בננות - בלוגים / איריס קובליו / אורחת בבלוג: נסיכת פונצי נונצי
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

אורחת בבלוג: נסיכת פונצי נונצי

 

 

 נסיכת פּוּנְצִי-נוּנְצִי ודובֵּי הקוטב      מאת גרא גינזבורג

 

          רחוק-רחוק באפריקה היה הייתה ממלכה בשם פּוּנְצִי-נוּנְצִי. כשנכנסים, אז ממש באלכסון לאמצע, בלב היבשת השחורה. לא ממש שחורה, אך רובם שם בצבע שחום יפה כזה, בכל מיני גוונים מאוד שזופים ולמלך קוראים פונצי-נונצי הגדול, כי הוא גדול, נו… לא ממש גדול אלא קצת שמנמן, ואם נדבר קצת בשקט – שמן, ואפילו מאוד. כל כך שמן המלך, שלקח לעצמו שמונה פונצי-נונצים חזקים לשאת את כיסא המלוכה שלו על שני מקלות עבים והוא אף-פעם לא יורד מכיסא המלוכה הזה, כדי שכולם יראו שהוא מלך גדול מאוד. ולמה בשקט? כי המלך פונצי-נונצי הגדול יכול להתרגז ולא לשלם משכורת לנושאי כיסאו במשך שבוע שלם, וכך אין להם כסף לקנות תירס ולאכול אותו, אז הם חלשים, הולכים לאט ורזים עוד יותר. לא חבל?


         
ולמלך יש מלכה פונצי-נונצי הגדולה, כי איך אפשר אחרת? וכמה שהמלך … גדול, כך המלכה רזה. כל-כך רזה שיכולה לשכב על מיטתה ברוחב של חצי בלטה ועוד תישאר חצי בלטה מקום פנוי. אך לזכותה יאמר שהיא באמת גדולה. זאת אומרת גבוהה, זאת אומרת גבוהה מאוד, כל-כך גבוהה שצריכה תיקרה בגובה של שלוש קומות, וכיסא המלכות שלה ברוחב של בלטה ממש, כי בצד ימין שלה יש צלחת גדולה עם גרעיני חמניות בגובה של הר בערך ובצד שמאל שלה יש צלחת עם גרעיני דלעת בגובה של הר ועוד קצת.  הדבר דורש הסבר מיוחד. כי פעם איזה דוקטור אמר לה שהיא צריכה קצת להשמין כדי לעשות קצת רושם על הנתינים ושזהו עניין מדיני חשוב, ולמטרה זאת טוב תעשה אם תאכל הרבה גרעינים. מאז המלכה כל היום מפצחת גרעינים ומערימה מולה קליפות בגובה של שני הרים ועוד קצת. 

          ולזוג המלכותי נסיכה פונצי-נונצי היפה. היש נסיכה לא יפה? אך זאת הייתה כל-כך יפה שהמלך פונצי-נונצי הגדול היה יום ולילה עסוק בלהגשים כל משאלותיה, ונגלה לכם בשקט שלנסיכה פונצי-נונצי היו הרבה מאוד משאלות כי מהבוקר עד הלילה הייתה מאוד עסוקה בלהמציא משאלות רבות עד כמה שניתן. חס וחלילה היה למלך פונצי-נונצי הגדול לא להגשים איזה משאלה באיזה זמן מתקבל על הדעת! אז הייתה הנסיכה פונצי בוכה בלי הפסקה בבכי מרורים חזקים כל-כך ומננצנת בנונצים רבים כל-כך שליבו הגדול של המלך הגדול היה מתפנצץ לכל מיני פנצצים קשים מנשוא כל-כך שהיה יוצא מגדרו בהגשמת משאלותיה המפונצצות של הנסיכה, כל-כך עסוק היה שאפילו היה שוכח לנשום מרוב בהלה, וזה לא כל-כך טוב מבחינה מדינית. 

          וכמו שאתם בוודאי מבינים, כולם היו מאוד עסוקים בממלכת פונצי-נונצי הגדולה. וכל זה היה בוודאי נמשך עוד שנים רבות לולא בוקר אחד קרה משהו נורא.  

באותו הבוקר כהרגלו שאל המלך פונצי-נונצי הגדול את הנסיכה פונצי-נונצי היפה במה חפץ ליבה היפה היום. "כן, כן", – אמרה מלכה פונצי-מונצי הגדולה – "במה חפץ לבך המתוק היום?" -  ופיצחה שלושה גרגירים בבת-אחת.  חשבה הנסיכה, חשבה, כל-כך קשה היא חשבה שאפילו הזיע. קצת. זאת אומרת – הרבה. וזה לא כל-כך טוב ולא יאה לנסיכה יפה. לבסוף מצאה את משאלת הלב הגדולה: "אני רוצה" – אמרה, – "דובי! דובי לבן, ואם אתה רוצה לדעת במדויק, אז אני רוצה תכף ומייד דובי לבן!"

          שמח מאוד מלך פונצי, כי מה יותר קל מלהמציא איזה דובי לבן וגדול! שאל את הנסיכה: "איזה דובי את רוצה? של הקוטב הצפוני או של הקוטב הדרומי?" – כי היה בטוח לגמרי ששניהם נראים אותו הדבר. "ברור" – אמרה הנסיכה מפונצצת מגאווה – "אני רוצה דובי מהקוטב הצפוני" – בחושבה שלבטח יש איזה הבדל אך לא בדיוק הבינה מה זה בכלל "קוטב" כי באפריקה בכלל אין קטבים. וזה כלל לא פלא, כי הנסיכה ובמיוחד היפה כלל לא חייבת לדעת שום דבר על הקוטב. אנחנו כן. אבל היא לא. כי אנחנו לא. והיא כן.

          שמח המלך, מאוד שמח, כי יצאה לה משאלה קלה כל-כך היום, כל-כך קלה שאולי יצא לו איזה יום חופש ממשאלות ויוכל אפילו לנמנם בצהרי היום החמימים תחת איזה עץ באובב המפנצץ לו קצת ברוח. וכי כבר הגשים בערך אלף משאלות מסוג "דובי" בעבר ומילא ארמון מיוחד בדובים מכל הסוגים. כי אם עושים משהו, משהו כמו אלף פעם, הפעם האלף ואחת נראית קלה במיוחד. ממש כלום.

אך הפעם הוא טעה. קצת. זאת אומרת – הרבה. זאת אומרת טעה טעות ענקית. ממש גרנדיוזית. ואם תלכו אחרינו בין השורות, בהחלט תבינו למה.

אבל בינתיים המלך לא ידע על הטעות האיומה מאומה ובשימחה גדולה רץ, זאת אומרת הוּרַץ על כיסאו לעולם ישיבות, קרא למאה מהנדסים, מתאים חייטים, שלוש מאות תופרים, ארבע מאות יועצים וחמש מאות פועלים ופועלות ועשה ישיבה גדולה, זאת אומרת עמידה גדולה, כי אף אחד לא מעז לעשות זאת כאשר המלך בעצמו יושב. כולם חשבו, יעצו, סרטטו, הלחימו, קשרו, הדביקו, תפרו, סגרו, הסגירו, הסתירו, ציירו, הקליטו, חזק מאוד, מהר מאוד. כל-כך מהר שלא עברו אפילו חמש שנונצים והיה הדובי  מ ו כ ן ! מכל בחינה שהיא. 

היה זה דובי באמת נפלא. כי אם עושים משהו אלף פעמים, בפעם האלף ואחד בטוח יוצא משהו טוב. ואפילו הכי טוב. הדובי היה לבן, כל-כך לבן שאם תעמידו אותו ליד הקיר הלבן, לא תראו כלום. חוץ מאף שחור כמו של דובי הקוטב, ושתי עיניים שחורות בדיוק כמו של דובי הקוטב. בדיוק, לא סתם בדיוק, בדיוק-יוק-יוק! ככה בדיוק. הדובי ידע לשכב כמו דובי, לשבת כמו דובי, ללכת כמו דובי ואם לוחצים על איזה כפתור, היה רוקד, לא כמו דובי, ככה, שיהיה. והביאו את הדובי לנסיכה פונצי-נונצי-דרונצי היפה. "את יכולה לקרוא לו דוביבי" – אמר המלך. "או דובידי" – אמרה המלכה.

הסתכלה הנסיכה על הדובי, ועוד הסתכלה ו… פתחה את פיה. וכל הממלכה כולה פתחו את פיהם. ואוזניהם. ועיניהם. היה זה הרגע המכריע. אפשר אפילו לומר – קריטי. כולם עצרו את נשימתם. אפילו המלכה עצרה את הנשימה עם פה פעור ושמונה כליפות גרגירי דלעת על לשונה. וכאשר לבסוף ירקה אותם, פצחה הנסיכה היפה בבכי מר: "טיפשים! כולם טיפשים! אני רוצה את דובי הקוטב הלבן  ה א מ י ת י ! א מ י ת י ת י ת י!!" והמשיכה לבכות. חזק. ממש חזק. כל-כך חזק שכל הפונצי-נונצים אטמו את אוזניהם ורצו מהר לבתיהם, סגרו את החלונות והדלתות, רק לא לשמוע את הבכי המפנצץ הזה, קורע את הלב. נורא.

והמלך הגדול וכל יועציו רצו מהר מהר לארמון הישיבות עצובים, אומללים ומיואשים. אחרי שעה ארוכה שאל המלך בקול חלש, חלוש, ממש חלשלוש: "מה לעשות?". ואחרי שעה ארוכה עוד יותר, אמר אחד: "אין ברירה. צריך להביא דובי של הקוטב האמיתי" והשתתק. "אבל חם באפריקה" – אמר השני, וכולם שתקו עוד שעה. "נבנה ארמון מקרח" – אמר השלישי. "אבל יימס" – אמר הרביעי. וכולם שתקו עוד שעתיים. ואחרי שעתיים אמר החמישי: " נכניס אותו למקרר". "אבל צפוף שם" – אמר השישי. וכולם שתקו עוד שלוש שעות. ואחרי שלוש שעות אמר השביעי: "אולי נבנה ארמון-מקרר?" – פתאום השתרר שקט נורא. מזעזע. ממש מחריד.  ואחרי בדיוק שלוש שניות צרח המלך בשמחה: כאאאאאאאאאאאאאאאאאןןןןןןןן!". 

מייד שלח אלף פונצי-נונצים לקוטב הצפוני להביא את דובי הקוטב. ועוד אלף פונצים-נונצים-זרטונצים הכי טובים לבנות מייד ארמון-המקרר בגודל של ארמון-מקרר אמיתי. ובעצמו רץ-הורץ לספר לנסיכה המבוכנצת על ביצוע המהיר של המשאלה הגדולה וקצת לשמח את ליבה היפה.

לא עברו אפילו פונצי-נונצי-סטונצי שעות ועמד ארמון-המקרר גדול ויפה עם כל המגדלים ודגלים ושלגים וקרחים וקרחונים וכל מה שצריך, מוכן לקבל את דובי הקוטב החמוד. לא הספיקו לעבור כמה נונצים וחזרה המשלחת מהקוטב עם הפתעה גדולה: שני דובי הקוטב הלבנים עם אמם הלבנה, אביהם הלבן, עם גיסיהם, דודיהם, דודותיהם, חבריהם וחברי חבריהם. היה קצת צפוף, אבל הסתדרו יפה לשמחת הנסיכה נונצי היפיפייה שעברה בינתיים לגור עם הדובים בארמון החדש. אפילו המלכה פונצי-נונצי הגדולה עשתה הפסקה לגרעינים ובכבודה ובעצמה סידרה לה מיטה חדשה בארמון החדש והקריר וסרגה לה בגדים חמים שחס וחלילה לא תקבל איזה נזלת שעלולה לעשותה קצת פחות יפה! אוי לא! 

בהמשך היו עוד הפתעות גדולות. בינתיים נמס לו קצת השלג בקוטב ולדובים שם היה קצת חם. שמעו הדובים על ממלכת פונצי-נונצי עם ארמונות הקרים שלה בליבה של אפריקה השחורה והחליטו לעבור לשם, כי שמעו שזה טוב. הסתדרו בשיירה ארוכה ודרך ימים ויבשות הגיעו היישר לממלכת פונצי-נונצי. המלך פונצי הגדול היה מאוד עסוק ובנה עוד ועוד ארמונות-מקררים עד שמספרם הגיע לאלף, וכשבונים אלף ארמונות קרח, קל וטוב לבנות עוד איזה אחד יותר יפה. ועוד אחד. כל הממלכה כוסתה בארמונות והמלך היה עסוק מאוד וכל דובי קוטב הגיעו לאפריקה. והמלכה הגדולה הייתה כל-כך עסוקה בסריגת בגדים חדשים לנסיכה היפיפייה ששכחה לגמרי מעניין הגרעינים ומרוב שכיחה אפילו השמינה. קצת. שזה טוב ועניין מדיני חשוב. והנסיכה פונצי-נונצי-שמונצי-דרונצי הייתה כל-כך עסוקה בלשחק עם כל-כך הרבה דוביי הקוטב הלבנים שלפעמים שכחה אפילו, לא תאמינו, להסתרק!

היה קצת צפוף, אבל מאוד שמח.

ומאז כולם קוראים לנסיכה היפה כך:

          נסיכת פונצי-נונצי היפה שהצילה את כל דובי הקוטב הצפוני.

שם באמת נאה.

 

ומה נעשה עם דובי הקוטב הדרומי?

אולי יש לכם איזה ממלכה פנויה באפריקה? 

                                                                                   

 

 

 

38 תגובות

  1. איריס וגרא, זה נהדר ! מקסים ! המצאה מטורפת, שמות פנטסטיים והיא בכלל שכחה להסתרק !
    האיורים מקסימים, אולי הנסיכונת הייתה צריכה להיות לבושה בבגדים בעלי צבעוניות חמה יותר, אפריקאית ולא כחול. אבל זה שולי.היא מקסימה.
    ואהבתי גם איך המפה של אפריקה קבלה כחול…
    יופי, יופי ! עכשיו למצוא הוצאה !

    • לוסי תודה
      השמלה הכחולה היא זו שהיא ביקשה אחרי שהדובים כבר היו באפריקה והיא רצתה שירגישו לידה בבית, לכן תפרו לה שמלה בצבע ובתנועה של קרחונים…..

  2. גרא ואיריס, איזה יופי. האגדה והציורים. אשמור לנכדים (אם וכאשר:))

    • גרא, איריס,
      איזה כיף להיות שוב ילדה ולשמוע סיפור על נסיכת אגדה,
      עם המשאלה הכי שיש, לאהוב את דובי.

    • מירה לכל אגדה- סוד
      הפיצחת?

      • איריס, לא יודעת למה את מתכוונת. אבל מה שהטריד אותי (אם כבר מדברים על זה) הוא שאם כל הדובים הלבנים עוברים לאפריקה והכל שם קפוא, ומנגד הקוטב מתחמם, הרי שצריך לבחון מחדש את המושגים קו המשווה ואפריקה ה שחורה וקוטב. בקיצור, הכל מתהפך. נו, טוב, אנחנו יודעים שהדשא של השכן ירוק יותר. ואם הוא יצהיב, סימן שהוא לא שכן.

        • ובמלים אחרות: כל אחד רוצה מה שיש לאחר. והנסיכה כמו תמיד מפונקת נורא.

          • אבל אם מדברת על דשא של השכן, אז נסיכה מפונקת זה גם הפוך על הפוך ואז מתגלה שלפינוק שלה יש מטרה נעלה, ורק אנחנו התרגלנו לחשוב אוטומאטית שפינוק זה כך וכך… הגדרות שמקשות על חיינו…

    • אם תרצי. אז תצטרכי לכתוב אגדות

  3. גרא ואיריס, פונצצתי פינצוץ מהסיפור נוצנצתי ניצנוץ מהציורים, והשילוב פיצוץ.
    יפה, יפה ומשובב עין ונפש.

  4. כמה יפה הנסיכה{למי היא דומה?} וכמה הומור וחוכמה בספור האגדה, אכן יחי שיתוף הפעולה!!!

    • חני היקרה
      יבוא היום והדברים שוב יתהפכו. הנסיכים יהיו יפים ומפונקים והנסיכות תהיינה חכמות ומצחיקות! שיהיה. וכולנו ביחד נקטין את האנטרופיה בעולם!
      גרא

  5. שולמית אפפל

    נהדר! שניכם!
    ארמון-מקרר, איפה קונים?

  6. איזה סיפור חמוד וממוזג, איריס!

  7. עוד לא קראתי. אבל אתם כל כך יצירתיים שניכם! תקופה נהדרת.

  8. משובב, מקסים. הסיפור עם הסיפורנונים בתוך עצמם, ואם מוצאים מכל אחד לקח, מה טוב.
    ורק מבוגר שלא מאמין באגדות ישאל: ובאפריקה הארמונות מהשלג לא נמסים?

  9. זה פשוט נפלא. תמשיכו הלאה. תכתבו יחד ספרי ילדים, ואת תאיירי איריס. אתם חייבים!!!!

  10. גראיריס
    איזה סיפור אקולוגי, ירוק ומתוק , מלא דמיון ומצויר כמו בחלום שלי כשאני מציירת.
    ונסיכה שחורה ויפה ? לא נשמע כדבר הזה מאז ימי מלכת שבא !
    קסם

  11. קסם. סיפור הולם במיוחד לימי אוגוסט.

    מסתבר שגם בקוטב שבין הרצליה לרמת השרון יש ממלכת פונצי-נונצי.

    ואני כבר יודע מי הנסיכה.

  12. לגרא היצירתי, חדשני ויפה. יצטרף לסיפרייה של הדסי בעתיד.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו