בננות - בלוגים / / "מיין קאמפף"
אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

"מיין קאמפף"

 

אני זוכר היטב איך צבע פניו של הזבן באותה חנות ספרים החוויר למשמע בקשתי. בקול רועד משהו, ביקש שאמתין וקרא למנהל החנות. השניים התלחששו וכעבור רגע הגיע המנהל חמור הסבר והמנומס. גם באוזניו חזרתי על שאלתי: "האם ניתן למצוא אצלכם עותק של מיין קאמפף". התשובה הקצרה והנחרצת יורטה אליי במהירות: "על פי חוק אין למכור את הספר בגרמניה". ואז, לאחר שסיים לדקלם את התשובה שכמו הוכתבה מראש, הוסיף: "בשביל מה אתה צריך את זה?" . "אני יהודי". התשובה הקצרה הספיקה. הצבע חזר ללחיים והנוקשות התחלפה באדיבות, הרי מדובר בסך הכל בקורבן פוטנציאלי שרוצה ללמוד על השיטה ולא באיזה סוכן חרש משטרתי. לפני שיצאתי את החנות עוד הספיק לתת לי טיפ, "לך לשוק הפשפשים, בטח תמצא שם עותק". 

סערה פורתא רוחשת היום בגרמניה. סטפן קרמר, המזכיר הכללי של ה"מועצה המרכזית היהודית" בגרמניה הציע לממשלת בוואריה, בעלת הזכויות על הספר, להסיר את החרם על הדפסת ספרו האוטוביוגרפי של היטלר "מיין קאמף". חרם  הקיים מ-1945  ועתיד לפוג בשנת 2015. בבקשתו זו מבקש קרמר להקדים תרופה למכת העותקים, שסביר להניח, תנחת על גרמניה בעזרתם של מדפיסים ניאו נאצים נמרצים ביום שלאחר תפוגת תאריך החרם. כך הוא מבקש אפוא, להוציא עותק רשמי, הכול בין השאר הערות, שיסייע לבני האומה הגרמנית להבין את שורשי הרוע. למעשה מציע קרמר חיסון פדגוגי, החדרת נסיוב מבוקר אל עורקיה החינוכיים של גרמניה, בכדי להפחית את המשיכה ה"טבעית" אל העבר הנאצי ולרסן את הנטיות הגזעניות.

גם בישראל, התרחשה לפני כמה שנים סערה דומה, שעה ששני היסטוריונים מהאוניברסיטה העברית, פרופ' משה צימרמן וד"ר עודד היילברונר, פרסמו בהוצאת "אקדמון" של האוניברסיטה את הספר "פרקים נבחרים מתוך מאבקי של אדולף היטלר". בפתיחת כל פרק הוסיפו השניים הקדמה וכן בגוף הפרק הארות והערות. אלא שאז קמה בועדת הכנסת זעקה, כיצד מתורגמים הספר והסופר לשפת הקודש? לבסוף הוחלט שהספר יודפס בתנאי שבראש כל עמוד יובהר כי המדובר הוא בחיבורו של הצורר היטלר. הדבר כמובן לא נעשה, אך לאחר הפצת 400 עותקים הפסיקה הוצאת אקדמון את הוצאת הספר.

השואה, כמו כל מאורע היסטורי, עברה תהליך של סימבוליזציה שסייע להבנה רגשית. סמלים של הרייך השלישי כגון צלב הקרס זוהו כסמלי הרוע ואילו סמלים אחרים זוהו כסמלי הקורבנות – אושוויץ. אלא שלפעמים, בשל ממדיה הבלתי נתפסים של השואה, מקבלים סמלים אילו משמעויות מיסטיות החורגות את ערכן ההיסטורי. כך למשל הספר המדובר "מיין קאמפף" כמו גם מחברו אדולף היטלר שעברו תהליך דמוניזציה. שהרי אם היטלר הוא השטן שהתגלם בגוף "מיין קאמפף" הוא התנ"ך שלו. ותהליך דמוניזציה זה הוא  אביהם של כל אותם טיעונים בעלי נופך מיסטי כנגד הספר. כך למשל החשש שהוא יגנוב את לבם של הגרמנים אל עבר תמיכה מחודשת בנאציזם או הטיעון על פיו אין לטמא את שפת הקודש במלותיו הטמאות של הצורר.

טיעונים מעין אלו נובעים כאמור מתפיסה מיסטית של המאורע ההיסטורי הייחודי שפרטיו קשיים להבנה בעיני כל בעל מצפון הגון. אלא שדווקא טיעונים מעין אלו יש בהם בכדי לגרום נזק לזיכרון השואה ולהבנתה. השואה הייתה בסופו של דבר אירוע היסטורי. וככזאת היא נעדרת כל לקח. אין היא התרגשה לעולם בכדי ללמדנו פרק בהלכות מוסר ואין תכליתה לעודד תהליכים קוסמיים, כמו שהבהיר לאחרונה הכומר ג'ון האגי באומרו שהיטלר נשלח בכדי לעודד את היהודים לשוב לארצם. הלקח היחידי שאנו יכולים ללמוד מן השואה הוא התקדים. כלומר, בהכרח אם הדבר יתרחש קיים סיכוי שהוא עלול להתרחש שוב. אולי לא באותם תנאים ולא תחת אותה אידיאולוגיה, אך ניסיון נוסף לרצח העם היהודי יכול בהחלט להתקיים שוב.

טוב יעשו כל הנוגעים בדבר אם במקום להפנות את מרצם לאפיקים לא רציונאליים ולחיפוש אחר לקחים מיסטיים כאלו ואחרים המזיקים בסופו של דבר להבנת האירוע, ימצאו פתרון לשאלה האם כלל יש צורך פדגוגי בתרגום ובהפצת "מיין קאמפף" ככלי עזר ללימוד תולדות השואה. ואם כן, מדוע לא לפרסמו?

 

10 תגובות

  1. בשיקול קר וענייני, נשמע שישראל היא כנראה המקום היחידי שבו בטוח להוציא את מיין קאמפף ללא חשש שיישמעו לו אזניים שפויות.
    אבל עליי לציין שאני אומר זאת מבלי שקראתי.
    קראת?

    • קראתי. הספר לכשעצמו די משמים ומונוטוני. למעשה היטלר הכתיב אותו למזכירו רודולף הס, שהיה להבדיל מהיטלר, מלומד ובעל רקע אקדמי דבר שסייע לו לשכתב את הספר ללשון גבוהה. בסופו של דבר רק פרק אחד בו, פרק 12, רלוונטי להבנת ההתפתחות האנטישמית אמל היטלר וככונותיה. לכן אני מקבל את פועלם של צימרמן והיילברונר שבחרו לתרגם רק את הפרקים הנבחרים להבנת שורשי האידיאולוגיה הנאצית בצירוף הקדמות וביאורים.

  2. המיסטיזציה של השואה היא בעיה גדולה. הפיכת כל דבר שנוגע בה לסמל כה גדול עד שהוא מפרק כל דיון (ע"ע חוק גודווין) לא עושה טוב לזיכרון ההיסטורי.

    • דמוניזציה של השואה וראייתה כארוע חד פעמי שפקע ממסגרת אנושית, עלול לגרום להשנותה בדרך זו או אחרת ,רק ראייתה כחלק מהפנומן האנושי הכולל, שהוא טבע האדם רע מנעוריו ,תגרום לנו בני האדם לעמוד על המשמר ולעשות את בדקי הבית הנחוצים ,ויפה שעה אחת קודם בכל התחומים…

  3. אני חושב שקיתונות הרותחין שזכיתי להם בפוסט שלי על יום השואה ובזה שאחריו – שכולו היה להבהרת נקודות מקודמו – הם כשלעצמם מעידים על כך שאל תגעו לי בשואה הוא מצב קיומי ישראלי שיותר משהוא מעיד על רגישות יתר הוא מעיד על רגישות יתר לפריבילגיות שאין רוצים לוותר עליהן. השואה אינה סמל לנקודת האלחזור של השנאה. להיפך היא סמל למשאוב (מלשון משאב) של הסבל.
    עוד בפוסטים שלי: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4806&blogID=53
    וגם: http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=4863&blogID=53

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'