סיפור מהחיים מתרגמת וכותבת
פרק 6: בעלי סוקל אותי באבנים
במצוותו המפורשת של בעלי, רכשתי במשך השנים ניירות ערך בכספי החסכונות שלנו, והכול על פי עצת מנהל הבנק שלנו. כל זה היה בהוראה מפורשת מבעלי.
גרנו אז בבית פרטי שכור ומבודד. באחד הימים ישבתי בגינה, מתענגת על ריחות צמחי התבלין שעלו ממנה. פתאום ראיתי אותו מגיח מהבית בפראות, הולך וקרב אלו בזעם נוראי. התכווצתי מפחד.
"הבורסה נפלה!!!" הוא צווח, "וזה הכול באשמתך". הוא התכופף והרים משהו. אבן קטנה וחדה התעופפה לכיוון שלי במהירות הבזק. לא הצלחתי לזוז מרוב אימה, והאבן פגעה בי.
מטר אבנים קטנות הגיע בעקבותיה, מלווה בצרחות מטורפות: "למה עשית לי את זה? מי אמר לך לקנות מניות? את הרסת אותנו, ועוד תשלמי על זה ביוקר!"
קפואה, מתה מפחד, חששתי שהגיע קיצי, שהוא עומד לסקול אותי למוות. אני זוכרת שניסיתי לגונן על פניי, ובעיקר על העיניים, אבל האבנים הקטנות פגעו בשאר חלקי הגוף, כשהן מותירות אחריהן שובל של כאב חד. ושוב הוא צרח: "תארזי את הסמרטוטים שלך ותעופי מהבית, ואל תחזרי בלי כל הכסף שהפסדת!"
כהרגלי, עשיתי כמצוותו. נסעתי לבית הוריי עם כמה בגדים. סיפרתי להם שהוא גירש אותי והורה שלא אחזור בלי הכסף. הוריי ההמומים ניסו לנחם אותי בכל דרך. לדבר על ליבי שאשאר בביתם לתמיד, ולא אחזור אליו יותר. אבל ישר על הבוקר, יצאתי לחפש עבודה, מתוכנתת להשיג את הכסף שאבד, שלא באשמתי. לא היה אכפת לי לעבוד בפרך, או במה אעבוד. העיקר להשיג את הכסף ולחזור אליו. זאת הייתה המחשבה היחידה שעברה לי בראש.
עוד באותו בוקר, התקבלתי לעבודה במפעל לשיבוץ אבני חן ויהלומים מלאכותיים, בדרום תל אביב. הייתי מיומנת במלאכה הזו, שכן ביליתי את כל החופשות בילדותי ובנערותי בעסק של אבי, לתכשיטים מלאכותיים, שם שיבצתי יהלומים ועיצבתי תכשיטים.
במפעל הקטן הצטופפו כמה נשים קשות יום מסביב לשולחן, מואר באורות ניאון לבנים. מנהל העבודה הורה לי לשבת לצידן ולהתחיל בעבודה. הרגשתי רע נפשית ופיזית. אחת האבנים שבעלי זרק עלי פגעה במפשעה, והכאב צרב ולא הרפה במשך כמה ימים, גם בשעה הישיבה במפעל.
שורות היהלומים עברו תחת ידי כמו בסרט נע. מדי פעם נשרה טיפת דמעה מעיני והתנוצצה על היהלומים. השעות נקפו, והגוש בגרוני הלך ותפח. ופתאום זה היכה בי: נזכרתי איך שיבצתי את שני היהלומים האמיתיים, שרכשנו ב-50.000 דולר, בסיכת זהב מלאכותי, משובצת ביהלומי סברובסקי מלאכותיים, שבהקו בשלל צבעים; איך ענדתי אותה על דש בגדיי כדי להבריחה מהארץ, בשנים שבהם אסור היה להוציא מכאן מטבע זר או שווה ערך כגון יהלומים; איך מכרנו אותם בבורסת היהלומים בבומביי, ואיך בעלי נתן את כל התמורה בקלות בלתי נסבלת לאגודת ממשיכי דרכו של גנדי, במטרה שיחלקו את הכסף לעניי הודו.
הגיעה שעת הפסקת הצהריים. יצאתי מהמפעל וידעתי שלא אשוב לשם עוד. חזרתי לבית הוריי, כי פתאום הבנתי שאני חפה מכל חטא, ושאין שום סיבה שבעולם שאחזיר את הכסף, ובוודאי שלא אעבוד בפרך כדי להשיגו, אחרי שבעלי תרם את מרבית כספינו לאחרים.
אבל מקץ חודש, בעלי התקשר, התנצל, התחנן שאחזור, ואני חזרת אליו כמו טעטלע. שוב נקראתי לדגל.
החודש שביליתי עם משפחתי, שהרעיפה עלי שפע של אהבה, היה חודש של חופש נפלא. למה לעזאזל לא נשארתי איתם?
בפרק הבא: במעון לנשים מוכות
איזה סיפור קשה!!!
למה חזרת אליו? למה לא ברחת?
אני יודע שאלה שאלות בנאליות ובכל זאת… יש תשובה?
בכל שבוע אני המומה מחדש ממה שעברתת. מתה לדעת את ההמשך.
בכל פעם שאני קוראת את זה,
אני מרגישה ממש כעס ובא לי לפוצץ את הבחור.
במקרה שלך,
בפירוש המציאות עולה על כל דימיון.
מעבר לכאב שהיה והאומץ שהיה דרוש
לצאת מהמצב, והסקת המסקנות שאחריהם,
(שאני מסוקרנת כבר לקרוא)
היית רוצה להוציא את זה בספר ?
הגעתי הנה במקרה ונשביתי בכל פרקי סיפורך האישי העולה על כל דמיון. המשיכי ככה. אנחנו כאן כדי לקרוא ולאסוף את דמעותייך.
שולמית יקירתי,
כל-כך צר לי על קורותייך. הלוואי שיכולתי להיות שם, בזמן ההוא, כדי לחטוף אותך מהמפלצת.
היום את חזקה, כפי שמסתבר מהדברים, ואני שמח על כך.
שלא תדעי יותר צער,
יוסי.
הייתי שם
גם בי התעלל בעלי,
למזלי הוא קצת פחות משוגע מבעלך,אבל לי לא היה לאן ללכת, הורי ואחי גרים בעיר אחרת, וכשכבר העזתי לספר סרבו לעזור לי, ידידי אמת לא היו לי,
והבנתי שאני לבדי בעולם,
פעם אחת אזרתי עוז וצלצלתי למשטרה,
כשכלאתי את עצמי בשרותים,לאחר שאיים לרצוח אותי,
השוטר סרב לטפל בתלונתי ורק שאל:
"מה עשית לו שהוא כועס עליך כל כך"
ואז הבנתי שאין לי למי לפנות,
לא למשפחה ולא לרשויות,הוא נהג לכפות עלי יחסי מין שהתרחקתי מהם בגלל אכזריותו,
הוא הסית את ילדי שהעדיפו לא להתערב וקנה אותם בכסף רב בשעה שהפעיל עלי גם אלימות כלכלית, למרות שעבדתי כל חיי השתלט על כספי, כי פחדתי ממנו,
לימים חליתי במחלה קשה כי גופי קרס,
וגם נשמתי קרסה ולא היו לי כוחות
לעזוב ולהאבק לגמרי לבדי,
היום אני חיה די בנפרד ממנו,
משתדלת לא להתקל בו, הוא קצת נרגע עם
השנים, בריאותו התערערה,
אבל אני חיה בפחד מתי השד יתעורר
שוב, והוא יתחיל לאיים לקלל ולהשליך חפצים,
אילו היתה לי עזרה מהמשפחה הייתי בורחת ממנו אחרי שנתיים,
אגב,הוא אשכנזי, אקדמאי, עשיר, מנכל של חברה,ידוע לי שהוא כוחני ולא נעים ביחסי האנוש שלו בעבודה.
דליה יקרה מכירה את זה, איתך בכל משפט, את סובלת ללא צורך.אם את רוצה, תיצרי איתי קשר אני אפנה אותך לאדם מקסים שיעזור לך, כמו שאני נעזרתי בו.זו הבחירה שלנו לבקש עזרה, אם הגברים (עם האגו שלהם) לא עושים את זה, כי בעצם הבעיה שלהם ולא שלנו.
הרבה אהבה עופרה.