אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

בלב האפלה

לטעמי, הסצנה הנוקבת ביותר ב"אפוקליפסה עכשיו", סרטו של פרנסיס פורד קופולה משנת 1979, היא הרגע בו מוצא את עצמו קפטן וילארד יושב לשולחנו של בעל מטע בג'ונגל הוויטנאמי, כשמסביבו גברים צרפתים מעונבים ובידיהם כוסות קריסטל. באותו רגע מכה בצופה ההכרה בעולמה הסוריאליסטי של המשפחה הקולוניאליסטית, שנוהגת כאילו הג'ונגל שמסביב אינו אלא סלון פריזאי.

כידוע, "אפוקליפסה עכשיו" נוצר בהשראת הנובלה המפורסמת של ג'וזף קונרד (1924_1857), "Heart of darkness", שהתפרסמה לראשונה בשנת 1899 בכתב העת "Blackwood's Magazine". העלילה התבססה על מסעו האחרון של קונרד כרב חובל על סיפונה של אוניית קיטור בנהר הקונגו, ונבנתה בשני מעגלים. סיפור המסגרת התקיים על סיפונה של "נלי" העוגנת על נהר התמזה, ועליה מצוי צ'רלי מרלו, הגיבור. אותו מרלו מספר לקבוצת אנשים על חוויותיו ממסע שערך כמה שנים לפני כן אל לבה של היבשת השחורה, במטרה למצוא סוכן מכירות אירופי בשם קורץ שהשתגע והפך למנהיגה של קהילת קניבלים. העלילה המרכזית, אם כן, היא סיפור מסעו של מרלו שעיקרו חוויות אבסורדיות וסוריאליסטיות הממחישות את הפער שבין העולם האירופי והמודרני למציאות הכאוטית והאפלה של העולם הלא_אירופי.

ברבות השנים הפכה "בלב האפלה" (או "בלב המאפליה" בתרגום הישן) לאחד משיאיה של הספרות האנגלית וליצירה פופולרית שזכתה למספר רב של תרגומים ועיבודים. מה סוד הקסם של הנובלה שנכתבה בתחילת המאה שעברה על ידי סופר שלמד את רזי השפה האנגלית בהיותו כבן 30? הסיבה נעוצה בקונטקסט ההיסטורי בו נכתבה הנובלה – שיאו של העידן הקולוניאלי. הצצה במפות מהתקופה מלמדת כי כיבוש העולם הלא_אירופי, שהחל עם מסעו של קולומבוס בסוף המאה ה_15, הושלם בהצלחה. אפריקה חולקה בגבולות שרירותיים בין מדינות אירופה, בהן צרפת ששלטה על המאגרב והסהרה המערבית, בלגיה (קונגו) והולנד (דרום היבשת). דרום אמריקה היתה נתונה תחת השפעה ספרדית ופורטוגזית, והאימפריה הבריטית חלשה על שטחים מאפריקה התיכונה והודו_סין ושלטה באוסטרליה ובניו זילנד.  העולם הפך לחצר האחורית של אירופה, שניצלה את משאבי הקולוניות עד תום.

והנה, בתוך מקסם האידיליה האימפריאלית, נשמע מגרונו של מרלו קולו המתריס והביקורתי של קונרד כנגד ההשפעות העתידיות של ההתיישבות הקולוניאלית. אמנם לא באופן ישיר אלא על דרך משל. למעשה, קונרד היה הראשון לשאול את השאלה שכל אירופה ביקשה להדחיק: "עד מתי?". והוא גם מנה את המחיר במילה נחרצת ומלאת מסתורין – "הזוועה!" ("The Horror!")

הנובלה החלוצית של קונרד היתה תמרור אזהרה למחיר שעתידה אירופה לשלם בגופה על חטא הקולוניאליזם. אם מישהו חשב שהזרועות הנקיות שנשלחות אל תוככי כיסיו האפלים של הג'ונגל הפראי תושבנה נקיות ועמוסות זהב – טעות בידו. ההפרדה בין הקונטיננט לעולם האחר לא תחזיק מעמד יותר מדי זמן, ובמוקדם או במאוחר ישתלטו האפלה והפראיות על אירופה.

עוד בחייו ראה קונרד את נבואתו מתממשת. מלחמת העולם הראשונה שפרצה בעקבות הסכסוכים הקולוניאליים היתה הביטוי המזוויע ביותר לכך. אירופה השאננה קצרה סופה שזרעיה היו טמונים בג'ונגלים של אפריקה ואסיה. חצי מאה עברה מאז שנגוז חלום הקולוניאליזם, וגם בימינו עוד נותרה הזוועה להשתולל: בדרפור, בקונגו ובקמבודיה. ועדיין, אין לה באירופה כל דורש.

 ארבעה תרגומים לעברית של "Heart of darkness" ראו אור ב_30 השנים האחרונות, ובכל פעם הוענק לנובלה שם חדש. בתחילה היה זה "לב המאפליה" שטבע מרדכי אבי שאול (ספרית פועלים 1978), אחר כך הגיע "לב החשכה" בתרגום אופירה רהט (כרמל 1999) ו"לב האפלה" של אברהם יבין (עם עובד 1999). על התרגום הנוכחי, "בלב האפלה", חתומים הסופרת שולמית לפיד ובנה, יאיר לפיד.

הסיבה למגוון השמות מקורה בקביעה התלמודית כי "אין מדרש ללא חידוש". כלומר, כל מתרגם זקוק להסביר בעקיפין מדוע מלאכתו לגיטימית ונחוצה. הדרך לכך היא בהענקת פרשנות חדשה לנובלה. וכאשר מרחב התמרון צר ביותר, אזי התרגום עצמו מקבל משנה תוקף. כך, "לב המאפליה" האנכרוניסטי והשחוק משהו מקבל תלבושת רעננה ועכשווית בצורתו הנוכחית, "בלב האפלה". אמנם אין זה תרגום מדויק, אך הוא בהחלט לא חוטא לרוח הספר. הב' שהתווספה מעניקה לאפלה גוון עמוק ואישי יותר. אין זו האפלה הסתמית והמנוכרת שבשם תרגומו של יבין, אלא אפלה שהקורא כמו עומד לחוות על בשרו.

ריבוי התרגומים נעוץ ברלוונטיות של היצירה הספרותית ולא מעט בפופולריות שלה זכה העיבוד הקולנועי. הסיפור על אדם שמאבד את צלמו אל מול טבעו החייתי המתפרץ מתאים כמשל לכל עם, לכל אדם בכל מקום ובכל זמן. יש גם מי שמוצאים קשר אקטואלי בין המסר האנטי קולוניאלי של קונרד לישראל שלאחר מלחמת ששת הימים; כאילו הרב משה לווינגר הוא גלגול משיחי פונדמנטליסטי של קורץ בעוד גדעון לוי הוא צ'רלי מרלו, אחד שטייל אל תוככי האפלה של הכיבוש ושרד להזהיר מנוראותיו. ההסבר הזה פשטני ואפילו זדוני, משום שהוא מנסה להציג את שיבת ישראל לציון (בקיצור, ציונות) כמעשה קולוניאליסטי. כאילו הקמת המדינה לא היתה תלויה בקשר ההיסטורי, הדתי והתרבותי של העם היהודי לארץ ישראל, אלא הסתכמה בניצול משאבים אנושיים וגיאוגרפיים בשירותה של מעצמה זרה – ארצות הברית. 

על מלאכת התרגום של האם והבן לבית לפיד ניתן לומר כי היא טובה ומהימנה. בעיקר משום שהיא מעניקה את היסוד החשוב ביותר בקריאת הנובלה – חוויית המסע. קונרד טווה סיפור שעוצמתו בכך שהוא נוטל את הקורא ומוליך אותו מטה אל הדומה האנושית, אל מקורם של רגשות קמאיים דוגמת שתלטנות, אכזריות ואנוכיות. הג'ונגל משמש כתפאורה גרוטסקית ומבעיתה להידרדרותו של האדם המערבי וערכיו נוכח הפראיות של החיים.

קריאה בנוסח האנגלי והשוואתו לתרגומים העבריים מלמדת כי רוח הספר נשמרה והשינוי הוא בבחירת מילים עדכניות יותר. כך, למשל, אותה קבוצה אנשים שקונרד מתארם כ_"waded waist-deep in the grass, in a compact body, bearing an improvised stretcher in their midst", זוכים אצל יבין להיות קבוצת גברים ש"התנהלו שקועים עד מותניהם בתוך העשב, בגוש מכונס, נושאים ביניהם אלונקה מאולתרת", ואילו בתרגום החדש כל הסצנה מקבלת תיאור תכליתי ופשוט יותר: הגברים "פילסו לעצמם דרך בתוך עשב שהגיע עד מותניהם, בקבוצה מלוכדת, נושאים ביניהם אלונקה מאולתרת".

על צמד המילים הנודע שמסכם את כל הוויית הספר, "The horror! The horror!",   דבקים שני התרגומים האחרונים בנוסח אחיד ("הזוועה! הזוועה!"). מדוע? מפני שבסופו של דבר זוהי תכליתה של הנובלה. ניתן היה לתרגם Horror ל"אימה", אך זה היה מחטיא את המסר העיקרי. שכן בזוועה, לעומת אימה, יש קורבן פיזי. יש אדם העומד מבועת מול המעשה, אך יש גם את המעשה המבעית, הממשי, שמגולם בדמות הקורבן. בשונה ממעשה אימה, הוא אינו ערטילאי. בכך ניכרת עוצמתה של הנובלה. הרבה לפני פוקו ופאנון, הזהיר קונרד בשפה תמציתית ונוקבת כי גם המקריב סופו להיות קורבן של אותם ערכים על פיהם ביקש לפעול. קורץ, כמו בעל המטע, יוברט דמאריי, הם אירופה שהפכה קורבן לגאוותה; בני תרבות שביקשו להשאיר את האפלה בג'ונגל ולהתעלות מעל הברבריות, ושהפכו בבוא היום לפראים הגדולים ביותר בתולדות המין האנושי.  

2 תגובות

  1. מאז 1978 – ארבעה תרגומים בשלושים שנה. זה בערך תרגום חדש כל שבע שנים.
    יש ביקוש, מסתבר.

    ועדיין, לפי דעתי אין כמו הביטוי האנכרוניסטי, לב המאפליה.

    תודה על סקירה מרתקת, ליאור.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'