בננות - בלוגים / / אם יש גיהינום?
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

אם יש גיהינום?

 

ברומא הקדומה, רגע לפני שהגלדיאטורים החלו שוחטים זה את זה לקול מצהלות ההמון. היו הלוחמים מועלים את ידם אל עבר כס הכבוד וקוראים, "יחי קיסר! אנו ההולכים למות  מצדיעים לך". ונדמה כי אין אמירה קולעת יותר לסכם את ספרו המעולה של אנדרי בבצ"נקו "סיפורו של חייל", המתאר את חוויותיו מן השירות הצבאי בכלל והשהות בצ"צ"ניה בפרט.

בן 18 היה בבצ"נקו כאשר נקרא לשרת בצבאה של אימא רוסיה. סטודנט צעיר למשפטים, שכמו דנטה אלייגרי מחבר "הקומדיה האלוהית",  נשלח לחוות על בשרו את שבעת מדורי הגיהינום. והתוצאה ספר מהפנט, מחליא, מזעזע ומכמיר לב בעת ובעונה אחת, שלהבדיל מהקומדיה הוא מצייר מציאות טרגית להחריד. 

בלשון עניינית ונעדרת רגש, מתאר בבצ"נקו את שגרת יומו של כחייל בצבא הרוסי באמצע שנות ה- 90, ואגב זאת מעניק (בסיוע התרגום המצוין של אריה חשביה) לקורא חווית קריאה פיסכוסומטית של ממש. המציאות המשתקפת מן הדברים כאוטית, אלימה ואכזרית, עד כי הקורא הישראלי הממוצע, בעל הניסיון הצבאי של שלוש שנים לפחות, חש רחמים כלפי עמיתו הרוסי וסלידה כלפי המולדת המתעמרת בבניה ושולחת אותם לשרת תחת מפקדים שיכורים המכלים את זעמם על בשרם של הטירונים האומללים. 

וכך, כל אגרוף, כל סטירה כל קילוח דם הפורץ מן הגוף הרצוץ והמוכה, מותירה בקורא את התחושה כאילו הוא עצמו ספג את המהלומות. ואז תחושת אמפתיה מתפשטת באיברים הלכאורה חבולים, תחושה של הזדהות ורחמים, על אותו חייל רוסי אומלל ואלמוני שנשלח בפקודת הקרמלין לשמש בשר תותחים בארץ נידחת המתעללת בגופות יושביה ומתאכזרת לאורחיה.

מעבר לסיפור החוויות האישיות מהדהדת התפאורה – המלחמה בצ"צ"ניה. שעל פי בבצ"נקו מזכירה את המלחמות באפגניסטן ובעיראק עם שילוב של שיטות לחימה והרתעה מבית מדרשו של ג"ינגיז חאן. כלומר, מליציות שיעיות של מתאבדים, שוכני הרים וחובבי עריפת ראשים. מבחינת הצבא הרוסי, נדמה כי "שכוח אל" הוא הביטוי הנכון לתאר את מצבו. נשק ותחמושת שנמכרים בכדי לממן אלכוהול זול וסמים, מפקדים מושחתים, מחסור תמידי במזון וביגוד חם וגופות לוחמים שנערמות ולאיש לא אכפת מהן.

גם הסכסוך הישראלי לא נפקד מן הספר. אלא שהוא מגיח מנקודה אחרת ואופטימית הרבה יותר לעין הישראלית למודת המדים והקרבות. שהרי אם אצלנו עזה היא חמאסטן – קרי אחת מנקודות המפתח שעל ציר הרשע, אזי לעין הרוסית הצופה מצ"צ"ניה עזה היא משחק ילדים. ובשלב זה גם מציעים בבצ"נקו וחבריו הן לישראל והן לפלשטינאים לבוא ולהשתעשע בקווקז בכדי לחוש טעם אמיתי של סכסוך.

אך עם זאת דבר אחד אינו ברור בספר. מדוע התנדב בבצ"נקו לשוב בשנית ולהלחם במלחמת צ"צ"ניה השניה בשנת 2000. התשובה על כך אינה מסופקת באופן ישיר מן הספר, אך היא ברורה מרוח הדברים. שכן, למרות הכל בבצ"נקו היה ונשאר פטריוט רוסי. על אף הביקורת שלו כלפי אותם גנרלים שמנים וזחוחים, ששלחו את צעירי רוסיה כמו עדר לבית המטבחיים הצ"צ"ני, עדיין הוא מאמין בצדקת הדרך הפוליטית הרוסית. ואמונתו כך מסתבר כה חזקה עד שהיא אפשרה לו להתגבר, אפילו באופן חלקי, על ההגיון ויצר החיים, ובעטיה הוא שב אל בית המטבחיים האמור. 

ספר קשה ומומלץ הוא "סיפורו של חייל". המציאות המתוארת בו מטלטלת את העצמות ודוקרת עד זוב דם. הקריאה בו, יש בכוחה להפוך קרניבור לצמחוני וצעירים חדורי להט פטריוטי לפציפיסטים. אך מעל לכל אלו הוא משיב לשאלה ישראלית אותה ניסח רון לשם בכותרת ספרו "אם יש גן עדן", כי אם יש גיהינום?  הרי הוא בצ"צ"ניה.

 

8 תגובות

  1. ואפילו ביקורת הספר מותירה תחושה של אברים חבולים.

    על אף המשפט החותם שלך (חוויית קריאה שתהפוך פטריוט-שׂשׂ-אלי-קרב לפציפיסט), נדמה שבבצ"נקו עצמו די מיליטריסט, אם הוא שב לשדה הקרב, לא? או שהחמצתי את הנקודה?

    ובאיזו הוצאה יצא הספר?

  2. סקירה מאלפת על הזוועה הזאת
    מחזק את המוניטין של הרוסים כעם שלא מפסיק לחשוב על איך לשפר את איכות חייהם של אזרחיו

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'