בננות - בלוגים / / land of suffering
סיפור מהחיים
  • שולמית גלאור

    אני מתרגמת מאנגלית לעברית.  עובדת במקצוע זה 25  שנים.  עובדת עם הוצאות לאור ולקוחות פרטיים מהארץ ומחוץ להארץ.  במשך  15 שנים עבדתי בעריכת תרגום התנ"ך לעשרים דיאלקטיים הודיים, עבור חברת WBTC מטקסס.  גרתי בהודו בחיפוש אחר גורו במשך 4 שנים (בין 1977-1980), ושבתי ארצה במפח נפש. בסופו של דבר מצאתי את מה שחיפשתי במקום אחר לגמרי. אחת לשנה אני נוסעת להודו כדי לעבוד על פרוייקט התרגום של התנ"ך. מעת לעת כותבת סיפורים. סיפוריי פורסמו ב"זמן תל אביב".  נשים יקרות,  על דפי הבלוג הזה, אפתח את כל הנושא של נשים מוכות, כמי שהיתה בעברה אישה מוכה בעצמה. למזלי, יצאתי מזה ושיקמתי את חיי.     אני אחלוק אתכן את הכאב שלי, ואפתח "מקלט" לנשים מוכות, המיועד לאלו מכן הנמצאות במקום השפל והנמוך ביותר שניתן לרדת אליו בזוגיות, או לאלו שנמצאות בדרך לשם. נדון יחדיו בדרכים שבאמצעותן ניתן אולי להימנע מן הכאב והסבל המיותר הזה, ובעיקר, לא להגיע לסכנת חיים.     אקשיב לכן, אנסה לתמוך בכן ולייעץ לכן מתוך הניסיון שלי. אשמח לקבל פידבק, ואשתדל לענות על כל תגובה. אשמח אם תתרמו מניסיונכן, ותסייעו לנשים שיבקשו כאן מקלט.

land of suffering

 

בכל פעם שהתלוננתי באוזני המשפחה המארחת שלי בבנגלור שבדרום הודו על קושי כלשהו, אי נוחות קלה ואפילו על מזג האוויר, השיב לי ג'ושוע המארח במבט למוד סבל: " India is a land of suffering", ומיהר לפרוס לי פרוסות עבות מהאננס העסיסי ששמר במקרר במיוחד בשבילי.

כשפגשתי לראשונה את מארחיי בשנת 1993, הרגשתי שאני מכירה אותם מאז ומעולם. הם הזכירו לי את הוריי, למרות שהיו צעירים ממני בכמה שנים. (הם היו אז באמצע שנות השלושים לחייהם, ובתם הייתה עדיין ילדה קטנה).

 

במחיצתם הרגשתי כאילו הם הוריי, ואין ספק שזה הקל על ההסתגלות שלי ועל עבודתי שם (עריכת תרגומי התנ"ך למספר שפות ודיאלקטים הודיים בידי חברה אמריקאית). וכנראה בגלל שהזכירו לי את הוריי, הרגשתי חופשייה לנדנד להם על אי נוחות קלה, ולקבל בלא ניד עפעף את שפע הפינוקים שהרעיפו עלי.

 

כדי למלא את אינספור גחמותיי, הם התרוצצו בכל רחבי בנגלור הענקית כדי ללקט עבורי משמנה וסלתה: החל מקני סוכר עסיסים ובשרניים, פאפיות מזן מיוחד שאהבתי, מלפפונים ארוכים, מסולסלים ושעירים, סוגי מנגו נדירים מבין 40 סוגי המנגו שצומחים במקום, בוטנים צעירים מבושלים בקליפתם במי מלח ובננות קטנות חמוצות, וכלה בחפצים שונים לבית, הכול בהתאם לגחמותיי, כמו מרבד נגד החלקה באמבטיה שהיה קשה מאוד להשיגו בהודו, מנורת הלוגן שגם היא הייתה דבר יקר מציאות באותה עת, ואפילו אינספור מזרונים שהחלפתי כמו גרביים בגלל כל מיני סיבות: זה היה קשה לי מדי, ההוא רך מדי, והשלישי מסריח נוראות מגומי.במשך כל היום משפחת ג'ושוע כרכרה סביבי על צבא משרתיה, מבקשת להנעים את שהותה של "הגברת הלבנה" מישראל.

 

לא רק אותי הם פינקו ככה, גם את העורכים והמנהלים של חברת WBTC, שניהלה ומימנה את הפרויקט, שהגיעו להודו מאותם טעמים. כמו כל ההודים, הם ראו בנו "הלבנים" אנשים מכובדים ונעלים מהם, ולא פעם נהגו בנו במין כניעות ונמיכות רוח מעמדית, כאילו היו משרתים שלנו.

 

במקרה שלי זה היה אפילו חמור יותר, כי אני התלוננתי על כל דבר, מאחר שהתנאים בהודו קשים לי מאוד: המזגן לא מקרר מספיק חזק (בו ביום נרכש מקרר חדש לחדרי), חם לי, קר לי, יש יותר מדי יתושים, השכונה המנומנמת לא מספיק שקטה לטעמי, המלצר במסעדה מסריח מזיעה (מיד עוברים למסעדה אחרת), האוכל לא טעים לי (המנה נאכלת מיד על ידי מארחי, ואני מזמינה מנה אחרת מהתפריט), ועוד ועוד.

 

המזל היה שג'ושוע שש להאכיל ולפטם אותי, גם בבית וגם בחוץ. אבל דבר אחד נבצר מבינתו: מדוע אני ששה לזלול פאפיות, שאפילו לבם של עניי הודו גס בהם, ומדוע אני טורפת בארוחת הבופה במלונות היקרים בעיר חסות משי, פטריות ונבטים בכמויות מסחריות. בעיני ההודים עליך להתמלא בבשר, בעיקר בבשר, ומה פתאום לבזבז את התיאבון בבופה שעולה 60 דולר לאדם – על ירקות! לא משנה כמה הסברתי לו שבארץ הדברים האלה שאני טורפת יקרים מאוד, ואם כבר מזדמנים לי כאלה בהודו, בוודאי שאטרוף מהם מלוא הפה.

 

ג'ושוע גם לא הבין את תאוותי לירקות מטעם נוסף: הוא היה מכור קשות למתוקים. הוא זלל כל מתוק ששם את ידו עליו, החל מהממתקים ההודיים המסורתיים מחלב מלא וג'י (לאדו), עיגולי השומשום בסוכר חום והשוקולדים הדחוסים בפירות, וכלה בממתקים ממש נחותים, כמו זלבי וממתקים דוחים מקמח חומוס. אשתו סילביה סיפרה לי, שלפעמים הוא קם באמצע הלילה ומחסל את השוקולדים הבלגיים שאני מביאה להם במתנה בכמויות.

 

כשהלכנו לבראנץ' או לאכול בבופה צהריים במלון הוא היה אוכל בחופזה קצת אורז ודאל ועוף, ואז מסתער מיד על שולחן הקינוחים, ומערים ממנו על מגש מכל הבא ליד: מוסים, עוגות קצפת, סלטי פירות, עוגות גזר, כדורי כלידה, ממתקים הודים מצופים בנייר כסף דקיק, מרציפים מסוגים שונים, ועוד.

 

לפעמים היה קונה הביתה עוגות קצפת או חבילת גלידה גדולה, ושנינו היינו מחסלים אותם מיידית. וכשיעל אחותי הצטרפה אלי באחת השנים הללו להודו, על מנת שנערוך טיול ברחבי התת יבשת, ג'ושוע לקח אותנו למיטב המסעדות, ופעם אחת עצר פתאום את הוואן של החברה, יצא ממנו בחופזה וחזר עם טונות ממתקים שהפיל לחיקנו.

 

אני שייכתי את אהבת הממתקים המטורפת שלו לילדותו העשוקה, ילדות כה ענייה, שאפילו ממתק לא יכול היה לקנות.

 

וכך היה ג'ושוע מחסל עוד זלבי שמנוני נוטף סוכר, ומהמם באוזני כל הזמן: " India is a land of suffering".

 

 

 

2 תגובות

  1. יישר כוח!
    על הרצון לסייע לנשים מוכות.

  2. מתוקים הם סוג של נחמה, מעין "זריקת אנטי סבל" פוסט מענין

© כל הזכויות שמורות לשולמית גלאור