גברת-ילדה כותבת פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים

בפתח  הסלון,כמה זוגות נעליים ענקיות פוערות פה, כאילו שואלות בתמהון מתי גדלו כל כך אלו הנועלים אותם. קולות צחוקים ומוסיקה מרעידים את הקירות, על השולחן עם המפה המגוהצת מונחות כפות רגליים יחפות,{מלוכלכות} אני מביטה בהם איך הם צוחקים ושותים קולה, צוחקים ואוכלים פיצה {הפרורים על השטיח} בני צוחק בקול רם, הכי רם, עיניו מתחת לגבות העבותות שירש באיזה צחוק גורל ...

לפני כמה שבועות חשבתי שלא אכתוב יותר ספורים, אני לא אוהבת לכתוב התחלה של ספור, להציג את הדמויות, ליצור ציפיות, גם לתאר אני לא ממש מסוגלת, אין לי מילים שיספיקו להמחיש את מה ששכחתי, יותר מכל קשה לי לכתוב דו שיח , לכתוב מה הם אמרו ואם פכרו אצבעותיהם בעצבנות או נעו בחוסר סבלנות על מושבם, אני שונאת לתאר מקומות, ...

  אל תכתבי דברים נשיים העולם מקיא מזה, נשים כותבות זה מגעיל, יש לזה ריח של בית   שחי ושל דם וזיעה מי צריך את זה, עדיפה זיעת הלוחמים, הרפתקאות גברים בהודו,   ייסורי התבגרות חדים של בחורים צעירים, גופות גבריים באהבה גברית. לכולם נמאס   מהבכיינות המגעילה של הנשים, מהיצירתיות הפורצת שלהן במרכאות כפולות, אפילו   לנשים נמאס ובטח ...