בננות - בלוגים / / קרבן מנחה
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

קרבן מנחה

התמונה מספרת הכל. הגופה שכובה על הארץ, שאריות החולצה מוכתמות בדם. האגרופים קפוצים, והסבל נח על פנים מיוסרות. בשלווה רבה נחה גופתו של ברנר בין שאר גופות הנרצחים בפרעות תרפ"א. רובה מגולה לעין, רק החלציים מכוסים בשמיכה. מסתירים מאתנו את המעשה הנורא ומתירים לדמיון להרחיק בזוועה.

חיים שלמים מכונסים בהבעה המוטלת הזו. הזקן שצימח פרא, לסתות הלחיים הבולטות המשוות מראה חולני, והעיניים העצובות, המחפשות מנוח במילים. יוסף חיים ברנר, סופר ומסאי, בן בלי בית שנדד במרחבים לשוניים ואידיאולוגיים, מבקש רפואות אינטלקטואליות בעולם גשמי להחריד.

לפני מאה שנים עלה ארצה, לפני שמונים ושמונה נרצח. הנסיבות היו ססגוניות וראויות מבחינתו. על ידי "בית הפועלים" בתל אביב התכנסו דגלים אדומים רבים לציון ה- 1 במאי. התהלוכה שהתקיימה ברשיון יצאה לדרך. באמצע פגשו בחבורת קומוניסטים מיפו. תוך רגעים ספורים התפתחה קטטה. אלא שלערבים שבחבורה התנגשות פוליטית זו הייתה רק תירוץ בשביל לפתוח במתקפה נגד היהודים. השמועה על האירועים התפשטה וביפו החלו צעירים ערבים חמושים במקלות ובסכינים שפניהם אל עבר תל אביב, לתקוף עוברי אורח יהודים. לאחר מכן החלו בסיוע נשים ערביות לפשוט על בתים יהודים לבזוז ולהשחית רכוש. רחובות יפו כמו השכונות הדרומיות של תל אביב, כוסו במעטה של נוצות לבן וכסתות קרועות.

ברנר היה אפוא לקורבן חגיגת יום חגו. יום ששונו הסוציאליסטי הפך בידי כמה פורעים ליום אסונו הפיסי. לא שותפות מעמדית ולא אחוות עמים. רק מכות אגרוף ונעיצות קלשון. שחלקן ניכרו היטב בגופתו שהושלכה בפרדס.

אך נדמה כי ברנר עצמו לא יכול היה לייחל ליותר מזה. האיש שחי כל ימיו בין התקף דיכאון אחד למשנהו, שניהל רומן עם השכול והכישלון, שחייו פעלו מן המיצר, לא יכול היה אלא למות בתווך, בין העולמות. וכך היה, הסוציאליסט שדגל בלאומיות נרצח בפרדס שבין יפו לתל אביב על ידי ערבים תועים, ללא אידיאולוגיה או משנה סדורה, כך סתם, מתוך יצר נקמה, מתוך רכושנות טריטוריאלית ושנאה קמאית.

גם מבחינת הציבור בארץ לא יכול היה להיות סיום הולם ומרשים יותר למסכת חייו של האיש. בעיניי רבים היה ברנר דמות מיסטית של ממש. הדיכאונות והלהט כמו גם הרישול וההזנחה שבו שיוו לו מאפיינים של נביא המבשר על עדתו, איש האלוהים המהלך בארץ. היו מי שסיווגו אותו כיורודיב. אותו מושג רוסי של "שוטה קדוש", לא טיפש אלא מטורף בחסד האל. המצליף הרוחני והמסתורי שנשלח ממרום לחנך את העם.

מותו של ברנר הגיע בתזמון טוב, יש לומר, מבחינת הציבור בתל אביב. שכן אל מולו מיתתו ניתן להשוות רק את מיתתו של טרומפלדור בתל חי שנה קודם לכן. והרי אם טרומפלדור היה החלוץ האולטימטיבי, זה שעלה ארצה לבנות ולהבנות, שהעפיל לארץ הספר לכבוש אותה בידו האחת ובמחרשה. אזי ברנר היה היפוכו הגמור. האידיאליים שבו רק הפכו אותו לחסר מנוחה, ההתנסות בעבודה פיסית ייסרה את גופו, הוא היה נעדר מראה הרואי, הוא, כמו שאר אחיו מתחום המושב להם לעג,  נועד ל"לופטגעשעפט", לעסקי הרוח, ליצור מילים שפרחו באוויר. כך שבלי זיעת אף אך עם הרבה דמעות של מוח קודח, העניק ברנר במיתתו, גם לבורגנות הארץ ישראלית שהחלה מתהווה בתל אביב את דמותה המיתית המבוקשת.

4 תגובות

  1. אני מוצאת שהניסיון שלך לתאר את המות הנורא כמיוחל או רצוי למישהו מאד אכזרי, אפילו בלתי נסבל.

  2. מוות נוראי.
    איך אפשר?

  3. ליאור, היה קשה לקרוא את הפוסט הזה. אבל הכרחי וחשוב ונכון.

    דמות מופתית היה ברנר. "המעורר" של השפה העברית והמחייה את ספרותה. חייו עברו ממיצר למיצר עד מותו המזוויע.

    אני לא יודע אם יצא לך לקרוא את ספרו של אשר ביילין, "ברנר בלונדון", על דמותו המיוסרת של ברנר (וגם, בין היתר, על יחסיו עם גנסין, על פגישתו עם אחד העם בלונדון והמחלוקת בינהם). אולי משום אהבתי הגדולה לברנר אני אומר כך, אבל הספר של ביילין (כמו מכלול יצירתו של ברנר עצמו) חקוק בלבי.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'