בננות - בלוגים / / לרחוץ כדי לחיות
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

לרחוץ כדי לחיות

בספרו על הזיכרון והטראומה ("לכתוב היסטוריה לכותב טרואמה", רסלינג 2006) הביא ההיסטוריון דומיניק לה קפרה את סיפורה של ניצולת אושוויץ, שבזמן שצולמה עדותה לארכיון פורטנוף באוניברסיטת ייל, שהוא אחד הארכיונים הגדולים והחשובים בעולם לתקופת השואה. המכיל  4200 עדויות מצולמות. אירע דבר מעניין. בשעה שדיברה הניצולה על פיצוץ המשרפות נתמלאה כולה בלהט וציינה את מראה: "ארבע ארובות עולות להבות". ועדת היסטוריונים שבדקה את העדות קבעה שהייתה שגויה, משום שבפועל רק ארובה אחת פוצצה. פסיכואנליטיקאי שנכח בדיון חלק על עמדת ההיסטוריונים בדבר מהימנות עדותה של האישה. לדעתו "האישה לא העידה על מספר הארובות שפוצצו אלא על משהו אחר, רדיקלי יותר, יסודי יותר: היא העידה על התרחשותו במציאות של אירוע בלתי נתפש".

קביעתו זו של הפסיכואנליטיקאי היא חדשנית ומרעישה. בין היתר משום שהיא העניקה פתרון לבעיה שהטילה צל כבד מעל לספרו של פרימו לוי "הזהו אדם?" שללא ספק הוא אחד הספרים הבולטים שנחשב גם בספרות העולמית כמכונן זיכרון השואה. ובעיני, זהו ספר העדות הנוקב והמטלטל ביותר. כזה המספר את סיפורה של אושוויץ בצורה המותירה את הגוף כואב ואת הנפש דומעת.

אך על אף הניתוח המעמיק והתיאורים המוחשיים של לוי, יש ב"הזהו אדם?" משפט אחד מטריד מאוד שמופיע לקראת אמצע הספר: "משלב זה ואילך", כותב לוי, "איני יודע אם הדברים אשר אכתוב אכן קרו". יש שיתעלמו ממשמעות המשפט, רק כדי להמשיך ולקרוא על החבר האיטלקי אלברטו, על הגמד המשוגע אליאס ועל שני החברים הצרפתים עמם השתחרר לוי. התשובה למשפט המטריד נמצאת ב"The Double Bond. " (פנגווין 2002), הביוגרפיה המקיפה והמעולה של פרימו לוי שכתבה קרול אנג"יר. על פי המחברת, חלק מהדמויות בספרו המפורסם ביותר של לוי לא היו ולא נבראו. אנג"יר כמו שאר החוקרים, ביקשה למצוא אותה בסיפור חייו ובאופיו המשפחתי, שהיה ונותר חשאי וקנאי בנוגע לכל דבר פרטי.

פרימו לוי נולד בשנת 1919 למשפחה יהודית ליברלית בעיר טורינו שבאיטליה. שם גם סיים את לימודיו באוניברסיטה המקומית וקיבל תואר דוקטור לכימיה. בזמן השלטון הפשיסטי הוא הצטרף אל קבוצת מחתרת פרטיזנית שלחמה בצפון איטליה, אז חבל ארץ כבוש בשליטת גרמניה הנאצית, ועד מהרה הוא נתפס ונשלח למחנה הריכוז פוסולי ליד העיר מודנה. משם הובל פרימו לוי בפברואר 1944 לאושוויץ. את סיפור שהייתו במחנה הוא פרסם שנים ספורות לאחר שובו לטורינו, תחת השם: "הזהו אדם?" (מאיטלקית: יצחק גרטי, עם עובד 1989). מלבד ספר זה פרסם בחייו עוד אחד עשר ספרים, בהם: כמה הם אף תורגמו לעברית בהם: "ההפוגה" (עם עובד 1989) בו סיפר את מסעו מיום שחרור אושוויץ ועד שובו לביתו בטורינו, ו"הטבלה המחזורית" (הקיבוץ המאוחד 1987) שבו גולל פרקים ממסכת חייו כאילו היו יסודות בטבלה המחזורית של מנדלייב. באפריל 1987 נהרג לוי לאחר שמעד אל פיר המעלית בביתו. נסיבות מותו הפתאומיות ואפופות המסתורין הולידו בין היתר את המיתוס לפיה התאבד. אך למעשה לסברה זו אין כל ראיה מוכחת ולכן גורסים הביוגרפים שלו כי סיבת המוות הייתה ככל הנראה תאונה. 

לכאורה, לוי לא מספר ב"הזהו אדם?" דבר שלא נמצא בספרי עדות אחרים. ההגעה ברכבת, הסלקציה, העבודה הקשה, ההינצלות מן המוות המיידי שנמצא בכל רגע ורגע – את כל אלה אפשר למצוא בספריהם המצוינים של אלי ויזל, "הלילה" (ידיעות אחרונות 2005) ואימרה קרטס, "ללא גורל" (עם עובד 1994). אך להבדיל מהם, לוי ניחן בחוש ניתוח נוסף שמאפשר לו להציג את תמונת חייו של אסיר המחנות לא רק כזיכרון אישי או כמקרה סטטיסטי מאפיין, אלא מתוך זווית ראיה פסיכו- סוציולוגית הבוחנת את תפיסתו של האדם השורד את המערכת החברתית והתרבותית אליה נקלע. לוי לא עסק כלל מדוע ולמה נגזר עליו להגיע לאושוויץ, אלא ניתח את השאלה כיצד הוא ואחרים הצליחו לשרוד את המציאות הקיצונית אליה הושלכו. 

 

את הספר כתב לוי ביד אמן, כאשר כל כישוריו ככימאי עומדים לרשותו. כך הוא הפך את בבל הנאצית, שאסיריה היו בני עשרות לאומים ועמים, לטבלה פסיכולוגית_סוציולוגית שאיבחנה בין ארבעה ארכיטיפים של אסירים, על מנת לאמוד את מידת יכולתם לשרוד, בניגוד ל"מוזמלן", האסיר שנידון לכליה. דוגמה לתובנות המעמיקות והמרגשות שעולות במהלך הקריאה אפשר למצוא כבר בתחילת הספר, שם מתאר לוי מפגש שהתרחש בשעת בוקר בינו לבין יהודי כבן חמישים ששירת כסמל בצבא האוסטרו_הונגרי ואף זכה באות הגבורה. היהודי עמד במקלחת ושפשף במרץ את גופו במים העכורים של אושוויץ, כשלוי עומד מהצד ומתבונן בו באדישות, תמה על בזבוז האנרגיה שמשקיע הגבר בניסיון שווא לרחוץ את עצמו ללא סבון וללא מים ראויים. בראותו עומד ומתבטל, גער בו הסמל על שאינו מתרחץ, ואז הוסיף את ההסבר: תפקידו של מחנה הריכוז הוא להפוך את האדם לבהמה, ליצור חסר צלם אנוש. אך מי שחפץ חיים, חייב להמשיך ולראות עצמו כבן אדם ולהתרחץ. לא משום שאלו חוקי המחנה, אלא בדיוק להפך, כדי לא לקבל את ההגיון שעומד מאחוריי מנגנון ההשמדה. להתרחץ כדי "להישאר בחיים, שלא להתחיל למות".

 

"הזהו אדם?" היה ונותר אחד מספרי העדות הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. לא בגלל מהימנותו ההיסטורית, שלוי כאמור לא התיימר לתארה, אלא בזכות התיאור המדויק של נפש הניצול הבודד, זה שהמנגנון הנאצי ביקש לרצוח. לוי לא היה אסיר טיפוסי. הוא לא היה שותף למסע הייסורים אותו עברו יהודי פולין, הונגריה והולנד בדרכם למחנה המוות, אלא יהודי שהגיע אל אושוויץ בגפו, שעה שמשפחתו המתינה באותה העת בביתו שבאיטליה. על כן, הניתוח שלו הניבט מן הספר הוא  יותר שכלתני ופחות רגשי. את לוי לא הניעה בכתיבתו הנקמה על משפחתו שנרצחה או עולמו שאבד, אלא הרצון לספר את סיפור ההינצלות של הנפש האנושית במקום שביקש לבטלה. והוא עשה זאת בשימוש באמצעים לא רגילים. כך למשל הציטוטים הפזורים לאורך כל הספר מן "התופת" של דנטה אלייגרי.

ללוי לא הייתה היצירה רק מורשת מהחינוך האיטלקי, אלא היא סימלה בעיניו את כל תפיסתו כבן תרבות המערב שחונך על ערכים של הומניזם ודמוקרטיה. וכאשר צמחו המוטציות הפשיסטית והנאצית מאותה תרבות שעל ברכיה התחנך, לא עמדו לרשותו ההסבר הדתי של התנ"ך או המרקסיסטי של הקפיטל. הוא נאלץ להתעמת עם הפשיזם האיטלקי והנאציזם הגרמני בכלים התרבותיים מהם הם צמחו. וזו גדולתו. לוי הציג לא רק את פאר התרבות המערבית אלא גם את חולשתה, והראה שרק שימוש נבון בערכיה ההומניסטיים יכול לשמור על צלם האנוש שבנו.

16 תגובות

  1. הי ליאור,

    שוב תודה על המידע על פרימו לוי. מעניין הטשטוש בין אמת לדימיון בכל הנוגע לזכרונות כל כך מסובכים וקשים. המוח עושה כל מיני טריקים כדי לשרוד ולהמשיך הלאה.

    אשמח לשמוע עוד.
    טרם קראתי את "טרגדיה של אופטימיסט" של אניסימוב. קראת? אתה ממליץ?

    (נ.ב. נדמה לי שיש כמה טעויות הגהה בטקסט…)

    • ספרה של אנסימוב טוב רק מבחינת מתן רקע כללי על תולדות חייו של לוי והוא סובל מלא מעט אי דיוקים, כמו למשל סיבת המוות של לוי, שכאמור מקורה בתאונה ולא בהתאבדות. ככלל אני ממליץ על הספר – -the double Bond: Primo Levi: A Biography – Carole Angier
      שזוהי לטעמי הביוגרפיה הטובה והמקיפה ביותר שנכתבה על לוי. כמו כן כדאי מאד לראות את הסרט "השיבה הבייתה" של הבמאי האיטלקי פרנצ"סקו רוזי שנעשה על פי ספרו של לוי "ההפוגה" המתאר את המסע חזרה מאושוויץ לאיטליה. ג"ון טרטורו המגלם את לוי מבצע את התפקיד בצורה נפלאה .

  2. מעניין וחשוב.

  3. היי ליאור
    לא קראתי את הספר הזה ומעולם לא ניסיתי, משהו עצר אותי
    כמו שאתה כותב אולי זה הזמן לא לוותר לעצמי
    להתראות טובה

  4. כן. רציתי להוסיף עוד משהו, על כוחו בתיאור שמאפשר למצוא קווי דימיון בין השרידה הקיצונית של המחנות לכל שרידה סוציולוגית כמובן בווליום אחר, אבל התפזרו לי המחשבות.

השאר תגובה ל ליאור א. ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'