אררט מבקר ספרות וחוקר שואה
היסטוריה כידוע אינה מדע מדויק, אלא נשענת על פרשנויות סובייקטיביות המבקשות ללמוד ממאורע, דרך הסיבות והנסיבות שהביאו להתרחשותו. כזו היא גם השואה. בשל מימדיה, קרבתה ההיסטורית ובעיקר השלכותיה על התנועה הציונית ובניין הבית הלאומי ועיצובו, הוחלט במשרד החינוך לחייב את התלמידים הערבים ללמוד אודותיה.
והנה עוד בטרם המילה "אושוויץ" נאמרה בכיתה, התנדב הסופר עלא חליחל להציג את "עשרת הדיברות" לתלמיד הערבי בישראל המבקש ללמוד על רצח העם היהודי באירופה במלחמת העולם השנייה. והשחקן מוחמד בכרי, שמגלם יהודי בסרט שעלילתו עוסקת בשואה, הכריז כי "היהודים עושים לאחרים את מה שעשו להם". האנלוגיה ברורה, היהודים, (ולא הישראלים), הם הנאצים של פעם.
ראשית, לגבי ההשוואה האימפולסיבית והמופרכת בין האידיאולוגיה הנאצית כפי שהתגלמה ברייך השלישי, לבין מקומו של המיעוט הערבי בישראל והמדיניות הישראלית כלפי שתי הישויות הפלסטיניות בעזה וביהודה ושומרון: מבחינת חליחל ובכרי, זוהי גזרה שווה. כאן יש בני אדם שסבלו בשל לאומיותם וכאן יש בני אדם הסובלים בשל לאומיותם. על כן, ברור כי הפרקטיקה הגורמת לסבל יונקת מאותו עולם ערכים המשותף להם. במקרה הזה ראיית עולם פאשיסטית.
מעבר לקלות בה התואר "פאשיזם" מיוחס לקבוצות אוכלוסייה ולמי שמביע דעות הנוגדות את השקפת עולמו של הדובר, הפשטנות של השניים מעידה בעיקר על ראיית עולם חד ממדית. הרי לפי ההגיון הזה, שבו הסבל הוא במרכז ללא קשר לנסיבות שהביאו לו, אפשר לגזור גזרה שווה בין אדם הנרדף על ידי משטר מאיים, לבין עבריין הנמלט מהמשטרה. בסופו של דבר שניהם נרדפים ושניהם סובלים. כך קונפליקט בן למעלה ממאה שנה וקיומה של האנטישמיות כתופעה בת אלפי שנים, הופכים ללא רלוונטיים בדיון שמהותו היסטורית.
אפשר בקלות לפטור את השניים בכסות הבורות. הם ככל הנראה מעולם לא למדו את ההיסטוריה של השואה באופן רציני וכנראה לא ביקשו לעשות זאת. על כן, הם נאחזים בהשוואות קלושות ותלושות שכאלו.
אלא שיש מקום להניח כי השניים קצת יותר מתוחכמים, ומבינים את פשטנות ההשוואה ההיסטורית שהם מציעים. לכן הם מנסה לבלום אותה באמצעות הכלי השני, והוא "קורבנות משווה". כלומר, יצירת משוואה של סבל הדדי על פי המודל של: אתה תכיר באסון שלי ואז אכיר באסון שלך. בכך הם חושפים חלל מוסרי עמוק, משום שהוא תולה את ההזדהות האנושית והטבעית של האדם בסבל, בנסיבות פוליטיות שאינן ממן העניין.
כריכה היסטורית זדונית זו של שני אירועים בעלי רקע ונסיבות שונים בתכלית, תפקידה אחד: לנסות להרוויח הון פוליטי, אגב פגיעה בבטן הרכה של הציבור היהודי באשר הוא. ובכך הם ממקמים עצמם בשורה לא מכובדת של טיפוסים, דוגמת ההיסטוריון הגרמני ארנסט נולטה ופרופסור האמריקני נורמן פינקלשטיין, המבקשים לקעקע את ייחודה ההיסטורי של השואה, בטיעון כי אין ליהודים בעלות על הסבל.
מתחת לחזות האינטלקטואלית המתיימרת ללמד את אזרחי ישראל היהודים דמוקרטיה ומוסר, מסתתרים זדון ובורות, שלא רק שחוטאים למציאות, אלא אף מציגים השקפת עולם שהכחשת שואה עומדת ביסודה. לא במובן של איון המאורע. אין הם מטילים ספק בקיומם של תאי הגזים או במספר הנרצחים, אלא רק מבקשים להציג פרשנות רלוונטית הנשענת על מבחן התוצאה. ולשם כך, אין צורך לדעת הרבה.
אנטישמיות בת אלפי שנים שהתגלמה באידיאולוגיה חסלנית? תכנון של רצח שיטתי ויצירת מנגנון קונטיננטלי לשם ביצוע
רצח ההמונים? כל אלו לא רלוונטיים בעיניהם. יש עזה ויש אושוויץ, שם גדרות ואנשים וכאן גדרות ואנשים, והכל ברור. העם הזה שהביא על עצמו את השואה הוא זה שגם גורם לפלסטינים שואה ואגב כך מעורר אותם לשנוא את היהודים צורריהם.
בכרי וחליחל אינם מכחישי שואה מקצועיים. הם אינם משכתבים את ההיסטוריה ואין בהם בוטות פרובוקטיבית כמו של אחמדינג'אד. הם אינטלקטואלים מעודנים, ש"צער העולם" מדיר שינה מעיניהם, והוא זה שגורם להם להשוואות שונות ומשונות, המדגישות עד כמה נחוץ ללמד את ההיסטוריה של השואה, דווקא בקרב אוכלוסייה שעלולה ליפול למלכודות הסמנטיות והוויזואליות הללו. השניים, שקבלו על חוקים שפוגעים במיעוט כביכול, מייצגים מיעוט שמסרב להכיר בהיותו כזה, ולשם השגת מטרותיו מגייס שיטות וכלים לא לגיטימיים
זה מעורר מחשבה לכך שהילדים בבתי הספר היהודים ילמדו על מלחמת העצמאות, למשל (גם על עופרת יצוקה לא יזיק), כך יוכלו גם הם לדעת את ההבדל בין השואה לנכבה. הם יוכלו לדעת איך חיים בני גילם במרחק קילומטרים ספורים, ובכלל הם יוכלו לדעת יותר.