לילית הפרח או החברה הדמיונית שלי-ספור אמיתי

זכרון ילדות אמיתי ששלחתי למקראה בנושא ילדות וזכרונות

ישבתי מתחת לעץ הזית בחצר שלנו והבטתי בשיירת הנמלים שעברה שם, אפילו לנמלים יש חברים חשבתי, והן הולכות עליזות בשיירה, ורק לי אין אף אחד. ניסיתי ללטף נמלה אחת, היא נבהלה וברחה במהירות. "מי יהיה חבר שלי?" שאלתי בקול. "מי?"
"חני" שמעתי לפתע קול נעים קורא לי, הבטתי לצדדים לא ראיתי אף אחד, "חני!!" חיפשתי שוב מסביב, רק אני הייתי שם.
"חניל'ה" שמעתי שוב, " אני כאן למעלה," הבטתי למעלה על העץ וקפצתי בבהלה, בין הענפים ישבה ילדה וחייכה. "מי את?" שאלתי, "איך הגעת לעץ שלנו?" הילדה קפצה מהענף ועמדה לידי. היא היתה בדיוק בגובה שלי, היה לה שער חום חלק כמו שאני רוצה ועיניים אפורות כמו שלי. "את נראית כמוני!" צעקתי, היא חייכה אלי חיוך נהדר, רגליה היו יחפות והיא היתה לבושה בשמלת משי ורודה כמעט שקופה.
"מי את? שאלתי, "ואיך את.." "ש… שקט," לחשה הילדה, "קוראים לי לילית הפרח, ואני גרה כאן, על עץ הזית, "באמת?" לחשתי, "באמת," אמרה לילית הפרח "ואני אחותך התאומה." "מה???" "כן," אמרה לילית "נולדנו יחד, אבל אותי לא ראו, הייתי שקופה," "אבל אני רואה אותך," אמרתי, "נכון," אמרה לילית, "אבל מלבדך אף אחד לא יכול לראות אותי," "למה את גרה כאן?" שאלתי "לא קר לך? את לא מפחדת?" לילית הפרח צחקה וצחוקה צלצל כמו פעמונים קטנים מזהב, "בכלל לא," אמרה לילית הפרח "למה שאפחד?" "איך לא ראיתי אותך קודם?" שאלתי, "כי לא רציתי שתראי," "ולמה היום כן?" "כי היום," אמרה לילית "היית צריכה חברה."
"את יכולה להיות חברה שלי?" שאלתי במהירות, "בוודאי," אמרה לילית, "בשביל זה אני כאן, בואי נרקוד!"
לילית קמה והתחילה לרקוד, היא הרימה את ידיה למעלה והסתובבה במהירות, אחר כך הניעה את ראשה ואת גופה, זה היה הריקוד היפה ביותר שראיתי בחיי.
"תוכלי ללמד אותי לרקוד?" שאלתי, לילית הושיטה לי יד והתחילה לרקוד ולשיר, קול הפעמונים שלה מלא אותי שמחה ורקדתי כמעט כמוה, מרגישה שאני עפה.
"חני!" שמעתי לפתע את קולה של אמא, "מה את עושה שם? בואי הביתה האוכל מוכן," הבטתי בלילית שעיניה פתאום נראו עצובות, "אולי תכנסי אתי?" בקשתי, "הרי לא רואים אותך," "אני לא יכולה,"אמרה לילית. "למה? תגורי אתי בחדר, נלך יחד לבית הספר, יהיה לנו כיף, בואי, בבקשה," "אסור לי," אמרה לילית וטיפסה במהירות על העץ, "אני יכולה להיות רק כאן באויר החופשי," "אני אפתח חלונות," אמרתי, "אני מבטיחה, גם בחורף," "לא," אמרה לילית "ואסור לך לספר עלי לאף אחד, אני הסוד שלך, מבטיחה?" "אני מבטיחה," אמרתי, לילית הושיטה לי יד מבין ענפי העץ, "את בטוחה שאת רוצה להיות חברה שלי?" שאלתי במהירות לפני שייגמר לי האומץ, "כי אני לפעמים בכיינית כזאת" "את בכיינית?" שאלה לילית בתימהון, קולה של אמא נשמע שוב, "חני האוכל מתקרר!" לילית נעלמה, נכנסתי הביתה. "יופי לראות אותך עליזה," אמרה אמא, ""אני עליזה," אמרתי, "כי יש לי עכשיו…" כמעט אמרתי חברה אבל נזכרתי במה שהבטחתי ושתקתי. אמא לא שמה לב, היא מלאה לי את הצלחת והביטה בי בחיוך כשאכלתי.