לחיות כבני־אנוש באופן כלשהו. אף כי לי־עצמי ולתגובותי חשיבות מועטה בלבד, עד כי אנחנו כאין וכאפס לעומת קנה־המידה האדיר של האירועים, הרי שלא חדלנו להתקיים. אף כי בני־אדם מאוחדים כעת כפי שלא היו מאוחדים לפני שבוע, כל אחד ואחד מהם ממשיך להיות פרט ייחודי. מודע עד־אין־שיעור לדרמה הציבורית, לא איבדתי, ואינני מסוגל לאבד, את מודעותי 'שלי' לדרמה האישית.
 
¨¨¨
בהחלימי בהדרגה מן המהלומה המהממת שהנחיתו אימי המציאות, הזעזוע הגדול הראשון נחת ביום שישי האחרון בחדשות על הפלישה הגרמנית לפולין. בעקבותיה ידעו הכל שהמלחמה שהיתה אמורה לפרוץ, אכן פרצה.
ברגע הזה המלחמה הרוחנית והנפשית שגעשה בי במשך שבועות וחודשים ואולי שנים? באה לפתע אל משברהּ האחרון, וידעתי כי היה עליה לבוא אל קיצה, והיא אכן באה […] (הפסקה בעטייה של אזעקה). החיים היומיומיים נהיו לפתע דרמטיים ופנטסטיים ומרהיבים באופן שלא ייאמן. יום הראשון יוצא־הדופן ביותר שידעתי מעודי. בלילה, לילה שני של האפלה, פרצה בחצות סופה אדירה; הלכתי לריצ'מונד והייתי שם בבית־הקפה עם חברים אחדים, מאזין לחדשות הלילה מעל גלי האתר, כאשר זה החל. הברק המזהיר ביותר שראיתי זה שנים רבות, בצבע סגול שלא מן העולם הזה, עז מאור יום, שאינו מלווה ברעם גדול. הבזקים מהירים; פיצוצים חדים, קצרים. זה נראה בהכרח כהולם את המצב הכללי, מכשיר ב"מלחמת העצבים" נסיעה מוזרה הביתה בסערה במכוניתו של שאו־לורנס*.
ההודעה הרשמית על תחילתה של המלחמה שודרה הבוקר ברדיו ב־11.15; קיבלת זאת כעובדה מובנת מאליה, בלא שמץ של הפתעה. מיד אחריה נשמעה האזעקה הראשונה, (שהתברר לאחר מכן שהיתה אזעקת־שווא), ישנתי שינה כבדה כל אחרי־הצהרים, מחמת ליאות נפשית ורגשית. ב־6 בערב, המלך נשא מעל גלי האתר נאום קיסרי שהצטיין בחוסר־השראתו ובדלות ביטויו, בקול איטי, חסר הבעה; אך זה לא שינה כלל, מסתבר יש במאורע עצמו כדי להפוך אפילו מלכים לבלתי־רלוונטיים.
 
אפס
ספטמבר, 1939
 
מִי הָאִישׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כָּעֵת
אֶת הַשְּׁאָגָה הַמַכְּחִידָה וְהַחֲלוּלָה
שֶׁל הִתְפַּכְּחוּת מֻחְלֶטֶת; אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ
עַד מַה מְעֻרְעָר וְסָתוּם מַצָּבֵנוּ
וְקָשֶׁה מִנְּשׂא? וּבְכָל זֹאת
מִבְּעַד לַשְּׁחוֹר שֶׁל בּוֹר־כִּלְאוֹ עוֹד מְצִיצוֹת
עֵינֵי הָאָדָם, קְבוּעוֹת בִּמְקוֹמָן, מוּאָרוֹת בִּתְשׁוּקָתָן
לִרְאוֹת אֶת הַגָּרוּעַ מִכֹּל, וּבְכָל זֹאת לֹא לִגְווֹעַ
בְּיֵאוּשָׁן הַצָּלוּל
כִּי אִם בְּזֶה הַמַּרְאֶה לְהַקְשׁוֹת עֹרֶף
בַּחֲלוֹף הַזְּמַן עַד נֵצַח.
שֶׁכֵּן זֹאת שְׁעַת־הָאֶפֶס
שֶׁבָּהּ הַמַּבָּט הַחוֹדְרָנִי בְּיוֹתֵר יָכוֹל לִרְאוֹת
רַק אֶת הַבֹּהוּ, אֶת הָרֵיק יוֹתֵר מֵאֲוִיר,
הַלֹּא־כְלוּם הָאִי־מוּבָן שֶׁל הַצּוֹפֶה:
שֶׁגַּם בְּעִוְרוֹנוֹ עֲדַיִן אֵינוֹ עִוֵּר,
עַד לְכֶפֶל הַמִּסְתּוֹרִין שֶׁל הַסְּתִירָה!
 
הֶרֶס לַאֲשֶׁר הָיָה, עֶרֶשׂ לַאֲשֶׁר יְהִי.
 
 
גן חורף
 
יְגוֹנָהּ שֶׁל הָעוֹנָה, סוּפָה סוֹחֶפֶת, קֶרַח,
חָלְפוּ־הָלְכוּ, וְטִהֲרוּ אֶת הַמִּשְׁעוֹלִים הָרְמוּסִים
שֶׁנִּבְזְקוּ בְּאֵפֶר בִּידֵי גַּנָּנִים שַׁתְקָנִים.
 
עַטְרוֹת הַבַּרְזֶל שֶׁל הַשָּׁמַיִם
נִשְׁחֲקוּ עַד כְּלוֹת בַּסּוּפָה;
אֲבָל בְּגַן זֶה אֵין עוֹד רִיב:
סַכִּין הַחֹרֶף קָבוּר בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה.
מוּסִיקָה צְרוּפָה הִיא הַצְּוָחָה הַמְּשַׁסַּעַת
בָּרוּחַ אֶת הָעֲנָפִים חֲשׂוּכֵי־הַצִּפֳּרִים.
שׁוּם צִיץ אֵינוֹ נוֹלָד מֵחָדָשׁ. מַבַּט
הַתְּכֵלֶת שֶׁל הָאֲגַם עִוֵּר.
 
וְאֵין אִישׁ שֶׁיַּבְחִין
בְּזָר חֲסַר־מְנֻחָה הַמְּשׁוֹטֵט בַּבֹּקֶר
מֵעֵבֶר לַמִּדְשָׁאָה הָרְווּיָה, שֶׁעֵינֶיהָ
כְּבוּיוֹת מִבְּכִי, שֶׁבְּחָזָהּ
שֶׁמֶשׁ אַכְזָרִי מְאַכֵּל אֶת יוֹמוֹ הֶחָבוּי.
 
תרגום קטעי היומן והשיר מאנגלית: גיורא לשם
 
 ____________________________
שאו־לורנס הוא "לורנס איש ערב" המתרגם
 
דייויד גסקוין נולד ב-1916 בהארו, במחוז מידלאסקס באנגליה. למד בביה"ס של קתדרלת סאליסבורי ואחרי כן בפוליטכניקום בלונדון. ספר ראשון הראשון גזוזטרה רומאית ושירים אחרים ראה אור בהיותו בן 16. כעבור זמצן קצר ראה אור ספרו שגעונו של הלדרלין (1938). גסקוין היה מחסידיו הראשונים של הזרם הסוריאליסטי באמנות והיה ממארגניה של התערוכה הסוריאליסטית הבינלאומית בלונדון. על מסיבת הפתיחה של התערוכה מסופר, כי דילאן תומאס הסתובב בין המוזמנים והציע לכל אחד לאכול ממגש שעליו איטריות מגזרי נייר. מגוריו של גסקוין בצרפת העמיקו את ידידותו עם סאלבדור דאלי, מקס ארנסט, אנדרה ברטון פול אלואר ואחרים. ב-1994 ראה אור מבחר שיריו הגדול בהוצאת אניתרמון.
אחרי מלחמת העולם השנייה חזר גסקוין להתגורר בצרפת אולם חזר לאנגליה ב-1964. קיבל ב-1996 את אות האבירות הצרפתי לאמנות ולספרות על מפעל חיים בשרות התרבות הצרפתית. גסקוין מת ב-2001 בגיל 85.
ג"ל
 

דייויד גסקוין 

 

 

 

8 תגובות

  1. טובה גרטנר

    היי גיורא
    מאוד נהנתי לקרא, מרתק, כל היחסים שלך עם המשורר, בלא שהוא יודע
    והשירים מרתקים,
    להתראות טובה

    • גיורא לשם

      לטובה,
      מרגע מסויים גסקוין ידע משום שדן בן-אמוץ הביא לו את תרגומי השירים לעברית ואת קלטת השידור.
      כשהמשכתי לתרגם, בן-אמוץ העביר לו את התרגומים מדי שנה בשנה, ואולי אף קרא אותם באוזניו.
      אני, מכל מקום, קיבלתי בכל פעם דרישות שלום מגסקוין.

  2. בלומרט רות

    שירה עשירה ומורכבת. תענוגמעורר קנאה. תודה על התרגומים מן השירה האנגלו אמריקאית. לא הכל מתחיל ונגמר כאן. ישנן אמות מידה לשירה חשובה.

  3. גיורא לשם

    רציתי גם לתת סיפור חיים קצר, ואולי שונה מן המקובל, של משורר מעניין וחשוב.
    גם היה חשוב לי להאיר לרגע את דן בן-אמוץ באור שונה מזה משהורגלנו לראות אותו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לגיורא לשם