פרק 3: איך הפכתי לשק החבטות של בעלי

כאמור, מיד כשנגמר "ירח הדבש" הקצר, כעבור פחות מחצי שנה אחרי שהכרנו, החלו ההשפלות והעלבונות. באותו זמן כבר גרנו יחד. בעלי נהג להשפיל אותי גם ליד אנשים אחרים, אפילו ליד משפחתי הקרובה. זה התבטא בקלה כבחמורה, אבל זה תמיד פצע את ליבי אנושות.

    פעם, כשחזרנו מחוץ לארץ לאחר היעדרות ארוכה, מבלי להודיע, נחתנו בהפתעה אצל הוריי. היינו נורא רעבים. אבי חיפש במקרר ומצא רק שתי ביצים, והציע להכין לנו חביתות קטנות, אחת לי ואחת לו. בעלי אמר לאבי בנחרצות: "לא, היא לא רעבה! תעשה רק לי חביתה משתי ביצים!" לא פציתי פה, אבי ההמום עשה כדבריו, ואני נשארתי רעבה. כל כך פחדתי ממנו, שהפסקתי למחות על דבריו, לסתור אותם, לבקש משהו, להתחנן.

   הוא נהג לכנות אותי כמעט כל יום בכינוים מבזים ומשפילים, כגון "רפת שכל", "חולת נפש", "מטומטמת", "זונה", "לא יוצלחית", ועוד. לימים, שמעתי מנשים מוכות אחרות, שבעליהן כינו אותם באותם הכינויים הנוראיים בדיוק. כמותן, גם אני הפנמתי את זה. הרגשתי מטומטמת, רעה, טיפשה ורפת שכל, בדיוק כמו שהוא אמר. כך הוא רצה שארגיש, וכך באמת הרגשתי. הייתי כמו עלה נידף, חסר חוט שדרה, נטול יכולת להחליט בשביל עצמו. מעין אוטומט קהה רגשות. חייתי כדי למלא אחר רצונו וגחמותיו. נקודה. זה היה הטעם היחיד לחיי. והיה זה טעם מר מעין כמוהו. והכי גרוע, שלא העליתי על בדל מחשבתי שאעזוב אותו.

   אבל כל הדברים האלה היו קצה הקרחון.

   אחרי חמש שנות נישואים, שבהם היינו כל הזמן ביחד, ממש לא משנו זה מזו כי לא עבדנו, הוא התחיל להתעלל בי פיזית. זה התחיל כשנאלצנו לעבוד ופתחנו עסק בבית.

    הפעם הראשונה שבה בעלי היכה אותי, התרחשה ביום הראשון של העסק. הלקוחות הראשונים הוזמנו לשעה ארבע אחר הצהריים. מישהו צילצל באינטרקום בחמש דקות לארבע. לחצתי בשמחה על הזמזם כדי לפתוח לו. ואז אני רואה את בעלי טס לעברי מהמטבח ובעיניים מזרות אימים צווח עלי: "מה עשית? מי ביקש ממך לפתוח? עדיין לא ארבע!" תוך כדי כך הוא הנחית עלי סטירה אדירה, ואני נפלתי אחורנית.

    הסתגרתי בחדר השינה, משתדלת להחניק את יבבותיי. התייפחתי לילה שלם. בבוקר, יצאתי מהחדר בעיניים נפוחות מבכי, אל בעל אוהב – כולו חיבוקים, דמעות, חרטות, התנצלויות, בקיצור, נופת צופים. הוא טען שנלחץ מהעסק החדש, שחשש כי הלקוחות יראו בזה נוהג ויתחילו להגיע תמיד לפני הזמן, ועוד מיליון תירוצים מתירוצים שונים.

    הוא בכה ואתחנן שאסלח לו. ואני, ברוב טמטומי וההרס העצמי שלי, סלחתי לו. זאת, במקום לקחת את הרגליים ולהיעלם מהחיים שלו לנצח.

   כך הפכתי לשק החבטות של בעלי, נפשית ופיזית. בספרות המקצועית, דפוס ההתנהגות הזה מוכר וחוזר על עצמו: הבעל מכה ואז מתנצל בכל ליבו וטוען שלא יחזור על כך שנית. מיד למחרת הוא הופך לשה תמים ורך, אשתו חומלת עליו ומאמצת אותו שוב ושוב אל חיקה, והמעגל חוזר על עצמו. וכך עשיתי גם אני.

   האפיזודות האלה חזרו אחת לכמה שבועות. שוב היה בעלי מתרתח בשל איזו שטות, מכה אותי, ולמחרת מתרפס בפניי ומבקש שאסלח לו, שזה לא יחזור על עצמו ושהוא יאהב אותי לנצח. שוב ושוב אני קיבלתי את "הגורל" הזה על עצמי. לא פציתי פה, לא סיפרתי לאיש, והמשכתי לשאת את הכאב בדממה דקה.  

בפרק הבא: הסלמת האלימות וההתעללות