חוכמתם של הכלבים

לפני עשרים וחמש שנים היו לי שתי כלבות. לראשונה קראו ענווה והיא הייתה רועה גרמנית גזעית, שבעלי התעקש לקנות כדי שתהיה לו תעודה ביד.

בכלבה השנייה כבר שכנעתי אותו לקחת כלבה מעורבת בלי בית, אבל גם היא למעשה נראתה בדיוק כמו כלבת זאב, והיתה יפהפה לא פחות מענווה. קראנו לה כנרת, כי גרנו ליד הימה המופלאה שסבינה כה אוהבת.

ענווה וכינרת היו בנות שנה ושנה וחצי, כלבות מרהיבות שגרמו לכולם לסובב את הראש אחרינו. מדי יום הייתי יוצאת עמן לטיולים בשכונה או במגרש ריק ליד הבית. הן ידעו שאסור להם ללכת לבדן לשום מקום ותמיד צייתו לכלל הזה.

אבל יום אחד הן נעלמו. אינני זוכרת אם זה קרה לפני או אחרי שבעלי נתן להן מכות רצח. אם זה קרה אחרי, זה מסביר מדוע הן הלכו לחפש לעצמן בית אחר בדיוק כמו האח ואחות ב"הנזל וגרטל".

ואולי סתם הלכו לביקור קרובים.

כי כעבור חצי שעה, כשכבר היינו די בהיסטריה ולא מצאנו אותן בשכונה, הגיע טלפון מחברים שלנו שגרו במרחק של רבע שעה מאיתנו. אחותה הביולוגית של ענווה, גרה איתם. בעלי וחברנו קנו אותן מאותו המגדל והן היו מאותו השגר.

מדי פעם היינו הולכים לבקר את החברים האלה, וכך ענווה ואחותה הביולוגית נשארו בקשר, וכשבאנו אליהם הן היו מתרחרחות ומשחקות קצת.

ומה מסתבר? הן הלכו לשם. ענווה ואחותה המאומצת כנרת הלכו לבקר את אחותה הביולוגית של ענווה. ואולי הלכו לחפש לעצמן בית יותר טוב, בו לא יחבטו בהן.

זה כל כך הפליא אותי וגם כה מקסים אותי, העובדה שלכלבים יש קשרי משפחה בדיוק כמונו, ויותר מכך, הנה עמדה לפניי ההוכחה המוחצת לחוכמתם של הכלבים, לכך שיש להם חשיבה קוגנטיבית. הרי ברור שהן לא הלכו סתם, לא הלכו לאיבוד, אלא יצאו מהבית מתוך כוונה מראש להגיע לבית מסוים. הכול כתוצאה ממחשבה ותכנון מראש.

בימים האלה שכולם כאן בבלוגיה סיפרו סיפורי כלבים, נזכרתי בבנותי היפות ענווה וכינרת ובתבונתן הרבה, ורציתי לחלק עמכם את הסיפור.