חנה טואג סופרת

סליחות תליתי שמש בוקר על חבלי כביסה קרניה הסתבכו בבגדי הצבעונין חשפו זרועות ורגליים וגֵו לרוח סיפרו זה לזה סיפורי בדים כל הלילה המו בהם תחנונים כל הלילה ספרו כבסים ולא נרדמו מרחקים שבו אל הרגליים מעשים אל הזרועות עד שהגֵו נשבר ובת קול אחת חלושה היתה עוברת בהם בחצות כמו חשמל רך: אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו

לא הייתי כאן הרבה זמן אבל המקום הזה בליבי. בינתיים יצא לאור ספרי השלישי "הרובע הקטן" בהוצאת אבן חושן. מזמינה אתכם לבקר באתר הספר ולהנות ממבחר ומגוון הרשימות המצויים בו: חוויות קריאה של קוראים, מאמרי ביקורת , חוויות ממסע הספר ועוד. מתגעגעת למטע שלנו חנה הנה הלינק לאתר הספר https://www.facebook.com/harovahakatan?pnref=story

לילה לילה אני טווה חצות שבורים להתעטף עלי שולה פנינים מים אפל לתלות על חוט של חסד לילה לילה אני נודדת אל מעגן הרים רחוק לחפש תיבה אחת אבודה שניים שניים אני רוצה אליה ולא אחת. לפעמים באה רוח צפונית גומלת ומרעידה חמישה מיתרי שיר מחזירה אותי הביתה

אם אשכחך בכל שמחה נשברת כוס זכר לחורבן ירושלים והיא גם קוּבָּעָת רעל וגם יין נתזים בכל שמחה נפער אישון תְּהִיָה אל טעם הזכוכית אל משחק הרסיסים בכל שמחה נצבטת אוזן זיכרון לים אחר

"וְלַיְלָה כַּיּ֣וֹם יָאִ֑יר כַּ֝חֲשֵׁיכָ֗ה כָּאוֹרָה"(תהילים) מוקדש לשירי בורג המקסימה אני רוצה את הלילה הזה שהוא לא יום ולא לילה שהוא לא נדנודי שינה שהוא ליל שמורים ארוך וקצר כפעימת נשימה שהוא הבוקר שהוא ערות הצהריים שהוא כל האשמורות בלב החשכה רוצה להשתכשך בלילה הזה בשלוליות זהב עם דגי זהב עם לוויתן רוצה לרכוב על לוויתן להדליק מחדש את מגדלור החוף ...

נעמי עשר שנים אכלה לחם זר בשדות מואב והיה קם בה כל יום קצת: פעם ים המזהיב שבולים בבית הלחם ופעם המית תפילה על מעקות בעזרת נשים רחוקה ואוושתן הוורודה של סוכריות החג על מועקת הזיכרון כל פעם קם בה קצת ולא יכלה לאוהל הערגה רק רות קמה בה הרבה קמה בה שדות קמה מחדש רק רות ידעה את צחוק ...

ומה תעשה הנפש בתוך הבשר המתעבֶּה המתכלה והצלע המבקשת לפרוץ את סוגר הכלוב והציפורים מה יעשו כל הצפורים המגוונות ומה תעשה שירת הצפורים בעיר הקטנה של הגוף ואיך יעזוב איש הכל וילך אחרי אהבתו והכל ארוז במזוודות כאבו בפתקי חלומותיו

נכנסתי לאלונית העמק בדרכי לצפון הרחוק לשתות קפה ולהתרענן. הזמנו קפה הפוך. לא הבנתי את פשרה של התכונה המיוחדת שנעורה בי פתאום כשדרכה כף רגלי באלונית הזאת. הרי זו אלונית ככל האלוניות, פונדק דרכים נידח על אם הדרך העולה או היורדת . היה זה הריח שהכה בי מיד בהיכנסי לשם – ריח ציפורן מהול בקינמון ומושק חרוך. ריח של התאהבות. ...

הדרך  אליך ארוכה עד מאוד אני נופלת ובה וקמה נאחזת באנקול התכלת שמים מתקרבים שמים מתרחקים הבגד שנקרע מעלה ארוכה ונפרם בשנית  ארוכות ובשולי המכאוב ובשולי השמחה אני רושמת הערות כמו במחברת   תמיד כיתה אל"ף

ובחרת בי ציירת לי קווי מתאר: שפתיים עיניים וזרועות תמנון ארוכות לחיבוק והיית מדי פעם מציץ מפתחי העיניים שלי ומדליק בהם ל"ג בעומר טרם זמנו והיית  מדי פעם מַפְעֶה בפתחי פי פרפרי אותיות וסוכך מעל ראשי אצבעות וכופה עלי ברוך גדול הר  של הרהורי חיבה והייתי מוכת תימהון ילדי שאינו מש כמו באותו היום שבחרת בי וחשבתי שאני לא משהו ...