גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

Normal 0 בביס עממי אהבתי כמו שילדה אוהבת את מיכאל, הוא גם אהב אותי, ספרה לי אמו, מאוד. הוא נהרג בעת שרותו הצבאי בתאונה. לפני התיכון אהבתי את אברהמיק, הוא היה החבר הטוב שלי, ספרנו הכל זה לזו הוא נפל בעת שרותו הצבאי, ממוקש. אחר כך אהבתי את דרורי המקסים,לא האמנתי איך מכל הבנות שרצו אותו הוא בחר דווקא בי. ...

Normal 0 הגשם הראשון היה סיבה עיקרית לשמחה. כשקמנו בבקר בישר ניחוח האויר את קיומו. היינו יוצאים ברגליים יחפות החוצה ומביטים בטיפות שהיו שקופות ועגולות,ובעיניו של אבא שהשמחה ניצתה בהן, יותר מים פחות השקיה, מים פירושם יבול. החרף גם גרם ל*סינריות, {כך קראנו לחורפיש הבר} שצמחו ליד הבית, לבצבץ. היינו מתבוננים בהם יום יום כמו ציידים ומחכים לזמן הנכון, כשהן ...

    כששואלים אותי מה הכי הייתי רוצה להיות אני מיד רוצה לענות זמרת רוק, האנרגיות האלו, הקול, החופש, הקהל,עושים לי את זה. אני הולכת להרבה הופעות וכמעט מתעלפת מעונג, אבל מה לעשות שאני ממש לא יודעת לשיר, אוהבת, שרה, אבל מדי פעם מעירים לי בעדינות שזו לא בדיוק המנגינה.. אני מביאה כאן שיר השייך לאהבה הזו שלי, בהצגה שלנו ...

    Normal 0   הזמנה לכולם!!!ההצגה שלנו "תכתבי בגוף זכר"     מועלית שוב ביום רביעי,  9.9 בהרצליה, בשעה 2030 באולם בי"ס"גורדון" בנווה עמל לפרטים וכרטיסים: 0547858089  מצורף קישור לפוסט על ההצגה http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=11365

Normal 0   חתולה    לבנה, פסים שחורים  לא מרשימה.  אמא שלה סיאמית  מירושלים  לאבא שלה אין יחוס  מיוחד  מלבד כתם שחור  בצד האף  ויכולת, כמו שלך,  לחדור מבעד לשלבים   הצרים ביותר.

Normal 0 בעקבות חצב שראיתי השבוע אני מביאה לפניכם קטע מתוך רומן לנוער שאני כותבת עכשיו המתרחש ליד הכנרת ועוסק בין היתר בעל-טבעי. אתמול בדרך לכנרת ראיתי חצבים והרגשתי איך העצב נכנס לי ללב. חצבים זה מן פרח עצוב כזה, כמו שלט אזהרה שמראה שזהו, נגמר הכיף, נגמר החופש ובעקר נגמר הקיץ. השתדלתי להתעלם מהחצב הראשון ולהגיד לעצמי שזה לא ...

בבקר. לבד. במיטה. בלי הכנה, למול עיני נפרש, לשבריר שניה סדין בדידות גדול מוליך אל הימים שעוד יבואו. סכין קפואה עברה מעל ללב. ראיתי את עצמי על הסדין הזה בעוד שנים. ברורה. לבד. זקנה. בכל המרחבים הללו בלי נפש שממש רוצה בקרבתי. כפות ידי מנומרות גופי רועד. חשבתי על אמי שהסדין הזה פרוש מתחת לגופה שנים רבות. גם הסכין מונחת, ...

שוב ושוב אני מביאה את עצמי למקומות חדשים. בכל פעם התוך שלי נוזל, רועד, בעוד החוץ מקפיד על קווי השפתון. אני מביטה בהם, באלו שאינם אני נשים זקורות חזה משוחחות על מה שלא יהיה וגברים הפורשים לרווחה את האגו. אנשים המתאימים בדיוק למקום שלהם. האם כך גם אני בעיניהם?

כשהיא נכנסת מיד הבית מתמלא אור. שפתיה אדומות לוהטות, עפעפיה בוהקים בכחול, שערה אסוף ועליו נוצצים זהרורים מוכספים או מוזהבים. היא לובשת שמלה ורודה או לבנה,לפעמים חליפת מכנסיים תכולה, עליה צעיף בוהק וסנדלים לבנים או מוזהבים גבוהים. ככה לריסה באה לעבוד. "יש עבודה זה טוב." היא מנקה את הבית, לאט, עם חיוך, לא הכל מספיקה.  "אפשר פעם אחרת לא נורא," ...

קיץ, אני בחופשה מהחיים. לא כותבת רק מסתובבת עם בתי בתערוכות ובערב אנחנו יוצאות לשמוע מוסיקה ולשתות משהו, אבל הספורים רודפים אחרי שאכתוב אותם. הייתי אצל רופאת השיניים שבדרך כלל מדווחת לי על בתה היפיפיה.  הפעם שמעתי אותה אומרת לסייעת משהו על חמורים. בתנועת יד{הפה היה פעור} סמנתי לה שתמשיך והיא ספרה שהיא מטפלת בארבעה חמורים, חולים וירודים שהתעלללו בהם ...