בננות - בלוגים / / ירושלים של זהב?
סיפור מהחיים
  • שולמית גלאור

    אני מתרגמת מאנגלית לעברית.  עובדת במקצוע זה 25  שנים.  עובדת עם הוצאות לאור ולקוחות פרטיים מהארץ ומחוץ להארץ.  במשך  15 שנים עבדתי בעריכת תרגום התנ"ך לעשרים דיאלקטיים הודיים, עבור חברת WBTC מטקסס.  גרתי בהודו בחיפוש אחר גורו במשך 4 שנים (בין 1977-1980), ושבתי ארצה במפח נפש. בסופו של דבר מצאתי את מה שחיפשתי במקום אחר לגמרי. אחת לשנה אני נוסעת להודו כדי לעבוד על פרוייקט התרגום של התנ"ך. מעת לעת כותבת סיפורים. סיפוריי פורסמו ב"זמן תל אביב".  נשים יקרות,  על דפי הבלוג הזה, אפתח את כל הנושא של נשים מוכות, כמי שהיתה בעברה אישה מוכה בעצמה. למזלי, יצאתי מזה ושיקמתי את חיי.     אני אחלוק אתכן את הכאב שלי, ואפתח "מקלט" לנשים מוכות, המיועד לאלו מכן הנמצאות במקום השפל והנמוך ביותר שניתן לרדת אליו בזוגיות, או לאלו שנמצאות בדרך לשם. נדון יחדיו בדרכים שבאמצעותן ניתן אולי להימנע מן הכאב והסבל המיותר הזה, ובעיקר, לא להגיע לסכנת חיים.     אקשיב לכן, אנסה לתמוך בכן ולייעץ לכן מתוך הניסיון שלי. אשמח לקבל פידבק, ואשתדל לענות על כל תגובה. אשמח אם תתרמו מניסיונכן, ותסייעו לנשים שיבקשו כאן מקלט.

ירושלים של זהב?

 

כמה חודשים לאחר הפעם הראשונה שבה נסעתי לעבוד בהודו בשנת 1993 והתארחתי אצל משפחת ג'ושוע (האחראית על פרויקט תרגום התנ"ך בבנגלור מטעם חברת wbtc), הם הגיעו ארצה לביקור בארץ הקודש, שאליה תמיד חלמו להגיע.

כנוצרים מאמינים הם חיכו כל חייהם, ממש בכיליון עיניים, לבקר במקומות הקדושים. הם האמינו שארץ הקודש מרוצפת זהב טהור, שכל יושביה הם נוצרים יראי ה', ואפילו היו בטוחים שעטרת הקוצים של ישוע מוצגת לראווה בבית לחם! תמימותם הייתה ילדותית ונוגעת ללב, אבל גם מצחיקה למדי. 

 

מזל שבביקור הראשון שלי אצלם סיפרתי להם על ישראל המודרנית, והספקתי להפריך את האמונות המגוחכות שלהם, אחרת היו בוודאי מתאכזבים קשות.

אבל למרות כל מה שסיפרתי להם, הם התאכזבו…

 

כשהגיעו לתל אביב, לקחתי אותם ליפו העתיקה. הייתי בטוחה שהם ייהנו מהמקום העתיק הזה, המיוחד כל כך בעינינו, הישראלים. אבל מיד ראיתי כיצד נפלו פניהם. הלוא כל הודו היא אתר עתיקות אחד גדול, אז למה זה צריך לעניין אותם? מקסימום זה נראה להם כמו עוד חושה עבשה בחצי היבשת הענקית. משהו שהם ראו יותר מדי פעמים בחייהם.

 

האמת, הם נורא השתעממו מהטיול, וביקשו ממני לקחת אותם לקניון גדול ומודרני, עליו שמעו וראו בטלוויזיה. אז לקחתי אותם לדיזנגוף סנטר…

 

קשה לתאר את ההתלהבות וההתרגשות שאחזה בהם! ג'ושוע, סילביה ובתם המתבגרת קרולין עלו וירדו המון פעמים במדרגות הנעות כמו ילדים קטנים, הביטו על הכול בהתפעלות עצומה, עטו על חנויות התכשיטים וקנו תכשיטי זהב טהור מלוא כפיים, שהם כמיהתו של כל הודי מצוי.

 

בילדותם סבלו שניהם חרפת רעב של ממש. הוריהם היו עניים מאוד, ולכן הם שלחו אותם לבתי ילדים לילדים יתומים ועניים שנוהל על ידי המיסיון. (בהודו, גם ילדים שהוריהם בחיים אך הם עניים, זכאים להתקבל לבית יתומים).

 

אבל גם  בבית היתומים לא היה הרבה אוכל, כמו בבית, וגם שם הם הלכו לפעמים לישון על בטן ריקה. את השנים הארוכות והקשות שעברו עליהם שם הם לא ישכחו לעולם, למרות שכבר שנים הם אמידים וחיים ברווחה רבה.

 

במשך השנים התיידדנו והתקרבנו מאוד, והם סיפרו לי בכאב רב על הלילות הארוכים שבהם הרעב ממש כירסם בבטנם ולא הניח להם לישון. הם היו מתגנבים למטבח ומגרדים כמה פירורים מהסירים ומסתפקים בשתיית מים.

 

לכן לא פלא שהם כל כך כמהו לקרן השפע המערבית, ובארץ רצו לבקר רק בקניונים שופעי כל טוב.

 

כעבור שנים ספורות בנגלור התפתחה מאוד, וגם בה צצו קניונים בכל חור. כך שהיום הם יכולים לספק את תאוותם בעשרות קניונים מנקרי עיניים וראוותניים, שמוכרים את כל שפע המערב. והם באמת עושים את זה – קונים בלי הכרה, בדיוק כמונו במערב.

 

מה שכן, הם לא שכחו את הימים הקשים ההם, בילדות. וכאשר חברת wbtc מטקסס רצתה להרחיב את פעילותיה בהודו גם בפתיחת בתי יתומים, הם ביקשו מהזוג ג'ושוע לנהל אותם. וכחוסים לשעבר בבתי יתומים שכאלה, הם שמחו על ההזדמנות להיטיב עם ילדים קטנים.

 

כמנהלי בתי יתומים הם עושים את כל המאמצים שלילדים לא יחסר דבר. שוב ושוב הם נאבקים ברשעות ובאטימות של העובדים: של אם הבית והטבחית שגונבת מצרכים לעצמן, של עובד שהתגלה כפדופיל, ועוד.

 

וכך, כדי לנהל בתי יתומים לפי הסטנדרט הגבוה שלהם, הם מפטרים עובדים מרושלים ומושחתים חדשות לבקרים ושוכרים צוות חדש, וחוזר חלילה.

 

יש להם סיפורים ממש מסמרי שיער על העובדים של בית היתומים. אם בית אחת לקחה את רוב מוצרי המזון לעצמה והשאירה לילדים ממש פת לחם. אחרת חיממה את דוד החשמל לרחצה לעיתים רחוקות בלבד, והילדים נשארו מסריחים, אבל היא עצמה התרחצה בשפע של מים מספר פעמים ביום, וכהנה וכהנה.

 

המזל הוא שהילדים מרגישים בטוחים באהבת סילביה וג'ושוע, והם מספרים להם מה חסר להם ואם מישהו עולל להם משהו, וכך בני הזוג יכולים להיות כל הזמן עם יד על הדופק, ולנהל בתי יתומים שיהיו ההפך מבית היתומים המושחת שבו הם גדלו בילדותם.

 

ולמרות כל זאת, סילביה, שידעה סבל רב בילדותה, ובית היתומים כה קרוב לליבה, מבלה לילות רבים ללא שינה מרוב דאגה לשלומם של הילדים.

 

הם הגיעו אל המנוחה והנחלה, חיים ברווחה, ומצליחים לספק קורת גג, השכלה וחיים הולמים לילדים קטנים, אבל את הלב מכרסמת אותה הדאגה כמו פעם.  

 

2 תגובות

  1. מרתק. ומסופר היטב.
    שנה טובה.

  2. איריס אליה

    טוב, אני כבר מתחילה להבין שאיכשהוא פיספסתי את הפוסטים האלה שלך.
    כל כך מרגש.
    הורי מהודו, וכל החיים הודו הייתה ונשארה עבורי סוג של חלום שאני כנראה מפחדת לממש. מעולם לא הייתי בהודו, והייתי בלא מעט מקומות. אולי מפחד שכל הצדדים האלה של הודו, יפריכו את הסיפורים עליהם גדלתי אני. סוג של מקום דימיוני, אקזוטי.עם עצי קוקוס ומנגו ובננות. תמים ונקי מחוליי החברה המערבית.
    זה לא ככה, מה?
    ואת יודעת מה, גם אמא שלי לא רוצה לחזור להודו. אולי גם היא רוצה לשמור לה את הודו כמו שהיא זוכרת אותה כילדה.

© כל הזכויות שמורות לשולמית גלאור