סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
כשבוע לאחר שהובאה לבית היתומים של מארחי בבנגלור, התקשרה אלינו אם הבית בבהלה. הילדה לא חזרה מהגן עם יתר הבנות. היא כבר הודיעה למשטרה, אבל מעבר לזה היא לא יודעת מה לעשות.
הילדה הנעדרת הייתה כבת חמש. הוריה נהרגו בתאונת דרכים, קרובי משפחתה לא רצו בה, ולכן הרשויות מסרו אותה לבית יתומים. ילדה עצובה, שלא בכתה אף פעם וכמעט לא דיברה. כל בוקר הלכה עם יתר הבנות היתומות (בלוויי הגדולה שבהן בת ה-14) אל הגן ובית הספר, ואחר הצהריים היו כולן שבות לבית היתומים.
ביום בו נעדרה, הבנות זכרו שהיא באה איתן מהגן, אבל הן פשוט לא שמו לב שהיא כבר לא צועדת איתן ברחוב.
קשה לתאר את החרדה הנוראית שאחזה בכולנו. אינספור תסריטים מזוויעים התרוצצו לי במוח. מה אם חטף אותה אנס או רוצח? מה אם היא נחטפה בידי רשת של פדופילים, או אפילו למטרת גניבת כליה? איזה סיכוי יש לילדה קטנה, עזובה ועצובה לשרוד לבד? ואיך בכלל אפשר למצוא ילדה קטנה אחת בין 18 מיליון תושבים הגודשים את רחובות בנגלור בכל שעות היום והערב?
התפללנו בטירוף. צוותי מתנדבים נשלחו לרחובות לחפש אחריה. אני נשארתי במשרד והתפללתי.
זה הזכיר לי את היום הנורא ההוא בתחילת כיתה א", שכשאיש לא בא להחזיר אותי הביתה. אחי פשוט שכח לבוא. חיכיתי לנצח בשערי בית הספר, אבל אף אחד לא בא. בסוף החלטתי ללכת לבד. מהר מאוד הבנתי שתעיתי בדרך ולא ידעתי איך להמשיך. עמדתי בוכייה ואבודה, עד שאיש אחד ניגש אלי ושאל למה אני בוכה. אחרי שסיפרתי לו ומסרתי את שם הרחוב שלי, הוא כיוון אותי בדרך הנכונה. היה לי מזל.
המתח במשרד התרגום הלך וגבר, איש לא הצליח לעבוד. כל רגע התקשרו אלינו מבית היתומים להגיד שעדיין אין קצה חוט.
פתאום בשמונה בערב התקשרו מהמשטרה, וביקשו מאם הבית לבוא כדי לבדוק אם הילדה שנמצאת בתחנה היא הנעדרת.
זאת הייתה היא. מסתבר שהחליטה ללכת לטייל לבד ברחובות (ואולי לחפש לעצמה הורים חדשים?), ולכן עזבה את הבנות. אחרי כמה שעות איש מבוגר שם לב אליה, הבין שהלכה לאיבוד והביא אותה למשטרה. גם לה היה מזל.
השמחה הייתה גדולה. התקשינו להאמין שהילדה נמצאה. למצוא ילד שהלך לאיבוד בהודו זה כמו למצוא מחט בערמת שחת.
אני לא יודעת אם היא עצמה שמחה להימצא, אבל זה בטח עדיף מליפול בידי רוצחים או סוטים.
אף פעם לא הפסקתי לחשוב על גורלו של אחד מבניו של ידיד הודי טוב שלי (איש יקר ונדיב שהיה הראשון שפתח לפנינו את ביתו בביקורי הראשון בהודו בסוף שנות השבעים), שבנו נעלם בנעוריו ועקבותיו לא נודעו מעולם. האב האומלל מיאן להתנחם עליו. יום אחד הבן הלך לבית הספר, ומאז לא שב. בהודו זה דבר שקורה יום ביומו.
שולמית, תודה שאת משתפת. ותודה לאל שהילדה נמצאה.
אוי, שולמית, זה מזכיר לי דברים מצמררים ביותר שקרו כאן, בתל אביב לילדים, גם כאלה שהכרתי.
יפה שולמית שאת מביאה תמונות אלו. אוהבת את סיפורי הודו שלך. המעבר מהודו לחווית ילדותך ובחזרה- נוגע
ספור קשה ועצוב. מחריד עד כמה החיים תמימם ואכזריים מלאי צפונות.
איזה פחד ! חוויה קשה.טוב שנמצאה. אחד הפחדים שלי כל הזמן, אז לחשוב שזו מציאות קיימת?
כמה יפים ומלאי חמלה אנושית הסיפורים שלך ,כולם היו בניך, שולמית, עוקבת ונהנית מכל רשימותיך
תודה.
מדהים ומרגש. איך אומרים "ברוך השם" בהינדי? העולם מלא נפלאות והודו מצטיינת בכך.
חשיפה של ילדים למציאות עוינת מטרידה מאד ומפחידה תמיד.