גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

זאת שאני אצלה עובד תמיד מחייכת שאני בא, השערות שלה פרועים והעיניים חצי עצומות מלילה, מה שלומך, ולדי? היא שואלת, טוב, אני עונה, ברוך השם, כי ככה למדתי עונים פה. והיא ממשיכה בעיתון שלה, אחר כך אני מתחיל לנקות בית. ולדי, היא צועקת בקול חלש למה לא נעים לה, תוכל היום לנקות את החלונות במטבח? ואני עונה, בטח, אפילו חלונות ...

להפרד זמנית מילדה שהיא גם החברה הכי טובה, לדבר רק דרך מסך הסקייפ או מבעד למילים במחשב גורם ללב שלי לרעוד וליד לכתוב, אתמול בלילה כתבתי ללילך שלושה נסיונות להייקו ושני טנקה, שאולי ירשמו משהו מרעידות הלב . מבעד למסך השיער שלך נושא את ריח הגעגוע הוי אמא, כתבת לי כאילו היית את אמא שלי. ברק עיניך חוצה יבשות בתי ...

פעם, שנאתי את הסתיו, חצבים ונחליאלים היו גורמים לי לבחילה ולסיוטים על מבחנים במתמטיקה. היום עדיין נשאר מעט מאז, אבל, בעוונותי ומפאת השנים שעברו מאז ראיתי מורה אמיתי למתמטיקה מול עיני, התחלתי לאהוב. את הקרירות, את ריח האויר ואת הגעגועים למשהו שהיה או שיהיה. את הסתיו המטפורי והאמיתי שהוא קצר יותר.  מכיוון שכאן, בביתי בהרצליה, הסתיו עוד יותר קצר מכרגיל, ...

לאן שלא אסע אני רואה תמיד את המקום הזה. העשב לא גבוה במיוחד. עצים חוסמים במעגל. שומר. הייתי מניחה שם את ראשי לקול פיצוח גבעולים דקים. נחה. לעולם. מדי פעם הייתי מביטה בי לראות איך המקום הזה נראה מלמעלה.

ישבנו על המדרגות של חיותי ואני הבטתי בעץ החבושים, תמיד ביום הכיפורים יש בי רצון עז לפרי הזה המוזר שאני האדם היחיד שאני מכירה שאוכל אותו. אבל לא קטפתי כי החלטנו לצום. ופתאום ראינו מכוניות צבא עוברות בכביש במהירות, אחת ועוד אחת, שיירה, יש מלחמה אמרה חיותי בצחוק, המשכנו לשבת מביטות בכביש. כשחזרתי הביתה אחי חיפש את הנעליים הצבאיות שלו, ...