סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
לא האמנתי שפנייתי למחלקת האבידות בתחנת הרכבת בעיירה הררית בצפון הודו תיענה אי פעם. אבל האבידה הייתה יקרה ללבי, ולכן טרחתי ומילאתי אינסוף פרטים מייגעים בטופס שקיבלתי ממנהל המחלקה המשועמם.
בפרטי האבידה רשמתי באותיות קידוש לבנה: תיק יד מהודר בצבע לבן עם האותיות HR (הלנה רובינשטיין) בזהב. בתיק תחבתי בעיקר תרופות שהבאנו מישראל, אי שם בשנות השבעים, כשבהודו עדיין לא היו דברים שאפשר למצוא בימינו.
אבל לא רק תוכנו של התיק היה יקר בעיני, אלא בעיקר הערך הרגשי שלו, שכן שימש מזכרת "מימי הזוהר" של חותנתי, שניהלה את המפעל הראשון של הלנה רובינשטיין בארץ בראשית שנות השישים, לאחר שהתלמדה שנה בניו יורק אצל הגברת רובינשטיין, קרובת משפחתה.
שמרתי על התיק מכל משמר בנדודינו בהודו, אבל כנראה שכחתי להכניס אותו לתרמיל באחת מנסיעותינו הארוכות ברכבת ההודית, ומאז שאבד נזכרתי בו תמיד בצער.
מקץ שנתיים של נדודים בכל רחבי הודו השתקענו בבנגלור שבדרום. יום אחד קיבלתי להפתעתי מכתב רשמי ממנהל תחנת הרכבת בצפון הודו. "גברת יקרה, הרינו להודיעך כי הנהלת הרכבת נקטה בכל האמצעים לחיפוש אבדתך, ללא הצלחה, בכבוד רב, על החתום, א. גופטה, מנהל ראשי. מובן שידעתי שהאבידה לא תימצא, אבל למכתב תשובה שאיתר אותנו בהודו הענקית, אפילו לא חיכיתי.
בבנגלור איבדתי דבר יקר. לאחר שנים של נדודים עקרים בחיפוש אחר גורו, כשכבר שקענו בייאוש נוראי, חלמתי שני חלומות.
בשניהם ראיתי סאדו הודי, גבוה ובהיר עור, שנתן לנו ספר. כשהתעוררתי ידעתי מיד שזה האיש שאחריו חיפשנו. ימים ספורים מהחלום הראשון פגשנו סאדו שדמה שתי טיפות מים לאיש מהחלום. הוא היה נזיר צנוע ונחבא אל הכלים, וטען שאינו יכול ללמד אותנו את הדרך לאלוהים, משום שהוא עצמו עדיין לא מצא אותו.
אבל כשבאנו אליו פעם נוספת והתחננו שיעזור לנו, אמר פתאום שיש לו משהו בשבילנו, וכמו בחלום שחלמתי, נתן לנו ספר. זה היה ספר על האמונה בישוע. הוא אחר שלדעתו אנחנו צריכים לעזוב את ההינדואיזם שבו דבק הוא עצמו, ולהאמין בישוע המשיח.
היינו ספקניים, אבל החלטנו להתפלל לאלוהים ולבקש ממנו הדרכה ומענה. אני ביקשתי לקבל אות שיעזור לי ללכת אחרי ישוע. לא ביקשתי אות מסוים מאלוהים, אבל באותם ימים השתוקקתי לקרוא בעברית את הברית החדשה. חרשנו בבנגלור את כל חנויות הספרים והכנסיות שהתהדרו במלאי של תנ"כים ובריתות חדשות בכל השפות כמעט. אבל עותק עברי לא היה שם.
כתבתי לידיד יהודי משיחי שגר בראש פינה שישלח לי עותק. לא ידעתי את כתובתו, לכן כתבתי לקומונה של ישוע בראש פינה. לא האמנתי שאשמע ממנו, ובטח לא כל כך מהר.
לתדהמתנו, מקץ עשרה ימים מהיום שבו שלחתי את מכתבי בדואר אוויר רגיל, הגיע אלינו עותק של הברית החדשה מאותו ידיד, בתרגום החביב עלי של י.זלקינסון, שראה אור במחצית השנייה של המאה ה-19.
באותם שנים לקח למכתב להגיע לישראל כשבועיים שלושה, וכן מישראל להודו. גם לא היה אז משלוח אקספרס, כך שלקבל חבילה בתוך עשרה ימים ממועד המכתב ששלחתי, היה בגדר נס. לא היה לי ספק שמשמיים האיצו את המשלוח, וראיתי בזה מענה לתפילתי.
עטפתי את המתנה יקרת הערך בבד שתפרתי ועיטרתי במו ידי. קראתי בספר יומם ולילה, בוכה מאושר ומעצב על דבריו של האיש היקר וגורלו.
יום אחד שכחתי את הספר בגינה ציבורית קטנה, אבל כשגיליתי את חסרונו כבר החשיך. התפללתי כל הלילה שאמצא את האבידה. השכם בבוקר הלכנו לגינה וחיפשנו בכל מקום, גם בפחי האשפה. משנואשנו, ישבנו על ספסל כהרגלנו מדי בוקר, כדי לחלוק פאפיה לארוחת הבוקר. פתאום ראיתי שעל אחד הספסלים ישן סאדו עני, ו"כריתו" אינה אלא העותק הקטן שלי של הברית החדשה.
ניסיתי להעיר אותו, אבל הוא ישן שינה עמוקה כל כך, שהחלטתי לנסות לחלץ בעצמי את הספר. הרמתי בעדינות את ראשו של הסאדו ושלפתי את הספר, שהוכתם בכתמים שמנוניים מהרסטות של שערו, שלא נחפף עידן ועידנים.
קשה לתאר את השמחה שמילאה אותי. הספר הזה הפך לדבר הכי יקר לי באותם ימים אפלים רוחנית ונפשית שעברו עלינו בדרום הודו.
מרתק ומעורר רצון לקרוא אותך עוד
מרתק ואכסוטי. תודה על ההצצה המיוחדת.
בפראפראזה לדברי יוסף עוזר, מי יוכל לשפוט מסע רוחני של בני אדם? מופלא הסיפור ומופלאה הדרך שמצאת, שולמית.
על מה חתום אלוהים?
תודה רבה.
ולאמיר: הוא חתום על המשלוח של הספר. כמו שא.גופטה הפקיד הנמרץ חתום על המכתב מהנהלת הרכבת.
שולמית, איזה יופי, כמה מרגש! מאוד, מאוד שמחתי לקרוא את הסיפור הזה כאן, ואני מחכה בכיליון עיניים להמשך.