מלחמה מיותרת

המלחמה הקצרה בתבל התקיימה ביום ה- 27 באוגוסט 1896, בין השעות 9:00 – 9:45. בשעה 9 בבוקר פקע מועד האולטימטום, שהציבו הבריטים, ושעיקרו היה התפטרותו של נסיך זנזיבר חאלד בן בארגש. הנסיך, מצדו סירב להתפטר, ואף קיבץ 2,800 וחימש את היאכטה הפרטית שלו . בתגובה הטביעו הבריטים את היאכטה והנחיתו כוחות שהתקיפו את הארמון. הנסיך נמלט לקונסוליה הגרמנית, שם קיבל מקלט מדיני. וכך, כעבור שלושת רבעי השעה , 2500 הרוגים ופצוע אחד, תמה המלחמה הקצרה בתבל. 

איתי מאירסון, מחבר הספר, מלחמת 90 הדקות, אמנם לא ביקש לשבור את השיא שקבעו בריטניה וזנזיבר, אך על פניו ההצעה בספרו מפתה ומשעשעת. לקיים משחק כדורגל בין ישראל לפלשטינאים שיקבע אחת ולתמיד לאיזה עם מגיעה הזכות לחיות על חלקת אלוהים זו, ולקיים בה את חייו הריבוניים.

על גב הספר מובטחת "נקודת מבט בלתי צפויה – בחלקה משעשעת" שנכתבה על ידי סופר "המשלב בין שתי אהבותיו הגדולות – היסטוריה וכדורגל". ואכן הפתיחה לא מאכזבת, ומיד אנו נכנסים לאצטדיון הקריקט בגלזגו שאירח את משחק הכדורגל הבין לאומי הראשון בעולם בשנת 1872 בין אנגליה לסקוטלנד. לאחר כמה שורות אנו גם מגלים, כי בין הנוכחים במשחק היה גם הלורד ג"ימס בלפור, המדינאי שעתיד כמעט יובל שנים מאוחר יותר, להבטיח את פלסטינה לד"ר חיים וייצמן. ואז גולש הכתוב מנהר התמזה אל הירקון העכור ומשם לנילוס. היישר אל "הסכם קהיר" שקבע כי גורל פלסטינה יוכרע במשחק כדורגל בין תשעים דקות, לא כולל זמן פציעות.

ספר קליל הוא ספרו של מאירסון. אין הוא מתיימר להציג מציאות היסטורית מורכבת או להוות הצעה לפתרון יצירתי. אך עם זאת אין בו כל חידוש מרענן או אתגר מחשבתי. גם מטרת כתיבתו לא ברורה כלל, שכן בסופו של דבר המוצר שלפנינו הוא תרחיש ריאלי לכאורה לפתרון מהיר ואסתטי, אך כאמור על גב העטיפה, מדובר פה במשל, ולא בהצעה אופרטיבית. לכך מתווספת הרגשה עמומה בדבר המסר הנעלם. שהרי אם יש כאן לקח נסתר או ביקורת שנונה כנגד תהליכי קבלת ההחלטות במדינה, הו אינו עולה מן הכתוב והיא אינה מובנת מן העלילה.

גם השפה העיתונאית אינה מעניקה ממד של עומק לספר. התיאורים הפשוטים והקצרים כמו גם הציטוטים המובאים מפי הפרסונות השונות שבספר, מעניקים עד מהרה תחושה כי לא משל שנון נוסח אפרים קישון לפנינו, אלא זוהי כתבת מוסף שבת ארוכה מהרגיל, מן הסוג שמתפרסם בעיקר לפני חגים, וטיבו להציג תרחיש דימוני של מציאות עכשווית. תקיפה באירן, שלום עם סוריה או משחק כדורגל עם הפלסטינאים במקרה שלנו.

למעשה חווית הקריאה בספר אמביוולנטית ביותר. שכן עיקרו של הספר הוא פירוט של כל הסעיפים הפרובלמטיים שהסכם שכזה יכול להציע. בחירת האצטדיון, בחירת השופטים, העברת ההצעה לקיום המשחק בצד הישראלי, בצד הפלסטיני ובמערכת הדיפלומטית הבין לאומית, וכהנה וכהנה. כך יוצא שרובו במוחלט של הספר מתאר לנו כיצד נפתרות כל מיני בעיות טכניות, מנהלתיות ולאומיות על מנת שהמשחק אכן יתקיים. אלא שכאן קורה התהליך  האמביוולנטי, מחד תיאור ההכנות המדוקדקות מתחיל בשלב מסוים לייגע. גם העובדה שכל בעיה בסוף נפתרת, מלמדת עד מהרה כי הדרך אל המשחק מונוטונית ובלי סיכוי של ממש להפתעות או ביטולים של הרגע האחרון. אלא שעל אף כל אלו, ואולי בשל כך, סף הגירוי הולך וגובר. כך הקורא מרפרף במהרה על הפרקים שנותרים במטרה אחת, לגלות מה קרה בסוף, אחרי שפתרנו את בעיות האימון, הקהל, הכרטיסים ומזג האוויר. והנה, צלחנו את הכשלים והעיכובים שבדרך, ואנחנו כבר מוכנים נפשית ומנטלית, עטופים בצעיף וקליפות גרעינים לקראת המשחק, ואז – דממה. השריקה פתחה את המשחק והמסך מולנו הוחשך.

פורסם במגזין "טיים אאוט".