גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

בני הצעיר, זה שכתבתי מזמן,על צו הגיוס הראשון שלו, מתגייס השבוע, והוא נתן לנו הוראה להזמין מקורבים ולהכין" מבחר פשטידות". מכיוון שהוא לא מרבה לבקש, נעניתי בהתלהבות רבה, אולי מדי, ומהבקר השכם אני מבשלת מיני תבשילים שחברות רחומות נתנו לי מרשמיהן, פשטידת ברוקולי, פשטידת איטריות עם פטריות, תפוחי אדמה{ לפולנים בינינו} ומרק ארטישוק ירושלמי, עכשיו כשהגב שלי הרוס ואני בקושי ...

אני לא זוכרת מתי זה בדיוק התחיל, אבל האצבע שלי, זו שסותמת את החור בקיר, מתחילה להתעיף. נחשולים יפרצו דרך הפנלים שלא הברקתי מעולם יסדקו את שכבות הקרמים מהפנים שלי ויחשפו הכל. יש איזה קסם בהסחפות, ולו רק מנוחת השרירים שכבר לא צריכים להמתח כדי לחסום.

ביום שישי אחר הצהריים כשיאוש מטפטף בכבישים כמעט ריקים מסתובבת שם האמת הערומה. בשדרות שאול המלך פגשתי בה. מהלכת . גו זקוף על קרן אור אחרונה. ערומה. לא נבוכה. שדיה מקפצים ופניה אור. הסבתי ראשי לאחור. איך אוכל, עד עכשיו נזהרתי ממך כמו מאש, חשבתי שאוכל להמשיך את חיי בשין קוף ריש.

נתנה לי הרשות להשתמש במקורות שעדיין לא פורסמו ברבים: מחשבות, יסורי מצפון ופיתויים. אלוהים מכה את אהוביו ומרחיקם מן האדמה. גוש הזהב ניתך בידיו עד היותו לאפס. ואנחנו כדרך הילדים משחקים באש עד שבוקעות הלהבות שלא ציפינו להן. שוכחים כי אנחנו ככל האדם: שחקן וצופה בדרמה הגדולה של קיומנו.

חכה. אולי תמצאנה השפתיים שתצרובנה כאב לצלקת.

    בקרנו היום, קבוצת חברים ביד ושם. חזרתי מהבקור נפעמת. המדריכה מיכל גרוס הצליחה בהסברים שלה, בידע וברוח האנושית שנשבה ממנה להעביר גם אופטימיות ואהבת אדם, הייתי רוצה להתחלק אתכם בספור שרגש אותי. בין המוצגים של דברים שהביאו הניצולים , מאחורי זכוכית, שכבה בובה, ישנה, אך מטופלת, פיה המתוק פעור מעט, רגלה קצת סדוקה ושמלתה הקצרה נראית ממורטת אך נקיה. הבובה ...

    כדי לעשות לעצמי מצב רוח טוב יותר וכמחווה לנעמי ומוישלה, הורי הפילונים , אני מביאה תקציר של ספור אמיתי שספרתי לעצמי פעם, כשלא נולד לי הילד שכל כך רציתי, הספור קרם עור וגידים ובן זוגי שיתף פעולה וכל הכתוב פה באמת היה. אחרי שחודש אחר חודש לא נולד לנו הילד שכל כך רצינו החלטנו לגדל פיל. הדירה היתה ...