נקודות מבט אמנית

      גלשנו וגלשנו. מבעד לחלון הכחילה הדרך לאט. ברושים, כבישים. הר. פסים צהובים. לבנים. עננים דקיקים. סגולים, פס אדום. אחרון. גלשנו וגלשנו. עלינו. ירדנו. עקפנו. אורות הבזיקו, האירו לרגע את פניי המשתאות. ואז בא הירח, בדיוק כשהכוכב ניצנצץ על חוד הברוש. יד נשלחה ממנו. אוחזת במכחול. קו נמתח מקצה לקצה וממנו יצאו עוד קווים. וקווים. וקווים. והקווים הפכו ...

  את האמן הרב תחומי ניר סגל הכרתי לפני כארבע עשרה שנים. התחלתי ללמד בתיכון אלון לאומניות ברמת השרון וקבוצת התלמידים הראשונה שפגשתי הייתה המשמעותית ביותר בהיסטוריית הוראת האמנות שלי. הם היו צעירים וחדורי תשוקה לביטוי עצמי. עברנו יחד תהליך עמוק עד לתערוכות הבגרות האישיות שלהם. ניר סגל ואני נקשרנו במיוחד. היה לו את הלהט הזה לחיפוש עצמי באמנות ובכתיבה ...

    היית בכל על יד מאחורי מתחת מעל בפנים בחוץ בשאיפה בנשיפה באור בדמדומים בחלום ביקיצה בריח בירח בסתיו במים ביער במרחק בבית ברטט בצעקה ביד במכחול בתמצית האהבה                                                                              ציור: ניל ווליבר Neil Welliver

    המורה שלי ניל וֵולִיבֵר                           באתי ללמוד מוסיקה באמריקה. תואר שני בקומפוזיציה.  ברגע לא צפוי, לא מתוכן, קפריזי אפשר להגיד, עלה הרעיון שאפגש עם ראש החוג לאמנות ניל ווליבר. איחרתי לפגישה. הרכבת התחתית נתקעה. הבאתי תיק עבודות צנוע. כמה ציורי שמן על נייר שציירתי בניו יורק, באותו שבוע הזוי של חיי בשנת 1987. כשהגעתי הוא כבר היה ...

  הו רוח רַטוּט אגמי ואת מקור האנפה רוֹצָה בתוכי   הו אגם צמאה גם אני ואת גשמֵי הענן מבקשת נפשי   הו רוח אהובת ההרים עננים כבדים בתוכי משתקפים   הו אגם רוֹאָה בָּךְ את עצמי וְאֶת האנפה אביא לָךְ מתוכי הו רוח יורד גשם מתוק אפער מֵימַי לקבלךְ עמוק   הו אגם הנה ברק ורעם נרטבה האנפה השמַעתְּ ...

  מחווה לשיר של ריקי דסקל : "סימנתי אותך אהובי"     בשנת 2000, אי שם ביער בצפון מערב כדור הארץ, סומנתי. זו לא הייתה הפעם הראשונה. וגם לא היחידה, בעבר הרחוק והקרוב. לפעמים היו אלו טקסים רבי רושם והוד, לפעמים צליפה אחת של חגורה. לפעמים מענק ששינה את חיי, לפעמים שאלה אחת נוקבת.   שני סימונים בולטים בעבודות האמנות ...

לבשתי את שמלת סַרַסְוַוטִי שהוטבלה אתמול במעיין קודשׁךָ ריחה שנבע מעידנים קדומים העלה בי דְּבֵקוּת עזה עיניה ניחמו את קירות גרוני כשהבטיחה להרחיב את ליבנו אקוורל: איריס קובליו, אישוורי, 2003  

יָרֵחַ מְחַיֵּך שָׁכַב עַל הַיָּם גַבּוֹ הִשְׁתַּפְשֵׁף עַל הַמַּיִם חודֵי רַגְלָיו נִפְעֲרוּ לַשָּׁמַיִם כּוֹכָב הַצָּפוֹן שָׁלַח אֵלָיו חֵץ צָבַע אוֹתוֹ פָּז  

                                          הר תבור, נובמבר 2008  

הטישו הצהוב   כבר שלושה ימים שאמא שואלת , "כשתרצי פיפי, מה תגידי?", אני עונה לה "אמא" או "אבא" ואמא מתקנת ואומרת "תגידי, אמא פיפי", או "סיר". כשאני קמה בבוקר, אמא מוציאה לי את החיתול ואז זה מתחיל. אני רצה בבית ולא כבד לי, רצה, קופצת ומתגלגלת על הספה וההרגשה נעימה. כבר לא מכוסה בדבר הלבן הזה עם הציורים היפים, ...