חם מהלילה

כנראה שהקברנה סובניון ברקן, עשרים ושבע שקל, והפסטה ברוקולי, יחד עם היתוש הטורדני, והשכן שצורח שאט דה פאק אפ עשו את שלהם וחלמתי חלום פואטי :

באפיזודה הראשונה ראיתי את רועי ארד צ'יקי, מופז באור נגוהות, יושב ליד שולחן מסיבת עיתונאים, עטוי מפה ירוקה, במקום הזוי, שהוא ספק בית הסופר, ספק ההתאחדות לכדורגל, ועיתונאית (לילך סונין ? אילן ברקוביץ' מחופש ללילך סונין ?) שבה ושואלת אותו האם הוא , כלומר צ'יקי, עורך את שיריו עם עורך, וצ'יקי שב ועונה, שפתי חתומות, ואז יש קלוז אפ ורואים ששפתיו אכן חתומות.

האפיזודה השניה מתרחשת בירושלים. השנה היא אלף תשע מאות שישים ושבע, תחילת יוני, משוררת שאני לא מכיר, בשמלת מלמלה או תחרה (שמישהי סוף סוף תסביר לי מה ההבדל) לבנה ואני, יושבים בשטח המפורז שבין העיר המערבית למזרחית. המשוררת אוכלת בייגלה ארוך עם שומשום, ויש לה שומשום על השמלה. ביני לביני אני תוהה, אם השומשום שעל השמלה הוא מהבייגלה, או שמא הוא הדפס של שומשום, אך איני מעז לגעת כדי לברר. אנחנו שקטים ובוטחים, כי אנו יודעים שאוטוטו עומדים חברי "כתובת" לפרוץ עם הנגמ"ש הראשון את הדרך אל הכותל.

באפיזודה השלישית אני נמצא במטולה, שהיא בעצם מלון גבוה. יושב במרפסת החדר, מתענג על הנוף של ארץ הארזים, כשלמרפסת החדר שלצידי, מתפרצים משוררים ומשוררות. הם מצטופפים במרפסת הקטנה, קוראים קריאות גנאי בגנות ואליד ג'ונבלט וג'אבל אל–דרוז, תוך כדי שהם משליכים פרטי לבוש, ורוקדים ריקודים חושניים. פתאום עף קסקט באויר, כנראה של רני יגיל, ומשתרר שקט, כנראה שעומדת לפרוץ מלחמה, ואני ערום ונעול במרפסת, אין לי איך לברוח.

כאן כמובן שהתעוררתי בבעתה, וידעתי שרק דואט של סטלוס ואורן חן יכול להרגיע אותי. ועוד ידעתי בוודאות שאין גדולה ממנה שזהבה בן חייבת לעשות ביצוע ל "חתונה לבנה" של שלום חנוך.