נעמי

נעמי
עשר שנים אכלה לחם זר
בשדות מואב
והיה קם בה כל יום
קצת:
פעם ים המזהיב
שבולים בבית
הלחם
ופעם המית תפילה
על מעקות בעזרת נשים
רחוקה
ואוושתן הוורודה
של סוכריות החג
על מועקת הזיכרון
כל פעם קם בה קצת
ולא יכלה
לאוהל
הערגה
רק רות קמה בה
הרבה
קמה בה שדות קמה
מחדש
רק רות
ידעה את צחוק
האלוהים