בננות - בלוגים / ליאור אלפרוביץ' / עין תחת עין, שן תחת שן.
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

עין תחת עין, שן תחת שן.

 

בשנתיים האחרונות מטלטלת המדינה בין שתי עסקאות שבויים, שאחת מהן הגיעה הבוקר אל סיומה. אין מה להוסיף על מה שכבר נאמר, במישור האישי הסבל של שלוש המשפחות הוא כמעט בלתי נסבל. אפשר רק לדמיין מה חשה כל משפחה שיקירה מצוי בידיים של טרוריסטים שהמושגים, אמנת ז"נבה הרביעית וזכויות שבויים, הם בעיניהם רק בסיס להתנהלות צינית מול אויב המשתדל לכבד את החיים כמו את המתים. וגם כאן לא נפקד מקומה של התקשורת שהתגייסה לעמוד לצדם של המגויסים. פה מפורסמת כתבה עם אם ששנתיים חייה אינם חיים ובמקום אחר משודר סרט על אשת חיל ההופכת עולם ומלואו למען בעלה שגורלו לוט בערפל.

אלא שעם כל ההזדהות האישית, אי אפשר להתעלם מהקונטקסט המדיני הרחב של שתי הפרשיות הללו. שכן שתי העסקות נרקמות מול אויב שסולם הערכים שלו שונה בתכלית מזה שלנו, וככזה, הוא יודע לעשות שימוש נכון בחולשה שלנו כמדינה כלפי החיילים הנשלחים לקרב. וההנהגה הישראלית נכנעת לתכתיביו כאילו הייתה זו עוצמתנו, שאין אנו מפקירים פצועים וחללים בשטח.

ראשית כדאי לציין כי גם לאידיאל זה היו תקדימים לשבירתו. הבולט שבהם היה לוחם הצנחנים יצחק ג"יבלי, שבעת פעולת התגמול בעזון, ביוני 1954 נפצע קשה והושאר על ידי חבריו ועל פי בקשתו, בשטח בכדי לא לסכן את חיי חבריו, וסופו שנפל בשבי הלגיון. מאיר הר ציון מפקד הפעולה, הבין בהגיון צבאי פשוט, שחייו של ג"יבלי אינם שווים את חייהם של הלוחמים כולם, על כן קיבל את הצעתו של ג"יבלי והשאירו מאחור, בניגוד לערך הצה"לי על פיו אין משאירים פצוע בשטח.

ההגיון הזה, על פיו חיי אדם יקרים אך לא יקרים מכפי חייו של הזולת התנפץ במאי 1985 כאשר שחררה מדינת ישראל בראשותו של שמעון פרס 1150 מחבלים חיים, בהם קוזו אוקמוטו ממבצעי הפיגוע בנתב"ג ואחמד יאסין, לימים מנהיג החמאס, תמורת שלושה שבויים שהיו מוחזקים בידי ארגונו של אחמד ג"יבריל. עסקת ג"יבריל קבעה אפוא שער חליפין חדש במזרח התיכון על פיו מחיר חייו של חייל ישראלי שווים לכמה מאות מחבלים. שיחקה נוספת בשער החליפין הזה חלה בספטמבר 2003, אז הסכימה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון לשחרר 450 מחבלים חיים תמורת שלוש גופות של לוחמי צה"ל וסוחר סמים חי אחד.

השתלשלות האירועים הללו יצרה מבחינת מדינת ישראל מציאות בלתי נסבלת, כאשר מחד האינפלציה בשווי חיי המחבלים מעלה את המחיר על כל חייל חטוף ובשל זאת מעודד למעשי חטיפה נוספת, ומאידך ערך חיי החיילים נשחק משום שמדינת ישראל מוכנה לשלם מחיר גבוה לא רק על חיים אלא גם על מתים. כך נוצר מצב אבסורדי על פיו הסיבות לאחזקת שבוי ישראלי מתמעטות ועדיין מחירו עולה. מול כל אותם אלו המעטים, דוגמת הרמטכ"ל לשעבר יעלון, המתבטאים כנגד מציאות מסוכנת זו, מיד צץ הטיעון האמוציונאלי המנצח, כאילו יש בו להעניק כלים להחלטה רציונלית, "ומה אם בנך היה בשבי?"   

במקרה זה, התשובה פשוטה למדי. לו היו מפנים אליי את הדילמה כאילו היה מדובר בבני השבוי, הייתי מוכר כל העם הזה לעבדים ולשפחות ורק שיושב אליי בני, בריא ושלם אליי במהרה. אך אני, איני ראש ממשלה. וככזה גם אין האחריות לביטחונם האישי של כל אחד ואחד מאזרחי ישראל רובצת על כתפי ושיקול הדעת שלי אינו מופרע מדאגה לזולת אלא רק מדאגה לקרוביי. לא כן ראש ממשלת ישראל, שהאחריות על כתפיו היא לכלל ישראל. וככזו ראוי שיבין כי אין דמו של החייל סמוק מדמו של האזרח אחר. על כן מה שצריך להנחותו בקבלת ההכרעה הקשה הזו היא לא רק מחויבותו לחייל שנשלח בשם הדגל ולמשפחתו, כי אם גם מחויבותו לכל אלו בעורף שבשמם נשלח.

בעסקת החילופין של גולדווסר ורגב איבדה מדינת ישראל את ההזדמנות להחזיר את הפרופורציה בכל הנוגע למשא ומתן על חטופים ובכלל בענייני בטחון. פרופורציה שהיא חיונית להמשך קיומנו במזרח התיכון, בפרט בעידן הנוכחי, כאשר האיום האיראני עומד לזמן לפתחנו את האיום הגדול ביותר של ישראל כמדינה מאז עצמאותה, אתגר שניהול לקוי שלו, פירושו חייהם של מאות אלפי בני אדם. ראש הממשלה הוא הסמכות העליונה במדינה וככזה ראוי שיסגל לעצמו דפוסי מנהיגות של ראש מדינה, כזה שאחראי לגורלם של כל שבעת המיליונים החיים פה ולא של מפקד פלוגה או מג"ד שאחריותו  מצטמצמת לסך פקודיו. שיעור אותו אולמרט וחבר שריו ומרעיו, אני מקווה, לא יספיקו כבר ללמוד.  

ועוד מילה אחת על עיתונאים שאוהבים לרחוץ בנקיון כפיהם. שנתיים ימים עמלו עפר שלח, רביב דרוקר, בן כספית, נחום ברנע, יואל מרקוס ויתר חבריהם לגילדה, בכדי להסביר לנו את חשיבות חזרתם של הבנים. חובה מוסרית שהועמדה מעל כל אינטרס לאומי אחר. ועתה כאשר השטיח האדום מוכן, והדגלים הצהובים מתנופפים לכבודו של סמיר קונטאר, האיש שבגיל 15 ניפץ את גולגולתה של עינת הרן בת ה- 4, נזכרים כל אלו במחיר הכבד ששולם תמורת שתי גוויות, בספין שארגן אולמרט במיוחד לכבוד החקירה הנגדית של טלנסקי וכל שאר הגורמים והסיבות מאחוריהם הם יכולים להסתתר.

הדבר העשירי שנברא בין השמשות הוא הצבת, בנימוק, "צבת בצבת עשויה". על מנת שזו תוכל להתקיים זו חייבת הייתה להיברא בכדי ליצור אותה. כך הם הפוליטיקאים והפרשנים למיניהם. צבת בצבת עשויה, ושתי הצבתות הללו לופתות בגרונו של הציבור עד שזה כמעט ונחנק.

 

32 תגובות

  1. אכן, ליאור. היטבת להסביר.
    הטוב המירבי דורש התנהלות אחרת.

    עם כל הכאב, צריכים להטריד אותנו אלה ששפכו את דמם ללכוד את השבויים שהוחזרו עבור גופות ואלה שייחטפו בעתיד בגלל עסקאות כאלה.

    לפעמים נדמה שהממשלה בודקת לאן הרוחות נושבות בציבור ובמדיה במקום לקחת אחריות.

    • מיכל ברגמן

      הכל מעורב ביום הזה – הראש והלב. היום מדבר הלב והדיבור שלו חסר מילים.
      עולה לפני התמונה של סמדר הרן שמתארת מה שקרה בבוידם של הבית שלה, של המלחמה הארורה שנראתה לי איומה וחסרת טעם מהרגע הראשון, והארונות מהיום.
      אתה צודק שהנהגה צריכה להנהיג וכאן היא שוב כשלה.
      השבויים נפדו הרבה יותר מכפי דמיהם.

  2. אתה יודע ליאור, כאשר אני קוראת מה שאתה כותב, ובכלל, קוראת על המצב, הבטן מתהפכת, הראש מסתחרר. קשה לי לדעת מה נכון מה לא נכון, מה מראים לנו, מה מאחורי הקלעים. יש דברים וודאיים. ודאי הכאב של המשפחות. ודאית תחושת חוסר האונים. ודאי שראש הממשלה הזה אידיוט. לא קשה לראות זאת. ודאית האכזריות שנוגסת בלבבות.
    התקשורת המטומטמת שמחפשת כותרות, זה בוודאי ודאי.
    חוץ מזה – דבר לא ברור. הבטן מתהפכת והראש מסתחרר.

    • ובדיוק בשל חוסר הודאות הזו, וחוסר האונים הזה, שכולנו כעם חשים. גוברת הדרישה להנהגה ראויה יותר. הנהגה שאנו כעם נעמוד לנגד עיניה. ולא להנהגה נהנתנית, מושחתת, צרת אופקים, שעסוקה במשחק של כסאות מוסיקליים בכדי לצ"פר את החברים ולהקניט את היריבים.

      • יש לך הצעה קונקרטית?

        • רק מחאה ציבורית נרחבת ביותר. כזו שתזעזע את החיים הציבוריים בארץ. התארגנות של אזרחים בכיכרות הערים בכל הארץ תחת הדרישה להנהגה ראויה. שירה, אנו כאזרחים משלמים מחיר יקר על עצם נכונתנו לחיות כאן. מגיע לנו לקבל תמורה נאותה על כל ההקרבות שלנו. תל אביב לדעתי יכולה להביא את הבשורה, אם נצליח להוציא את התל אביבים מאדישותם, הדבר יקרין לכל רחבי הארץ. הממשלה הזו גוססת, אולי יש לנו סיכוי לקבל משהו קצת יותר משופר.
          אם יש רצון, אפשר לארגן אירוע מחאה שיתחיל תגובת שרשרת. יש לנו כוח לקיים את זה ויותר מזה זה מגיע לנו!

        • "יש לך הצעה קונקרטית?"

          לא יודע לגבי הצעות קורקטיות אבל אין זה נראה לך אבסורדי לנהל משא ומתן על חילופי שבויים כשלצד אחד אין אפילו מושג מה הוא מקבל גופה או חייל חיי?

          האם אין זה בדיוק הדוגמא למונח "חתול בשק"?

          אם אני הייתי אומר לך 1000 שקל טלויזיה LCD בגודל 60 אינץ" ומראה לך קרטון היית קונה?

          לנהל משא ומתן עם רוצחים שאומרים לך "וואלה לא יודע, יכול להיות שהם חיים, אולי אחד חיי ושני מת, אולי שניהם מתים… נחשו" זה דבילי בכל קנה מידה.

  3. כואב לי נורא ואין לי בכלל מילים.

    ברור לי שכל מה שקורה כאן בשנים האחרונות נגוע בכל כך הרבה שחיתויות שזה נורא.

    יחד עם זאת אני קוראת ספר בהוצאה חרדית, כי החלטתי לקרוא גם חומרים שלהם, שכותב ומביא מסמכים על ראשית הציונות שהייתה אף היא מאד מושחתת לצערי והפקירה המון יהודים( לפחות מיליון בהונגריה) בימי מלחמת העולם השניה.

    אולי כיום כשיש יותר שקיפות אנחנו יותר מודעים לרוע מפעם?

    אני חוששת שמשהו מהבסיס לא היה כאן נכון.

    רציתי שקט ואולמרט הקפיץ אותי, וגם הצער, ידעתי שזה יקרה לי.

    • אביטל,
      עם כל הביקרות כלפי שלטון מפא"י ויחסו כלפי השואה וניצוליה. יחס שאני עצמי כתבתי ודברתי על אודותיו במסגרת אקדמית, אין שני הדברים קשורים זה בזה. התנועה הציונית אינה רואה בשחיתות אידאל, והשחיתות שהייתה קיימת בקרב חברי מפא"י הייתה שלטונית בעיקרה ולא פרטית. לוי אשכול המשיך לדור בדירת שני חדרים בקיבוץ דגניה, ופנחס ספיר גר בדירת 3 חדרים בכפר סבא. לעומת זאת כיום ממשיך דרכם של אלו, ראש מפלגת העבודה, בן קיבוץ משמר השרון – אהוד ברק, מתגורר באחת הקומות העליונות של מגדל אקירוב במרכז תל אביב.
      העידן הפוסט מודרני מסתבר לא פסח על הפוליטיקאים. כל פוליטיקאי ונרטיב השחיתות שלו.

      • אתה צודק זה לא היה כך. אבל דבר גרר דבר, כאילו משהו היה תלוש מהיסוד ואז החומר התלבש על זה באלגנטיות, כי קל לחומר להתלבש על מבנים רעועים.
        אני יצאתי לרחובות והפגנתי נגד אולמרט ואפגין שוב ושוב.

        אני גם קוראת לנו להתעורר מהשלווה הזאת, המצב נורא ואני שוב אומרת שהעם בוחר את מנהיגיו והעם צריך לסלק אותם ולהביט על עצמו במראה, איפה הם גם השפיעו עליו, איפה הפוסט מודרניזם הכלכלי עקץ גם אותנווהוא נושף לצערי בכל שכבות החברה לסוגיה ומצמיח זבל מהסוג הזה.

  4. היי ליאור
    צובט הלב לרא, כל כך מוחשי, כל כך כואב
    אתה חכם. לא הייתי מסוגלת ככה ליראות את כל התמונה, הכאב מפריע לי להבין מה קורה פה
    להתראות טובה

    • אורה ניזר

      נראה לי ליאור, שהתקשורת עצמה, לא יודעת מה נכון, ולא רק משום שאין בידה כל הידע הניסתר, אלא משום שהם נדים עם הרוח, ואנחנו נדים איתם,. לדוגמא- למלחמת לבנון האחרונה היו מצדדים מקיר אל קיר בתקשורת, ואנחנו גם אם חשבנו שיש כאן יריות מהבטן, שתקנו, בגלל הקונסנזוס בתקשורת ומשום שנידמה לנו שאולי הם יודעים משהו שאנחנו לא יודעים.אך לאחר קריאת התוצאות בשטח פתאום כולם פשטו את מסכת הבלוף ולבשו מסכה אחרת שגם היא בלופרית. התקשורת כבר מזמן אינה שומרת על עצמאות של כלב השמירה של הדמוקרטיה, היא סתם כלב רחוב.

    • אני מודה לך על המחמאות. הנטיה הטבעית היא להזדהות עם המשפחות, אלא שצריך לזכור שחוץ מהן, יש גם מדינה עם יותר משבעה מיליון אזרחים לנהל. והחובה לדאוג לבטחונם לא פחות חשובה.

  5. יתכן שלא משנה מי מרכיב את הממשלה, כל עוד לדעת הקהל יש כח כה רב והוא בדרך כלל אמוציונאלי — שום ממשלה לא יכולה להפעיל שיקול דעת.

    במלחמת לבנון היה צריך להמשיך עד הריסת התשתיות של החליזבאללה. דעת הקהל לחצה להפסיק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'