אמריקה

הנסיעה הלילית ב-Queens Midtown Tunnel המחברת בין רובע קווינס למנהטן כמוה כתיאור חוויית המוות המפורסמת. עם כניסתך למנהרה מתחלפת העלטה בקירות לבנים המרוצפים בשיש בוהק. שום דבר אינו נשמע, לא סאן התנועה הרוחשת ולא נהר האיסט הזורם ממש מעל. ואז באחת, אתה פורץ אל לב לבה של מנהטן. האורות המהבהבים, גורדי השחקים מצופי הזכוכית המנצנצת, והמון האדם, כולם מבשרים את בואך אל התפוח הגדול, ואז כשהלב והמחשבה נפעמים למראה מילה אחת שחולפת, מסבירה את הכל – אמריקה!

כבר מגילויה סימלה אמריקה את הקידמה. ההמונים שנהרו מאירופה של האינקוויזיציה אל "העולם החדש" במאה ה- 16, ביקשו לבנות באמריקה חברה חדשה המושתת על עקרונות הליברליזם והקדמה. המהפכה האמריקנית לא הייתה טריטוריאלית כמו שהייתה מהפכת רוחו החופשית של האדם, שביקש להשתחרר מכבלי הפיאודליזם החברתי של אציל ונתין. באמריקה החדשה נוסחה החוקה שחרתה על דגלה "לקדם את רווחת הכלל" הרווחה הגיעה באמצעות נאמנות לקדמה הטכנולוגית ולפיתוח כלכלי מואץ.

ואכן שנות ה – 20 של המאה ה- 20, שבאו מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו שנים של תנופה רבתי באמריקה. מבנים גרדו את השחקים, הרחובות מלאו בקולות צופרי כלי רכב ועל מסכי הראינוע כיכבו צ"רלי צ"פלין ובאסטר קיטון. מכל העולם נהרו אישים לחזות בפלא האמריקני הגדול, בין המבקרים היה גם יוהאן האוזינחה, ההיסטוריון ההולנדי הדגול שבשנת 1927, שנתיים לפני "יום חמישי השחור" בו נפלה הבורסה והכלכלה האמריקנית קרסה, עוד הספיק לצפות בפלאי המודרניזציה האמריקנית. את רשמיו מן "העולם החדש" פרסם כמה חודשים לאחר שובו תחת הכותרת "יומן אמריקה – רשימות בחטף", שבימים אלו רואה אור בעברית.

כבר למראה עטיפת הספר, תמונת "שחור לבן" של בנינים רבי קומה וצפופים הדוקרים את הרקיע האפרפר, יש כדי לרמוז על תוכנו של הספר הממשיל את אמריקה בכלל וניו יורק בפרט ל"תפוז מכני". כזה שלעין השטחית והבלתי מזוינת נראית העיר מרהיבה למדי. בה המפעלים ההנדסיים מעידים על עוצמתו של האדם שבאמצעות פיגומים ובטון קורא תגר על הטבע ועל ההיסטוריה ויוצר את המפעל הטכנולוגי האדיר בתבל. אך האוזינחה – שהניח את היסודות לבחינת ההיסטוריה התרבותית של האדם ואשר שני ספריו , "בסתיו ימי הביניים" (מוסד ביאליק)  והאדם המשחק (מוסד ביאליק), עליהם ניתן לקרוא בהקדמה המחכימה של דרור ק" לוי לספר, משמשים עד היום מופת לכתיבת היסטוריה של התרבות – מציץ מתחת לקליפתו של התפוז, ושם הוא מגלה כי כמו במטרופוליס של פריץ לאנג. מתחת לפני השטח, בחיי היומיום של הרחוב הממוצע, קיים עולם חברתי מכני נעדר כל הומניזם.

היומן עצמו מורכב משני חלקים, "חברה" ו"מחשבה". כאשר כל חלק מורכב אף הוא מפרקים קצרים שכותרות המשנה שלהן מרמזות על השגותיו של האוזינחה בנושא. כך למשל "מיכון התרבות" "בזבזנות" ו"כותרות ופרסומות" מלמדות על תופעות שאינן לרוחו של האוזינחה. אחר פונה האוזינחה בכל פרק לפרט ברשימות קצרות אך ממוקדות את רשמיו מתוכנה של החברה האמריקנית המודרנית, אותה הוא מוצא, כחברה מתועשת, נעדרת מחשבה עצמאית ואינדיבידואליזם, שהדרך לאושר או באמצעות הארנק או באמצעות האמונה האוונגלית רשומים בסלוגאנים לאורכה ולרוחבה. כך ברשימות חטף אלו משרטט האוזינחה את דיוקנה התרבותי הקודר הנבנה של אמריקה במאה ה- 20 כמגדל בבל מודרני, לא במובן הקוסמופוליטי של המושג, אלא במושג הטכנוקרטי שלו. החברה האמריקנית מתפקדת כולה כמכונה משומנת ליצירת הון שהאזרחים בה הם לא יותר מאשר בטריות פיננסיות. ובל נטעה, בקורתו זו של האוזינחה לא נובעת מראיית עולם קומוניסטית, אלא מאידיאל דמוקרטי המבוסס על תפישת האדם כיצור המקבל החלטות לאחר מחשבה.

בשנינות מתובלת בסרקזם, המזכירה את כתיבתו הפובלציסטית של היינריך היינה, מיטיב האוזינחה לתאר את התיעוב שחש כל אדם מן היישוב כלפי תחלואיו של העידן המודרני שבו נעוצים זרעי הפורענות של החברה הטכנוקרטית בה אנו חיים. חברה בה אנשי ספר ולמדנים נתפשים כפרזיטים לא פרודוקטיביים הנדחקים אל שולי כלכלת ההיי טק והבורסה. בה מקצועות לימוד אקדמיים כהיסטוריה, ספרות ופילוסופיה נתפשים כמיושנים ומיותרים ואילו הנדסה ומחשבים נחשבים כמקצועות העתיד. חברה בה הפרט הופך קורבן לתאוות הממון של פרסומאים השוטפים את מוחו בפרסומות ואשליות של עולם טוב ובריא יותר, המנוונים את יכולת הבחירה שלו במחיר של זוג מכנסיים או חפיסת סיגריות.

השאלות אותן מעלה האוזינחה הן השאלות שבני הדור הראשון שואלים לגבי הדור השלישי וחצי, המבטל את זמנו ברשתות חברתיות או בגלישה אל שום מקום באינטרנט, "האם הדור שנחשף ליחסים המודרניים המתירניים בין המינים יוכל לחוות את התשוקה הגדולה?" הקול אותו הוא משמיע הוא קולה של החברה הרציונאלית וההומניסטית שעדיין מבקשת את "הסקרמנטים הקדושים, הטרגדיה היוונית ופולחן המסתורין של האל מיתרס" כדבריו, אך זעקת התרבות נאלמת בתוך הג"ינגלים ברדיו ומנופי הברזל של הקידמה. תיאור המודרניזציה הרדיקלית הזו, המלווה בהרס שיטתי של הסביבה יוצרת אפוא אצל הקורא אנטגוניזם עז ודחף למצוא מקלט בספריו של הסופר הנורווגי קנוט המסון, ובמיוחד "ברכת האדמה" המהלל את האינדיבידואליזם והחיבור המקודש בין האדם לאדמתו.

.ספרו של האוזינחה, אם כן, הוא מסמך מטלטל וחשוב העומד כתמרור אזהרה מפני החומרנות הרדיקלית של ההמון המופעלת בידי אינטרסנטים ציניים שכל תכליתם הוא רדיפת בצע, גם עם פירושה הוא הפיכת החברה כולה לעדר המשועבד. כך יוצא שעם קראית הספר, מתגברת ההזדהות עם הרשימות הללו עד שנדמה כי לא מציאות מלפני שמונים שנה היא המתוארת, אלא במציאות הסובבת אותנו, פה בישראל של  2007 מדובר. ואזהרתו של האוזינחה אלינו ברורה ונוקבת. "כוכב נולד" "נולד לרקוד" ו"לרדת בגדול" הן לא תוכניות מציאות אלא מציאות מדומה, ממש כמו שכל חברות הסלולר המספרות לנו על עד כמה "אנו הכוכבים שלהם" או ש"עתידנו נשמע להם טוב יותר" מוכרות לנו למעשה "זמן אוויר".

פורסם במדור הספרים במגזין "טיים אאוט".