בננות - בלוגים / ליאור אלפרוביץ' / כשהתותחים רועמים המוזה חוגגת
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

כשהתותחים רועמים המוזה חוגגת

בהתחלה כמעט כולם מיישרים קו עם המציאות. שמונה שנים של צבע אדום, ככל הנראה הספיקו בכדי לזכות באהדתם הראשונית של אנשי הרוח הבולטים. כך למשל זכינו לתמיכתם של עמוס עוז וא.ב. יהושע, שני חברי הטריאומווירט הספרותי הבכיר, שהסכימו כי לישראל הזכות להכות בחמאס. אך כנראה גם במגדלור השן המצפוני, לא הייתה תמימות דעים, והצלע השלישית, הסוררת, דוד גרוסמן, מיהר לפרסם קריאה להפסקת אש הומניטרית, וולונטרית, מיידית, תחת הכותרת "לעצור ולנצור!".  

הקריאה  של גרוסמן הייתה הסנונית הראשונה, ומיד למחרת הופיעה סנונית שניה שנחתה הישר על המדרכה שאל מול מגדלי אקירוב, בדמות הפגנת משוררים של "גרילת תרבות" נגד "המלחמה המטופשת". כך התכנסו רועי צ"יקי ארד ויהושע סימון, מלווים במקהלה הקבועה שכללה בין היתר גם את נמרוד "קפטן סודוקו" קמר ומתי שמואולוף, מגובים כמובן על ידי הפטרון הבלתי נלאה אהרן שבתאי. צ"יקי, חבר מסור מן השורה, ילד טוב באר שבע, לוקח את החיים כמו את השירה, בקלות. ומבחינתו המלחמה אולי מטופשת, והחמאס אכן יורה רקטות, אבל תועלת אריכטקטונית אולי יכולה לצאת מהמלחמה כאשר גראד תועה יהרוס את "הבניין המכוער והיקר בשדרות רגר, שהיו פעם שדרות הנשיאים".

"גרילת התרבות" אם כן, היא גוף לוחמני ורציני, והאמביציה שלו קצת יותר רצינית מערב שירי משוררים מול הפנטהאוז הריק של שר הביטחון, ומיד נתפנתה החברי"ה העליזה לפרוייקט המלחמה הבא –"לצאת", שהיא אסופה של שישים שירים ועשר עבודות ש"הוכנה בדחיפות גדולה וזעם רב, מיד עם פתיחת המלחמה, כתגובת מחאה מיידית". כפי שמספר צ"יקי בבלוג שלו.

ראשית כדאי לצנן את התלהבותם של הקוראים חובבי השירה,  אין חדש תחת השמש. אותם משוררים שכיכבו בקובץ השירה המעמדית "אדומה", מצויים גם כאן, את שמואלוף, שבתאי וקמר הזכרנו, אליהם נוסיף את אפרת מישורי, יחזקאל נפשי וגם את צאלה כ"ץ הוירטואלית והרולד פינטר שהשמיע את קולו במיוחד לחוברת מארץ המתים. גם מבחינה תוכנית אין מציאות גדולות. ככה זה, כאשר התותחים רועמים, המוזה רוקדת והגרפומניה חוגגת. הרי הכל נעשה כאמור ב"דחיפות גדולה," כי מי יודע, אולי באמת תתקבל פתאום איזו יוזמה בולגרית להפסקת אש, והמלחמה חלילה תסתיים, ואז מה תעשה הגרילה עם כל האנרגיה החתרנית, השירים שנכתבו בחיפזון והמייצגים שנולדו בפרק זמן השווה לאזעקת "צבע אדום"? ויותר מזה, איזה חותם היא תותיר בדפי היסטורית המחאה האנטי מלחמתית.

אך בכל זאת, כמה תובנות מעניינות כן אפשר ללמוד מהבהילות בה נוצרה החוברת, כפי שהעידו עורכיה. ופה בדיוק קבור הקאסם. אל תחפשו אצל לוחמי "גרילת התרבות" אומנות או שירה איכותית. אפילו שירה מגויסת ותועמלנית המעידה על אידיאולוגיה, לא מצויה בשירים שנורו במהירות של תותח וולקן הישר אל דפיו של קובץ המחאה. אלא יש כאן בעיקר חגיגה אחת גדולה של טיפוח עצמי מוסרני וליטוף מילולי של המצפון. המטרה היא לא המוצר עצמו, לא מילות השירים הן החשובות, אלא האטמוספירה בה הם נוצרו – מלחמה. ואיזה מאורע טוב יותר ממלחמה בכדי לתפוס טרמפ נוח שסופו פסיק בהיסטוריה של השמאל הרדיקלי בישראל.

פורסם ב"העיר – תל אביב".

34 תגובות

  1. יפה אמרת…
    אגב אהרון שבתאי, קראתי את השיר שלו במוסף האחרון "תרבות וספרות" של הארץ. ממש כפי שאתה מתאר, חסר כל איכות פואטית. כמעט ביטלתי את המנוי בו במקום. מזל שמעליו הכניס העורך את שירו של נתן זך.
    דבר אחד אינני מצליחה להבין אצל המשוררים המשתייכים לשמאל הרדיקלי: למה לא לנסות להציג את התמונה המורכבת, שתהיה גם פואטית הרבה יותר, שבה כל צד מתבצר בצדק שלו. למה מציגים תמיד רק את הצדק של הצד השני?

  2. מיכל ברגמן

    אהבתי. נדמה לפעמים שהמלחמות הם מסע הערב של יתיר של גרילת המוזות.
    מדובר באנשים כל-כך מקוריים ואינדבידואלים עד שניתן לצפות מראש את התגייסותם הקולקטיביסטית ואת דעותיהם גם אם יותקף איזור המרכז בפצצת אטום איראנית – שיירי הניצולים ינערו אבק רדיואקטיבי ויכתבו בטוש זרחני – "לא למחמה!" , "הלאה הכיבוש"! וגו".
    ככה זה שמדובר במחשבה אינדיבידואלית ובקורתית.
    אתה צודק בכך שזה נותן למתארגנים עוצמה רוחנית בעיני עצמם – הנה אנו, מיעוט רדוף הרואה את האמת (והיא בהירה וטהורה כפי שיכולה להיות האמת רק בגיל תנועת הנוער או לחלופין כשניתן להתפרסם באמצעותה), נרדף בידי המון נבער ומוסת, צמא-דם, אוהב מלחמות ושונא כל ערבי באשר הוא –
    הנה אנו העומדים בפרץ ומבינים הכל – כל כך מהירי תפיסה אנו עד שעוד לפני שראשון המילואימניקים מקבל צו 8 אנו כבר עומדים בכיכר, מצוידים באמת הלוחמנית שלנו. כשימות החייל הראשון נוכל לזעוק – "תראו למה הבאתם אותנו! אפילו חיילים מתים פתאום!". זו ודאי הרגשה נהדרת.
    כי בינינו, הרבה יותר טהור ונשמע טוב להיות בעד "שלום", או "הידברות". זה מיד מעמיד את כל תומכי המלחמה בקבוצה החשוכה של אוהבי מלחמות, מחרחרי ריב .
    עוד יותר טוב להיות מיד צודק – יש פתרון אחד מהיר, אין לו אמנם כל קשר למלחמת התרבויות העולמית אבל למה לערבב מין בשאינו מינו.
    היום קראתי משועשעת שמסתבר שעראפאת היה חסיד אומות העולם וכי התברר שאפשר לדבר אתו. והוא גם מפנים כנראה. הנה כי כן לא רק את האמת יודעים חברי הגרילה, אלא יש להם יכולת מעוררת התפעלות גם לעצב את העבר.

  3. ביטאת את רגשותי. מתעוררת תחושה שההתבסמות העצמית היא המניע העיקרי, דייסת מאגניבות וצייקנות. אוף, הגנבה, לפעמים את כל כך שחוקה, חיוורת ומשומרת.

    כל הכבוד.

    (אולי תכתוב קצת יותר להעיר. משום מה הם מקפחים שם בשיטתיות את הספרות, והטעמים שמורים עימם (אם כי יש כמה רעיונות למה עורך התרבות לא נלהב לסקר ספרות מקומית).)

  4. ביטאת את רגשותי. מתעוררת תחושה שההתבסמות העצמית היא המניע העיקרי, דייסת מאגניבות וצייקנות. אוף, הגנבה, לפעמים את כל כך שחוקה, חיוורת ומשומרת.

    כל הכבוד.

    (אולי תכתוב קצת יותר להעיר. משום מה הם מקפחים שם בשיטתיות את הספרות, והטעמים שמורים עימם (אם כי יש כמה רעיונות למה עורך התרבות לא נלהב לסקר ספרות מקומית).)

  5. גם במלחמת העולם השניה, כלומר בזמן השמדת יהודי אירופה, היו משוררים אמריקאים שהתנגדו להתערבות ארה"ב במלחמה.

    בגלל כאלה לא הפציצו קודם את מחנות ההשמדה!

  6. תודה רבה על התגובות התומכות. הן מתווספות לעוד קולות שאני שומע מאז פורסם המאמר הבוקר. נדמה כי בטאתי דעתם של רבים וטובים, ראשית נגד הגרפומניה בכסות אידיאולוגי והאינסטרומנטליזציה של האמנות לטובת אגו ויהירות. ושנית נגד אלה המתעקשים להוכיח לציבור כי הם נשגבים ממנו במוסריותם וכמו להכעיס נזכרים לפרוש ממנו כשהוא שרוי במצוקה.

  7. תודה על הביקורת, אף שאני לא מסכים איתה ולטעמי חבל שרובה היא אד-הומינם, כלומר מנסה לנגח אישית את הכותבים והעורכים ולחפש מניעים נסתרים. אף שאני מכיר את קולות הצקצוק מכל פעולה חברתית או פוליטית, בדרך כלל מצד אנשים שמעדיפים לשבת עם גאידמק ומשה גאון בקנטינה. בסופו של דבר, היחיד שמרוויח כאן הוא לא אני ולא המבקר הנכבד, הדבקים אולי בדעות הפוכות לגבי המלחמה, אך רוצים רק טוב, אלא אהוד ברק שהיום העלה עוד מנדט לתוך פימתו. בוודאי לא המשוררים והעורכים הזוחלים נגד הזרם העכור של תאוות הציבור לדם ולנקם.
    אי אפשר להגיד אפילו בצחוק שאני לוקח את המלחמה ומוות של אנשים בהומור, אף שאני מנסה להיות אופטימי. המלחמה הזו היא זוועתית, כמו זו שקדמה לה. כמו זו שתהיה אחריה.

    יותר מכל הביקורת אני לא שותף למילה חלילה כשמדובר על הפסקת ההרג והמלחמה. האם אתה עומד מאחוריה?
    קוראי הבלוג מוזמנים להציץ באסופה "לצאת!" ולחוות את דעתם.

    http://www.asufa.blogspot.com

    • צ"יקי ידידי, ראשית, איני שותף לראיית העולם הצינית על פיה כל המבצע הזה הוא מסע בחירות מדמם של מפלגה זו או אחרת. שנית, החיפזון והבהילות בה נעשתה החוברת כמו גם חלק מהשמות הלא מפתיעים המככבים בה, מעידים, לדעתי, על התנהלות מסויימת, בה מכופפים את המציאות לטובת היצירה והאמנות.
      המבצע יצא לדרך משום שארגון טרור רצחני ואנטישמי לא מקבל אפילו את המשוואה שאתה עצמך דוגל בה. שתי מדינות לשני עמים, לשיטת החמאס תתקיים בין הים לנהר מדינה איסלאמית אחת. ומדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם שיטה מדינית שכזו, שגם מנסה באופן פיסי לפגוע באזרחיה.
      איני מצליח להבין מדוע המלחמה כה איומה בעיניכם כאשר תכליתה בסופו של דבר למגר את הארגון הזה, שכן, גם מטיל חתתו על בני עמו (שאל את תומכי הפת"ח).
      לעיתים כמו שאמר הגנרל קלאוזוביץ, המלחמה היא דיפלומטיה, רק בשפה אחרת.
      אולי תשמרו את פרצי האומנות הללו, לימים שקטים יותר, ולא לתקופות מתוחות בהם אנשים רוצים לשמוע רק בשורות טובות, ולא ללמוד מוסר וצדק.

  8. ליאור היפה, אשווה את זה לדבר פשוט: אני ואתה נגד סדאם חוסיין, שהיה רודן נורא. שנינו תמימי דעים לגבי זה. השאלה אם ארצות הברית היתה צריכה לפלוש לעירק ולהיכנס למלחמה שכרגע אומדים את מתיה במאה אלף איש. ואגב, כאן איש לא חושב שהמלחמה תוריד את חמאס. זו לא חלק מהמטרות של המלחמה שהן… לא ברור מה הן. כי גם את הקסאמים היא רק מעוררת.

    על כל פנים, אם היה אפשר לעשות איזה קסם וחמאס או סדאם היו מועפים ובמקומם היה עולה לשלטון רמי קליינשטיין, הייתי שמח מאוד. אבל מה לעשות שהדבר לא אפשרי או כרוך ברבבות הרוגים אזרחיים, שאחרי זמן מה מן הסתם יבחרו בברירה גרועה יותר או שתהיה אנרכיה נוראית נוסח עירק של היום.
    כשאני אומר שאני נגד חמאס, אני אומר זאת כישראלי, שכן אילו היינו אזרחים עזתים או אפילו אזרחים ברמאללה הפורחת והבועתית, אין לי ספק שהיינו מתווכחים, כי אתה היית תומך כרגע בחמאס, כמי שמתעסק הרבה עם דת ופטריוטיות. בעוד אני, גם במקרה זה, אני חושב הייתי מתנגד לחמאס. היית אומר שהציונות היא נאציזם וכו". והיינו עושים את אותו ויכוח מהכיוון השני.
    נוסף על כך, אני מניח שאחרי המלחמה יצטרכו להגיע לאיזה הסדר עם חמאס, כפי שהגענו להסדרים עקיפים וישירים עם חיזבאללה הגרועים לא פחות. כי אין סיכוי שמדינה תסכים להיות ללא יציאה החוצה וכניסה לאוכל, תרופות ודלק. אני לא מכיר מדינה כזו בעולם. וגם המצב בעוטף עזה בשנים האחרונות לא נסבל. הפתרון רק לטעמנו הפוך.
    לפי דעתי, המלחמה הזו פשוט מיותרת, כי היא מבעירה את הדרום החשוב לי מעט, כ"ילד טוב באר שבע" ולבעז יניב, עורך אחר באסופה, שמוציא את עיתון השירה היחיד בדרום, דקה. ומצד שני היא הורגת המון ילדים וזקנים בעזה, וזה כואב לי מאוד כמי שמיסיו מממנים את ההרג. ולטעמי, אין לה שום תועלת. חוץ מלאותו אדם לא נבון במיוחד ובעל פלולה שכתבתי עליו שירים באסופה. מלבד זאת, אתה לדעתי הציני ולא אני. כי אתה זה שפתחת בחיפוש מוטיבציות אצל כותבי האסופה. בדרך כלל, אם תראה בהיסטוריה, תחום שאתה שוחה בו אלנכון, המרויחים ממלחמות היו המצביאים, הבנקאים וסוחרי הנשק ולא המשוררים (או החיילים הפשוטים והאזרחים). עד שהובסו המצביאים האלה, כמובן.

    • צ"יקי, אכן אמרת נכון, הנני היסטוריון, וככזה איני בוחן את המציאות על פי תיאוריות, אלא על פי מה שאכן קרה בפועל. על כן, ההשוואות ההיפוטתיות שהעלת אינן רלוונטיות. יש מציאות. יש חמאס ויש ישראל. חמאס, לצערנו, אינו ארגון יחידני ואוטונומי, אלא הוא מסונף לאותו ארגון מילטננטי שמאיים על היציבות המזרח התיכונית – האחים המוסלמים. על אף רצונך האמיתי והכן לשבת ולדבר איתו ולרקום איתו מזרח תיכון חדש, הוא מה לעשות, ברור בתנאיו. עליך כבן או נכד של מהגרים לשוב לאץ מוצאך או לחלופין לחיות תחת חוקי המדינה האיסלאמית המיועדת.
      השאלה כעת היא מה בכוונתך לעשות.
      דבר נוסף, אם אתה מקבל את החמאס כנציגו הלגיטימי של העם הפלשטינאי, משום שהוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, אזי האחריות למתקפה מוטלת בראש ובראשונה על העם הפלשטינאי. ואם כך הדבר, אזי הוא למד בדרך הקשה, שבחירות דמוקרטיות הן עסק רציני שההשלכות לבחירה מוטעית יש לה השלכות קטלניות.
      מלחמה היא מציאות קיימת. היא דרך לניהול משא ומתן באמצעים אלימים. וכהיסטוריון אני יכול לספר לך, שרובם המוחלט של סכסוכים הוכרע בהסכם. כאשר צד אחד נכנע וקיבל על עצמו את תנאי המציאות שלאחר המלחמה. וזו תכליתו של המבצע הנוכחי לשנות את מאזן הכוחות לטובת ישראל. על כן, כישראלי, באופן טבעי אני תומך בצד הישראלי, שעודני מאמין לא מונע מציניות, נאיביות או טמטום מוחלט.
      אני נוטה להאמין שגם אתה בסופו של דבר, לא לוקה בדיעה שישראל היא מדינה רצחנית הנזונה מדם ילדים.
      לאלו שמאמינים שיהודים זקוקים לדם ילדים להתקיים יש שם, בזה אני לא מחדש לך דבר.

      • כאן איני מסכימה איתך, ליאור. אי אפשר להאשים את העזתים במצבם רק משום שבחרו בחמאס בבחירות דמוקרטיות. גם במדינתנו נעשו בחירות שבפועל התעקמו והכזיבו ולראיה חילופי השלטון המהירים כאן. אם יש כאן קורבן אמיתי הוא העזתים, ומחריד לראות מה נעשה להם, מבפנים ומבחוץ. התוקפנות כלפיהם היא עובדה והפניית אצבע מאשימה כלפיהם אינה הוגנת.אני בטוחה שכוונות צ" ארד הוגנות, אבל התוצאה צורמת.

      • אז אתם שומעים, בתור היסטוריון אני יכול לומר לכם שהחמאס הוא ארגון טרור רצחני ושלא ניתן לבסס איתו שום דבר במשא ומתן. המקור שלי: הז'ורנל למחשבה היסטורית YNET ומסמכי ארכיון של דובר צה"ל.
        בתור היסטוריון אני יכול לומר לכם שמוות לערבים, ובמיוחד לאלו מהם שבוחרים בארגונים שישראל לא אוהבת (למרות שהיא כן אהבה בשנות ה-80 וה-90, אפילו מאוד אהבה, אבל בתור היסטוריון אני מנוע מלדבר על כך). ואם צריך להרוג איזה 100-200 ילדים בשביל זה – מה כי טוב. כי הרי ידוע שארגוני טרור וגרילה בכל העולם הובסו באמצעות המתה גורפת של האוכלוסיה האזרחית עליה נשענו, למשל באירלנד, ויאטנם, רד"ק, וכדומה.
        כמובן שבתור היסטוריון אני יכול לומר לך בוודאות גורפת שהחמאס הפר כל הפסקת אש, שמדובר בארגון רצחני וא-רציונלי, ושישראל נתנה הכל, אבל ממש הכל. הנה, ישראל אפילו הסיגה את האוכלוסיה האזרחית שיישבה בשטח כבוש, ועל כך כמעט והפסיקה כליל להיות פושעת מלחמה קיצונית ועברה להיות פושעת מלחמה רגילה. את כל זאת אני יכול לספר לכם בתור היסטוריון (אגב, היסטוריון לאיזה תחום בדיוק? לרומא העתיקה? האם מהנדס מכונות יכול לדבר במומחיות מקצועית גם על כתיבת שורות קוד בשפת סי?).

    • רועי ציקי דיכי ביכי רואה כהרגלו רק את הדם, את המה ייצא לו מזה, את השערוריה.
      הילדודים יצאו לעשות צדק, לא קיבלו צדק, לא קיבלו כבוד, רעם התותחים עשה את שלו אצל חבורת הצי'יקי זהבי ולוחמי הצדק הסהרורי.

      צודק הכותב בכל מילה, את חבורת סוד מוחלט בהחלט המגוחכת קל לזהות בקלות.

  9. העובדה שלחמאס יש אידיאולוגיה רצחנית לא מוכיחה שלא היתה אפשרות להשיג הישגים דומים לאלו שהושגו במבצע הזה בלי הרג עזתיים כה רבים. האם באמת שיחות עם החמאס יגרמו לחמאס לחשוב שבעצם אנחנו מסכימים לדרישותיו ונשמח אם ישמידונו בהקדם? ברור שלא.

    צריך להכיר בכך שהחמאס התחזק כל כך בגלל מדיניות תוקפנית שלנו בעשרות השנים האחרונות. הוא עלה והתחזק כי לא השארנו לפלשתינאים תקווה, וכי שיחדנו את הפתח בנסיון להשיג שלום נוח לנו. הוא המשיך והתחזק כי החלטנו שלא משחקים ושוברים את הכלים ויצאנו על דעת עצמנו מעזה תוך כדי דרישה שבזה יסתפקו הפלשתינים, ושאוי להם אם לא יקבלו את ההחלטה שלנו שזהו זה, עד לכאן הנסיגה ומעכשיו שיקיימו לעצמם מדינה בעזה, תחת המצור האווירי והקרקעי והימי שהטלנו עליהם.

    והכי חשוב, הוא עלה כי הישראלים לא איפשרו את השקטת אינתיפידאת אל-אקצה. הכל בזכות מופז, אגב, מפתיע ככל שזה נשמע. כשפרצה האינתיפאדה ההיא, ברק ניסה להשקיט אותה (למרות שהוא עצמו אשם בשקר האין פרטנר), אבל מופז הרמטכל פשוט לא נשמע להוראותיו, וכך הגענו עד למצור על המוקטעה, להרעלת ערפאת, ולעליית החמאס.

    השתלשלות המקרים הזו משרתת את האידיאולוגיה של מי שגרם לה: מופז ובמיוחד שרון (וגם קצת בוגי יעלון). אבל היא לא משרתת את מי שרוצה שתי מדינות לשני עמים. כלומר, רוב בני-האדם בארץ ישראל, ערבים ויהודים. אלו עובדות שחשוב לדעת ולזכור.

    • * תגובה של רועי צ'יקי ארד למאמר של ליאור אלפרוביץ' נגד "לצאת". פורסם בעיתון "העיר".

      קראתי את המאמר על 'לצאת' – אסופת השירה נגד המלחמה בתמיהה. עד כה החזקתי בעמדה שהמלחמה הזאת הצליחה לשפר את מצבו בקלפי של אהוד ברק, על חשבון דם 230 ילדים מתים בעזה, אך לאו. הכותב טוען כי המרוויחים מעסק הביש הזה, הם המשוררים יימח שמם שהתנגדותם למלחמה היא מסווה, "טרמפ נוח": הם מוציאים מיני חוברות פוליטיות חיש-קל כדי לפרסם את עצמם. אלא שההיסטוריה האנושית מראה שהמרויחים ממלחמות מיותרות כאלה הם המצביאים, הבנקאים וסוחרי הנשק ולא המשוררים (או האזרחים). עד שיובסו המצביאים הללו, כמובן.
      האסופה 'לצאת' יצאה בבהילות על ידי שישה כתבי עת ששילבו ידיים, כדי להציג מחאה מיידית, לא אחרי שהגופות ירקיבו והנכים יהיו שסועי-רגליים. קול הקורא יצא ביום השלישי למלחמה והעורכים התכנסו בצהרי החמישי. גייסנו את 2500 הש"ח הדרושים להדפסת אלף עותקים במגבית מהירה מהעיתונים והעורכים. בית הדפוס הבין שמדובר במשהו נגד המלחמה, וסירב: נאלצנו למצוא במהירות בית דפוס אלטרנטיבי, בכפר קאסם, עוד לפני המהלך הקרקעי המתוכנן. כשהגיליונות אזלו, הוצאנו עוד מהדורה של אלף עותקים. את המהירות הזו, ואת זה שהאסופה ניתנת כולה להורדה חינם ברשת, מציג אלפרוביץ' כאופרטוניזם וכניצול הזדמנות. אבל מה הטעם באסופה נגד מלחמה שיוצאת אחרי שהמלחמה כבר תמה וכולם מבינים שהיא מטופשת, אפילו מבקרי השירה?

      כשהתקשורת תשחרר לציבור הישראלי את העובדות והתמונות על הטבח בעזה, וכאשר יתגלה עד כמה הוא מחזק את החמאס ולא מזיז לקסאמים, אח תאום ומפגר של מלחמת 2006 ו1982, המאמר הזה יהיה לקלון לעיתון "העיר" שאני נוטה לחבב בשנים האחרונות, אך כאן הניח לאג'נדה של רוני דניאל לנצח.

      המאמר תוקף ומלעיג להפגנת השירה מול ביתו של אהוד ברק באקירוב, שיום אחריה הודיע ברק על מעבר לאשקלון. יש בכך הישג פיזיקאלי מרשים: הכתב עצמו סיקר בחן אירוע שלא היה בו. ומבקר משוררים שלא קראו באירוע.

      המדהים הוא שהמבקר החביב (אין לי דבר אישי נגדו) רואה את עצמו כנונקונפורמיסט העומד כסכר מוצק מול המאבק נגד המלחמה. בבלוג שלו הוא מספר על התמיכה העצומה לה זכה על המאמר. לא פלא שמניותיו טיפסו: כשאתה שט באשד העכור של ביוב הפטריוטיות, בוודאי תרגיש איזו חמימות. וכך, מעין חצי מבקר חצי טוקבקיסט, ייכנס הכותב להיסטוריה של מלחכי הפנכה המריעים לצבא התוקף בקרבות אוויליים ואסוניים.

      טוב, הנחנו שיציאת האסופה בזמן שהתקשורת כולה מתגייסת להצדיק את ההרג, תהיה שנויה במחלוקת בעיתונות. אך כאן המאמר הוא כולו אד-הומינם, מנסה לנגח אישית את העורכים ולחפש מניעים נסתרים ואמביציות. אני מכיר היטב את קולות הצקצוק מכל פעולה חברתית. כשגרילה תרבות הגיעה לקריית גת כמחאה על סגירת פולגת (אגב, איש העסקים שסגר את פולגת, צביקה בארינבוים, העסיק את אהוד ברק בתקופה שזה "עשה לביתו"), לא ראיתי שם את אלפרוביץ' ותומכי המלחמה. חובבי הדרום מגינים עליו כשמדובר בתירוץ להרג ערבים. לטעמי, טראומה מפיטורים של עובדת פולגת בת חמישים קשה לא פחות ממקרה חרדה אחרי נפילת פצ"מר.

      יותר מכל הביקורת, אני לא שותף למילה 'חלילה' שכתב המבקר כשמדובר על הפסקת ההרג. איך חובב-ספר מסוגל לשוש למלחמה כזו? לאחר שטוקבקיסטית האשימה אותנו בכך שכוחות הברית לא הפציצו את אושוויץ, אלפרוביץ' הסביר בבלוגו את הפירוש של אי-יציאה למלחמה, "עליך כנכד של מהגרים לשוב לארץ מוצאך". האם אלה שתי האופציות הקיימות: בריחה או רצח? זו בעצם המשמעות של 'לצאת!' – להתוות דרך נוספת מול הפראנויה של האלפרוביצ'יזם את דובר צה"ל – דרך שבה גם אנחנו נהנה מהשמש החורפית, וגם שהילדות אשר פגזים ריטשו את בטנן בעזה לא ימותו, ויהנו מאותה שמש.

  10. הקובץ באמת על הפנים, אבל הטקסט שלך לא ממש מסביר למה

השאר תגובה ל רועי צ'יקי ארד ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'