גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

לפעמים היו מתחמקים מהאם החורגת. ידה החזיקה בידו של אביה. שדות ירוקים נפרשו לצדדים וצעדיהם היו מהירים ורכים. בזלת אצבעותיו חרטה בפנים כף ידה. לתוך גופה זרמו רגבים חומים שריפדו את קוצי סוף הקיץ. דממה. אף מילה. נשימות. לחש הפסיעות. האויר הפך פתוח ואפשרי. טבעת ההרים הקיפה את גופה כמו חגורת הצלה. לטאות במקום לקלל פערו פה בצחוק. לפתע כבדה ...

כמו דגת הקרדית שצאצאיה מתפתחים בבטנה, אוכלים אותה מבפנים. מפלסים דרכה את דרכם, כך אנחנו שיצאנו מבין הריסותיה עדיין מחכים שתפנה לנו מקום. כליון גופה הוא השביל הפעור עבורנו. כמו לקי, ראשונת חתולי הבית שערה מתקבץ גושים גושים, שלא מאפשרים לליטוף להחליקם והיא האחרונה עכשיו בתור לאוכל. כשהיא שוכבת עוברית על הספה גופה נושא עמו מלכות גנוזה. פניה נחל משור ...

יש משהו יותר ישראלי מנילונים? בידי אנשים ברחוב, פועלים זרים המחזיקים אותם כתעודת זהות, קמוטים בצידי הדרכים, פורחים בשמורות טבע, טבועים במי הכנרת או הים התיכון, מעין תפרחת שקופה מקופחת, נמצאים שם תמיד בשולי החיים שלנו, יש ולנילון כזה קורה רגע של חסד, משב רוח קל מרים אותו והוא מסתחרר ורוקד בעונג, עד שנופל שוב, הנילונים גרמו לי לכתוב עליהם, ...

אני יודעת שקשה כאן לקרוא ספורים ,אבל אני חייבת חוות דעת, כדרכי אתחיל בהקדמה. לפרקים אני הולכת לאישה שמטפלת בגופי ומבטיחה לי הבטחות שחלקן מתקיימות, היא תמיד ריחנית מטופחת וזקופה, כשהגענו בטפול לשכבות העור העמוקות יותר היא ספרה לי את ספור ילדותה, איך בגיל 12 התאהבה בבחור מבוגר, שבזרועותיו, או יותר נכון בחיקו מצאה מפלט מהבית הקשה הצורח והאכזרי שלה, ...

בתחילת השנה שמתי לב שאני תופחת פה ושם, בהתחלה חשבתי שהזוית של הראי לא בסדר, אחר כך כעסתי על המצלמה של בעלי שמתעקשת לתעד אותי בזוויות לא מחמיאות ובסוף נאלצתי להודות שזו אני והגלידות, והגרעינים השחורים והשזיפים והאפרסקים והתאנים, ועוד וכיוב". בפרץ התלהבות בלתי אופייני נרשמתי למכון התעמלות שבמסגרתו הובטחו לי פגישות עם דיאטנית, כמובן בתוספת סכום לא פעוט, אבל ...

בצורה מוזרה הפוסט הזה מתכתב עם אחותי אחותי של איריס ועם הרוחות של אמיר.. כשהייתי בגילה של בתי, בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה, ישבתי בספריה מכינה עבודה לשעור שירה צעירה עם לילי רתוק, מוקפת בהמוני ספרים, כי בזמן ההוא היה צריך ספרים אמיתיים על מנת לכתוב עבודה, ואני לא אהבתי לחפש בקטלוג, אלא מוקסמת מהעושר הייתי עורמת ספרים שנראו לי קשורים ...

לפעמים אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו מבלי שתהיה לנו שליטה על כך. למשל החברה של הבן שלי, היתה פה, ישנה פה, אכלנו , דברנו, צחקנו, אהבנו ופתאום מבלי לשאול את דעתי היא נעלמת. ככה זה אמא, הוא אומר לי, ואני מתגברת על הרצון שלי להמשיך להפגש, לפחות לטלפן, לשאול להסביר, בכל אופן גם אני בן אדם,לא? ואני מתגעגעת. עד היום ...

הייתי ילדה קטנה במושבה בגליל, גמרתי כמעט את כל הספריה של המושבה, אך לא זכור לי מפגש עם שירה, בכתה ו" הביאה המורה ספר לבן ממנו הקריאה שירים, לא האמנתי שקיים דבר כזה שמישהו יכול לכתוב כך, שירי רחל, למדתי אותם בעל פה, העתקתי למחברת וציירתי כל שיר, נסעתי לכנרת והייתי עומדת שם ליד הקבר שלה{זה היה ממש קרוב לבית ...