המשורר הנשכח

ברחוב דב הוז בתל אביב. בפינת רחוב גורדון, מול שגרירות ניגריה. עומד בניין אחד לא יפה במיוחד, שהתבליטים בחזיתו, מזכירים במידה רבה, חדר אוכל של קיבוץ. בנייתו הושלמה בשנת 1970 וייעודו הוגדר כ'מקום מושבה של אגודת הסופרים והיידים בישראל', או במילים מעשיות יותר, המרכז לתרבות היידיש בישראל. במעמד חנוכת הבניין להיקרא על שמו של ליוויק האלפרן, מחזאי יידי נודע, נכחו ראש הממשלה גולדה מאיר, ראש העיר יהושע רבינוביץ, ועוד שניים שדמותם כמו גם פועלם, הפכו למייצגי התרבות היידיש בישראל. האחד היה עיתונאי נודע ומחבר המילון היידי – עברי, מרדכי צאנין. השני היה אברהם סוצקבר, אולי משורר היידיש הגדול ביותר שנותר מאירופה המעושנת.

ניתן לדמיין את השמחה המהולה במרירות שנשאו השניים הללו בליבותיהם. הנה הם העיתונאי שניסיונותיו להוציא יומון יידי בישראל הסתיימו בצווי סגירה ושוטרים עם מנעולים, והפרטיזן המשורר, עומדים בחזיתה של מצבת הזיכרון האורבנית, שהציבה מדינת ישראל להנצחת המורשת האשכנזית. אלף שנים של מרחב לשוני תרבותי הצטמצמו, עשרים וכמה שנים, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, לכדי שלוש קומות ומרתף במרכזה של העיר העברית הראשונה.

במשך ארבעים השנים שחלפו היה סוצקבר ממבקריו הקבועים של המבנה שחיצוניותו האפרורית והמיושנת, הסתירה את הנעשה בין כתליו. ערבי תרבות שלמים שהתנהלו בשפה הגוססת. יהודים וסקרנים שהתנקזו בכדי לשמוע שירם ושירה, עם פסנתר או בלעדיו באולם המרכזי שכיסאות העץ המתקפלים והמסך הצהוב הדהוי, שיוו לו מראה של 'טעאטער' אי שם באלף הקודם של החיים ההם באירופה. שם בין דיוקנאות מצהיבות ורישומים של שלום עליכם, מלך ראוויטש וי"ל פרץ, על בימת העץ המתפוקקת, יכול היה סוצקבר לעמוד ולדבר בבטחה במאמע – לשון. לחזור אחורה בחרוזים של פתיתי שלג ונוצות אווזים, לתחום המושב, בו נולד באמצע מלחמת העולם הראשונה, לסיביר אליה נדד וממנה שב עם אמו ואחיו, יתום מאב, ובעיקר לוילנה, ירושלים דליטא שמן הגטו הבוער שלה נמלט אל היערות והפך לפרטיזן לוחם, עד שמטוס סובייטי הצילו בשליחות מיוחדת.

סוצקבר היה בן דמותו האותנטית של המשורר. להבדיל מכל הצעקני, חברי החבורות המוחצנות של בתי הקפה, אלו ששירתם הייתה מהולה באדי אלכוהול ושאבה את יצירתה מסמי הזיה, סוצקבר נותר נאמן צנוע וחבוי לכור מחצבתו. קומוניסט אדוק שחיבר את הפואמה היהודית "כל נדרי". גולה שחי כפליט במרחב תרבותי זר ועוין, אליו התגלגל בשל נסיבות היסטוריות ומשפחתיות, אך ערך קרוב ליובל שנים את כתב העת לספרות "די גאלדענע קייט (מחרוזת הזהב). ומעל לכל איש משפחה שהיה רומנטיקן אמיתי, כזה שגם בימים בהם באמת המה הסער, והראש היהודי שח לאחר שנים ארוכות במחפורות ובבונקרים מפחד בלילות, ידע לשורר, "אונטער דײַנע ווײַסע שטערן שטרעק צו מיר דײַן ווײַסע האַנט. (תחת זיו כוכבי שמיים, שים עליי את כף ידך). השיר שאמנם מלחינו, אברהם ברודנא אמנם נרצח במחנה עבודה נאצי באסטוניה, אך מחברו, המשורר הנשכח, עוד המשיך לחיות שנים ארוכות לאחר מכן במדינת היהודים החדשים.

אברהם סוצקבר נפטר בשיבה מופלגת. האיש שהיה בחייו עד לאירועים ההיסטוריים של המאה ה- 20 והנציחם במלותיו בצורה היהודית ביותר, אולי האחרונה שעוד תהיה, נטמן לפני שלושים ימים. ועתה, כמו אז לפני ארבעים שנה, בטכס חנוכת הבית ההוא לתרבות הגלותית והנכחדת, יתכנסו שועי העם והארץ, נשיא המדינה, ושרת התרבות, וראש העיר ועוד שורה ארוכה של אומנים ופוליטרוקים, בצהריי יום שישי במועדון "צוותא – המרכז לתרבות מתקדמת" שבלב העיר העברית הראשונה, לחלוק כבוד למאובן הספרותי האחרון של הגלות, למשורר הנשכח של התרבות היידית הנשכחה.