סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
פרק שני: מתנות בדולר
בכל שנה הגעתי לבית היתומים בהודו עמוסה במתנות. הילדים היו עטים עלי: "מאם סאב, גיברת,", היו אומרים לי, "הבאת את הצעצוע שביקשתי ממך להביא?"
אין מילים לתאר את שמחתו של ילד הודי יתום, השש על מצפן פלסטיק קטן, זכוכית מגדלת, מחשבון כיס, ארנק עור מקושט וכמובן טושים, מחקים ריחניים, קלמרים צבעוניים מלאים בכל טוב, עפרונות ענק ועוד ועוד, כיד הדמיון הפרועה של המעצבים הסינים, שאת תוצרתם קניתי בתל אביב בחנות "הכול בדולר", שלצערי נוצרו בידי ילדים סינים במפעלים מחניקים, שקיבלו על עבודתם פחות מדולר ביום.
לפעמים ביקשו הילדים שאסביר להם איך משחקים במה שהבאתי להם, למשל "חמש אבנים" או קובייה הונגרית, שלא הכירו כלל. אבל הכי הם אהבו את אקדחי המים. ישר היו ממלאים אותם ומשפריצים זה על זה, על הבנות, וגם עלי.
לילדות הבאתי שלל צמידים, מחרוזות, עגילים, סיכות וקשתות, ממה שנשאר לנו מעסק התכשיטים של אבי. לפני נסיעותיי הייתי יושבת ומכינה את התשורות הקטנות, עוטפת יפה, ממלאת את הארנקים הקטנים ברופיות ומקשטת. חלק מהבנות שמחו מאוד בתכשיטים, אבל חלקן מאסו בהם בתוך זמן קצר וביקשו במקומם שמלות או ג"ינס ליוויס מ"אמריקה".
בשעות ביקוריי, הבנות נהגו להיצמד אלי אחת לשעה , לגעת בי בידיים וללטף את פניי. כל הזמן הן היו אומרת לי בהתפעלות: "כמה את יפה. איזה עור צחור יש לך." לפעמים הם שרו "הבה נגילה" כדי לשמח אותי.
רוב הילדים הגרים בבית היתומים הם בני שלוש עד עשר. אבל יש כמה ילדים גדולים יותר. הם גרים בשני בתים פרטיים עם גינה מטופחת, בשכונה בפאתי בנגלור. בבית אחד גרים כעשרים בנים, ובבית השני, הסמוך לו, כעשרים בנות. לכל בית יש אם בית, טבחית ומפקח מהמשרד הראשי. הבתים נאים ונקיים, והילדים מטופלים היטב ולבושים יפה.
התקציב לבית היתומים מגיע מחברת התרגום הבינלאומית שממוקמת בטקסס, איתה אני עובדת. את בית היתומים מנהלים זוג מארחיי, שמנהלים גם את פרויקט תרגום התנ"ך לכל השפות והדיאלקטים ההודיים. הכסף לשני הפרוייקטים מגיע מתרומות של נוצרים "שנולדו מחדש", אוהבי ישראל, מרחבי ארה"ב. מארחיי, מנהלי בית היתומים, לא חוסכים כסף על הילדים, אולי בגלל שהם עצמם גדלו בבית יתומים והנושא יקר ללבם.
בכל פעם שאני מגיעה והילדים עטים עלי, רוצים אהבה ומתנות, אני נזכרת בפעם ההיא בבית היתומים בהודו, לפני שלושים שנה. בעלי ואני הגענו אז לבנגלור במהלך נדודינו ברחבי הודו בחיפוש אחרי גורו. בבנגלור מצאנו את מה שחיפשנו.
גרנו בה במשך שנה שלמה. כשחיפשתי עיסוק לשעות הבוקר, המליצו לי להתנדב בבית יתומים. בית היתומים הקתולי שכן בבית אפור ומדכא, שונה מאוד מבית היתומים מסביר הפנים של מארחיי. החצר הייתה עשויה אספלט, ולא היה שמץ של ירק, למרות שבנגלור טובלת בירק.
הילדים ששיחקו בחצר עטו עלי. הבנות התחילו לגעת בי, וכולם זעקו לאהבה, וצעקו לי "מאמי, מאמי!!"
הייתי מבועתת. זה היה מעבר לכוחותיי, כל הסבל והנזקקות הזו. מקץ שעה עזבתי ולא שבתי לשם עוד. לא יכולתי לשאת את הצער.
בפרק הבא: היתומה הנעדרת
שולמית, הודו רבת פנים. למבקר בה מתגלים הפנים הרבות, ביקור אחר ביקור. לפעמים גם פניו הרבות של המבקר עצמו מתגלים לו דווקא בהודו. מרתק. הודו בעצמה היא גורו. הגוריים בתוכה הם חלק קטן מהפנים הרבות.
המראות שאנחנו נתקלים בהם הם השתקפות של הפנימיות שלנו באותו זמן. לפני שלושים שנה היית אחרת. אני מניחה.
שולמית, עכשיו אני שמה לב שיש לך תוכן עם הרבה פוסטים. אקרא במהלך סוף השבוע. תודה תודה לך שאת מביאה את הודו.
וכפי שהבטחתי, קראתי הלילה כמה מהפוסטים שלך. מאותו מקום בו אני חווה את כתיבתי עכשיו, התחברתי כנראה אל הביוגרפיה שלך. מוזר ונפלא.
שולמית, קראתי מרותקת. אהבתי גם את נקודת המבט האישית – את תהליך ההתבוננות המשתנה שעברת עם הזמן. זו לא האמת שמשתנה, זה המרחק שלנו ממנה (המשפט האחרון מתבסס על שיר של יעל גלוברמן. בעצם, גם שם הספר מתאים: אותו הנהר פעמיים).
סיפור מקסים, שולמית ,מלא חמלה ונדיבות
איזה בנאדם טוב את !!!
כואב הלב לגבי היתומים ההם,
הרגשתי את זה כשעבדתי עם ילדים
בצרות לפני כמה שנים.
וחנויות הכל בדולר – אני לקוחה קבועה שלהן.
הן חוויה, במיוחד בירושלים הענייה.
אין כמו ילדים עזובי/עלובי נפש כדי לשבור את לבנו, על אף – ולמרות – אירועי הזוועה האחרונים.