לא תחמוד

                                            "לֹא תַחְמֹד"

הרהורים על 10 הדיברות בעקבות ספרו של מאיר שלו, "ראשית" (עם עובד). 

באחרית ספרו "ראשית", העוסק בפעמים ראשונות בתנ"ך, תוהה שלו על הדיבר העשירי, "לא תחמוד", שאינו מצוות "עשה" וגם לא "לא תעשה". מוזר בעיניו שמשה בחר לחתום את עשרת הדיברות בדיבר שאין לאיש סיכוי לקיימו. שלו מיישב את הסוגיה ברעיון האשמה: גם אם תקיים את כל 9 הדיברות האחרות, דבר שלדברי שלו אינו בלתי אפשרי, לא תוכל לקיים את הדיבר הזה, שהרי מדובר בהרהורים שבלב, ואין אדם שלא נכשל בהם. מכאן שתמיד תחוש אשם לפני אלוהיך, מתוך ידיעה שאין בכוחך להשביע את רצונו.

   חתימת עשרת הדיברות בדיבר "לא תחמוד" אינה מוזרה בעיני. להפך, אני רואה בדיבר העשירי מעין סגירת מעגל לדיבר הראשון: "אנוכי ה" אלוהיך…לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני". שהרי על שני חוקים אלה נפלו אדם, חווה והנחש, וגורשו מגן עדן. במה חטאה חווה? בזה שתחילה חיללה את הדיבר הראשון, ואז חטאה בדיבר האחרון. היא חשקה בפרי האסור, "כי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל", ומשום שלא כבשה את יצרה, אכלה ונתנה ממנו גם לאדם. אבל לא רק בפרי האסור חשקה. היא התאוותה וחמדה לעצמה את מעלותיו של אלוהים, שכן הנחש הבטיח לה שאם יאכלו מעץ הדעת הם יהיו "כאלוהים יודעי טוב ורע".
 
כאשר התפתתה לאכול מן העץ, הפרה חווה את פי ה". היא לא שמעה בקולו של אלוהיה, זה שרצה בטובתה, והלכה שבי אחרי אל אחר, השטן, ובחרה לשמוע בקולו. באכילת פרי האסור בחרו אדם וחווה בשלושה דברים: בבשר, ז"א בעולם הזה, במוות, ובאלוהי העולם הזה – הוא  הנחש או השטן, הנקרא גם "שר העולם הזה." ובמה חטא השטן, החוטא הראשון? בדיוק בדיבר הראשון ובדיבר האחרון. שכן בראשית דרכו היה מלאך כליל יופי ושלמות וחף מחטא; מלאך שאלוהים אהב וחפץ ביקרו. אך משום שגבה ליבו, והתאווה להיות כאלוהים, הוא שם את עצמו בתפקיד אלוהים, ולכן הורד ממעמדו וגורש. (יחזקאל כח).

   כאשר ניסה השטן את ישוע, הוא נשא אותו אל הר גבוה, הראה לו את כל ממלכות תבל וכבודן, והבטיח לו שיתן לו את כל אלה אם ישתחווה לו. אבל ישוע גער בו: "סור ממני השטן, כי כתוב לה" תשתחווה ואותו לבדו תעבוד." שוב אותו עיקרון כמו בפיתוי של אדם וחווה: השטן מציע לישוע לספק את תאוותו לכוח, שררה ועושר, ובתור בונוס מציע לו את עצמו בתור אלוהיו.

   כאשר דורש ישוע על עשרת הדיברות ב"דרשה על ההר" ומתייחס ל"לא תנאף", הוא מראה שאי אפשר לקיים את 9 הדיברות הראשונות (בניגוד לדעתו של שלו), שכן אם הבטת באישה וחמדת אותה, כבר נאפת בליבך. לכן מסכם ישוע, "אם לא תגדל צדקתכם מצדקת הסופרים והפרושים, לא תבואו אל מלכות השמיים." 

  בעיני, ברגע שאתה נוכח לדעת שאין בידך לקיים את מצוות האל, לא תחושת אשמה ממלאת את ליבך אלא דווקא תחושת נזקקות לאלוהים. הסופרים והפרושים של ימינו, אותם אנשים המחמירים בתורה, מקפידים בתרי"ג מצוות ובטוחים בצדקתם, הם אלה שגבה ליבם, הם אלה שבחרו בשר העולם הזה על פני אלוהים. דוגמה מחרידה לכך מצויה בספרו של שלו. בפרק "בעל החיים הראשון" מזכיר שלו את ביקורו של רב חשוב מחו"ל בישראל, שביקש "להשלים בהזדמנות חגיגית זו את מכסת תרי"ג המצוות שלו" על ידי קיום המצווה "אם יקרה לפניך קן… שלוח תשלח את האם." אז טרחו ומצאו בשבילו קן ציפור, גררו לשם סולם, ה"צדיק" טיפס עד שהגיע לקן, גירש את הדוגרת ונטל לעצמו את הביצים.