בננות - בלוגים / איריס קובליו / קישוט שיש בו מופרכות
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

קישוט שיש בו מופרכות

 

 

 

 

 

 

 

הרהורים אישיים בעקבות תערוכתה של סמדר לומניץ*

 

"שמלת כלה היא קישוט שיש בו מופרכות" כתבה לי סמדר כשבקשתי ממנה לכתוב אסוציאטיבית  ל"מה זה כלה" או "שמלת כלה" בשבילה, נושא שהוא מרכזי בעיניי, בתערוכת היחיד שלה, שהוצגה במוזיאון רמת גן במהלך ספטמבר.

בתערוכה הוצגו צילומים מעובדים שלה, צילומים כביכול בגודל ואופן תצוגה צנוע, כמעט נחבא אל הכלים, אך דווקא ואולי בגלל זאת, מזמין את הצופה להתעמקות, לצפייה ממושכת, רב שכבתית, הדומה למהלך התבוננות בסרט או אפילו קריאה בטקסט.

אבל טקסטים,התעסקות לא פחות מרכזית ביצירתה של סמדר לומניץ, כמעט ולא היו.

בתוך חלל קטן ורבוע, בהיר ואינטימי, הוצגו צילומיה בגודל אחיד, משתקפים אלו באלו. האור הטבעי שחדר מבעד לפתחים כביכול, לא היטיב עם הצילומים, או יותר נכון לא הקל על חוויית הצפייה בהם.

אני באופן אישי אישית לא נוהגת להתעכב הרבה על כל עבודת אמנות בגלריות ובמוזיאונים. גם הפעם לא התעכבתי. עברתי על הצילומים, קלטתי במהירות, צילמתי במצלמת הטלפון -נייד שלי (הוקסמתי מההשתקפות של הצילומים אלה באלה) ומיהרתי לברוח אל עומס יום שישי של החיים. אבל הצילומים נשארו איתי, טלטלו את מחשבותיי אנא ואנה.

להיות או לא להיות כלה. מה זה להיות כלה. מה זה שמלת כלה. מתי מחליטים להיות כלה ומתי מפסיקים להיות כזו? בסוף החתונה? בסוף הנישואין? או אולי אז, אי שם, בסוף של משחקי הילדות בחתן וכלה.

"כלה בילדותי התערבבה לי עם נסיכה" כותבת לי סמדר ואילו אצלי כלה התערבבה עם סיוט. חלום בלהות. שנאתי ללכת לחתונות משפחה. הכלה תמיד נראתה לי אומללה על סף התמוטטות, למרות יופייה וזוהרה. אף פעם לא אהבתי יופי וזהר ולא נסיכות מסיפורים. אף פעם לא אהבתי שמלות ולא את הצבע הלבן. "לעולם לא אתחתן" זעזעתי את אמי ואת כל סביבתי. אף אחד לא יכריח אותי לעשות את זה. המעמד נראה כל כך מביש בעייני ותמיד הייתי בטוחה שאם אגיע למעמד זה אחטוף הרפס מפלצתי לא רק על שפתיי אלא על כל גופי.

לא, בשום אופן לא פנטזתי על שמלת כלה ובכל זאת נמשכתי לפנטזייה של סמדר.

סמדר לא התחתנה. כך החליטה עוד מילדותה, ואני, באופו כמעט אירוני, כן. פעמיים. ומי יודע אולי עוד. אמנם ללא שמלת כלה (בחתונתי הראשונה לבשתי שמלה שחורה שלא הצליחה להסתיר את בטני רוחשת החיים החדשים) אבל כן במעמד של טקס. "דמיינתי רבות על היותי כלה.

"היו לי אהובים מתחלפים שכמובן היו מלכי הכיתה. דמיינתי עצמי יפהפייה עד מאוד" כותבת לי סמדר. אני לא דמיינתי  את זה. להיפך. התרחקתי ממלכי הכיתה ואם היה בי משהו מנסיכה (נסיכה מפונקת) התחברתי בעיקר לצפרדעי הכיתה וכל מה שרציתי היה לחלום על עלה לוטוס ששט על פני ביצה.

ובכלל בגדים. אני לא אוהבת בגדים. לקנות בגדים. להסתכל במראה. למדוד שמלה. את המושג אופנה, את המושג אישה במובן של "הופעה". ובנוסף אני לא אוהבת להתחפש ולחבוש כובעים ולעשות תסרוקות ולעטות גלימה ב"טקסים ובטקסות".

וכאן אני מתנצלת שהשתמשתי בתערוכתה, בעולמה של סמדר, כדי לחשוף את נטיותיי, הגיגיי ותסבוכיי. אבל אני אוהבת אמנות, את האמנות של סמדר. ובעצם כמוה גם אני באומנותי  חוקרת את דימויי הגוף שלי. עוסקת בצורה, בתנועה ובסימבוליקה. ואולי מכאן נובע החיבור שלי לאומנות שלה.

את סמדר הכרתי הכרות  קצרה ושטחית בתיכון. למדנו באותה כיתה בגיל 14. ואז היא נעלמה. שכחתי שהיתה. ופתאום, ב"בננות", משהו ריצד והבליח את זכרוני. אפילו לא היתה תמונה שלה בבננות. ואת השם לא זכרתי. אבל דרך האומנות שלה התעורר בתוכי זיכרון ישן, טורדני, שגרם לי לנבור בזיכרונותיי, עד שמצאתי תמונה אחת בה סמדר, לוסי, פלורנס ואני מופיעות. יותר משלושים שנה עברו מאז. על כל אחת מאיתנו עברו טרקטורים כבדים שחרשו את שדותינו הלוך ושוב. תנובות שונות ומשונות הפקנו. נפגשנו כולנו בתערוכתי האחרונה… הנה שוב נסחפתי. וכל זאת בעקבות הכלה הסחופה של סמדר. הצילומים הסחופים שלה. המופלאים.

"שלושת שמלות  הכלה, או נכון יותר הארבע שמלות המצויות בביתי שאינן עולות עלי, הן סמליות לחלומות שנטשתי" כותבת סמדר.

נטשת? – בכלל לא בעיניי. התמרת. הפכת את החלומות לאמנות חזקה, עוצמתית, ייחודית, בלתי מתפשרת.

אז אנחנו מחכים לתערוכותייך הבאות סמדר, ואנא הכניסי את הטקסטים מיוחדים שלך. הם הם הגשמת חלומותייך!

 

 

* סמדר לומניץ, אחיזת פנים, מוזיאון רמת גן, ספטמבר 2009, אוצרת איילת השחר כהן.

 

 

 

 

 

עוד על יצירתה של סמדר לומניץ בקישור הבא:

http://smadarart.blogspot.com/2009/09/face-grasping.html

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

38 תגובות

  1. מירי פליישר

    אך סמדר סמדר…
    כזו מוכשרת וכל כך צנועה.
    כתבת מקסים איריס ואני מאלה שלך שלא תתחתן ולא אוהבת את התחפושת (בעיני) אבל אצל סמדר בתמונות היא הנסיכה-כלה אולטימטיבית. גם היופי. אמנית כלה-נסיכה.
    אני בכל זאת חושבת שמוטב פחות מילים כשיש כל כך הרבה מה לומר בויזואלי. ואם מילים אז בספר אמן שיש זמן להשתקע ולהשתהות.

    • איריס קובליו

      מירי תודה
      לגבי מילים, טקסטים, זה נכון אבל סכל זאת יש לזה משמעות בתערוכותיה, אפילו רק כנוכחות, גם אם בלתי אפשרי להתעמק בזמן הצפייה המוזיאלית הרגילה. זו היתה גם ההתלבטות שלי בתערוכתי האחרונה ואכן בחרתי לצמצם למינימום את הטקסים, אבל בדיעבד חבל שלא הצלחתי למצוא פתרון לטקסים הנלווים , כמו אצל סמדר, שהם חלק בלתי פריד מהדימויים.

  2. היי סמדר, איריס
    מדהים, ניכנס לבטן
    אמנות שעוצרת את הלב
    להתראות טובה

  3. איריס, הפוסט הזה גרם לי לחשוב על ההתיחסות שלי למושג כלה ולצבע הלבן, גם אני הרחקתי את זה ממני וקניתי כשנשאתי שמלה הודית, לא ממש לבנה לא ממש כלה, התערוכה של סמדר נוגעת בענין הזה של הכלה =נסיכה, החלום הזה המשותף כנראה, בצורה יחודית -ומקורית, וכך גם הטקסט שלך איריס, כן ומענין

    • איריס קובליו

      חני, החלום הזה הוא כנראה אוניברסאלי, החגיגיות הזו של החיבור לבן זוג (או בת זוג), חיבור דרך טקס וסמלים המיועדים להדק את החיבור ולתת את האשלייה שזה לנצח. בימנו, כשהרבה מאד מתפרק, גם הטקסים הללו , כולל המושג "נצח" מתפרק ומאבד משמעות. הכאן ועכשיו הופך למרכז וגם הוא נמוג ומתפורר בתוך זמן שלא קיים בעצם.
      אז מה קיים? -אולי האמנות במאבקה הדון קישוטי להנציח את כל זה…

  4. איריס, יפה מה שכתבת. ואין על מה "להתנצל". כל התבוננות ביצירה של משהוא אחר לוקחת למקומות הפרטיים ולדיבור עם העצמי. את לא באה כמבקרת אמנות. לא היה לך באותו רגע את המרחק הזה, הפרספקטיבה.
    יש לסמדר הרבה יותר להציג ומקווה שיהיה מי שידוג אותה!
    הטקסטים שלה חסרים לי גם כאן.
    התערוכה הייתה יפהפייה !!! כל כך אסתטית ונקייה.
    השקט הזה הוא שאפשר לך לשוחח עם עצמך,ולשאול את כל השאלות.
    אני חושבת שסמדר עדיין מתעסקת בכל החלומות, אז עכשיו, שהפכו לחומרי גלם בחלק מעבודותיה.
    שפו סמדר!

    • איריס קובליו

      תודה לוסי. הסיבה העיקרית שאני לא קוראת "ביקורת על אמנות" היא היובש הכאילו אקדמי אינטלקטואלי של מבקרי האמנות למיניהם. זה משעמם אותי. זה מבזבז את זמני. התייחסות לתערוכה או הצגה וכו' שבה עולמו האישי של הכותב באה לידי ביטוי- זה מעניין אותי, זה מושך, מרתק, עושה חיבורים, גורם למחשבה.

  5. "אחיזת פנים" – שם מוצלח , משקף באופן מתוחכם ומורכב את העבודות המעניינות מאד והמטרידות לא פחות של סמדר לומניץ האמנית הכל כך מוכשרת.
    תודה שהבאת איריס , מצטערת מאד שלא הגעתי לתערוכה

    • איריס קובליו

      אכן ריקי, טוב שהדגשת את השם "אחיזת פנים". לא מספיק הארתי על השם המוצלח והרב משמעי הזה.

  6. רונית בר-לביא

    מרתק הפוסט, איריס.

    הנושא הזה של כלה ושמלת כלה מהדהד לכל אחת אני חושבת, משחר ילדותה, בשל התניות חברתיות אלה או אחרות.

    רובנו אולי בתור ילדות אהבנו את הקונספט, חלקנו אולי שנאנו אותו, מעטות יותר הבנות שלא התייחסו אליו כלל.

    אני זוכרת שמדבר אחד נבעתתי ופחדתי בעוד ילדה לגבי הנושא הזה של כלה: שהבנתי שמדובר בביג דיל סביב נושא האיפור והתסרוקת ושאלתי את אמא בחרדה אם אפשר גם לא להתאפר לחתונה של עצמך.
    אמי, מפוחדת, ענתה לי בטון חרדתי:
    "הרב יקבל אותך".
    המסר שקיבלתי הוא: אולי הוא יקבל אותך, אבל אף אחד אחר לא.

    בכל מקרה, גם אני נסחפתי כאן.

    אני רוצה לומר בנוסף שהצילומים של סמדר מרתקים אותי, ושהנושא מלהיב בעיני.

    • איריס קובליו

      היי רונית, תודה על התגובה ואני מזמינה אצלך פוסט על "כלה, קלה מחלה ומחילה…" או איך שבא לך

      שבת שלום

  7. איריס אליה כהן

    איריס, אני חוזרת על ההערה שלך לכרמית, את יכולה להגדיל את הפונט? ואולי גם את המרווחים בין השורות? אני לא מצליחה לקרוא את זה ככה.ואני בטוחה שאני רוצה

    • איריס קובליו

      איריס ידרה, תיקנתי
      יש לי מחשב עם מסך גדול במיוחד. הכל נראה בו גדול. לא העליתי על דעתי… ואז בדקתי בנייד
      מעתה והלאה אכתוב בפונט גדול יותר עם מרווחים
      תודה על הערתך ועכשיו בבקשה תקראי :)

      • איריס אליה כהן

        איריס, מרתק. אכתוב פוסט תגובה, או שפשוט אעלה סיפור שכתבתי בעקבות ציור של חברתי, אומנית נפלאה, על אותן תחושות שתיארת את. אני אנסה להעלות את הסיפור והציור, (אבקש אולי מחברתי להעלות, כמובן שאין לי אותו כאן) שממש מתכתב עם סמדר ועם הפוסט שלך, שלא בידיעה.
        בכלל, אני חושבת שתאהבי את העבודות של החברה שלי הזאת, המהממת בכישרונה לדעתי, ורד פרחי ליננברג שמה.

  8. איריס תגובתך לתערוכה של סמדר מעוררת שאלות נפלאות, תודה לך והתגעגעתי לסמדר.

  9. אני מאד אוהב את יצירותיה של סמדר. הצטערתי שזנחה (זמנית?) את ה"בננות" לגמרי במיקרה גיליתי אותה בקפה דה מרקר.
    אך במיוחד אני רוצה להתייחס לטקסט של אירים שהוא בעיני יפה ומרגש ועומד בפני עצמו כיצירה ספרותית.ככל אחד יכול להחליף את השמות ואת המלבושים ולמצא בו את עצמו ואת חייו.
    תודה
    גיורא

    • איריס קובליו

      גיורא תודה רבה! כמו שכתבתי ללוסי, לא מסוגלת לכתוב אחרת. לא נכון לי. אם אני בוחרת לכתוב על אמנות זה יהיה רק מתוך החיבור האישי שלי (חני ליבנה, פלורנס, ניר סגל ועוד…)

  10. איזו רשימה יפה ורגישה ,איריס, אכן סמדר היא אמנית מיוחדת עם קול אחר עמוק. היא חסרה מאוד בנוף המטע שלנו. קפצתי לביקור בבלוג החדש שלה והוא יפה מיוחד ומסתורי משהו ,כמוה.
    כלה נצחית בעיני היא השתוקקות מתמדת ,חיים על קצות הגעגוע , והנה גם אני נסחפתי

    • איריס קובליו

      חנה, המושג כלה נצחית גם כן שווה בדיקה. אני חושבת שדמותך מצטיירת באופן כזה בעיניי…. (כרמית כתבה על זה, לא?)

  11. איריסי

    תודה גדולה על המחווה היפה שלך, ועל התחברותך לעבודתי.
    צילומייך הנהדרים פתחו בפני מבט חדש. מאוד אוהבת את השיקוף וההשתקפות, ואקח את זה איתי הלאה לחלק מעבודתי. תודה רבה לכן, חברות בננות על מילותיכן (עוררתן בי געגוע). אני לא כותבת כאן כי חשה שהמקום סגור לי וגם הממשק לא מאפשר לי להעלות את יצירתי כמו שרוצה,לא וידאו ולא סאונד.

    פרויקט הכלה היווה כשליש מהדימויים בתערוכה שעסקה בדיוקן עצמי בפער של ארבע עשרה שנים. הוא היה התהליך שסגר את העבודה על התערוכה אבל בעצם פתח תהליך חדש. הרבה מאוד יש לי עוד לחשוב ולומר על הכלה. למעט "נאום החנזירה", שצורף לטקסט של האוצרת, בחרתי שלא להוסיף דבר. רציתי את השקט הזה. לצערי נשארו דברים סתומים, בעיקר אלו הנוגעים לדימויים העוסקים בקידוד פתק הפרידה של אבי.

    אבי התאבד בסוף שנת הלימודים הראשונה שלי בקמרה. לאחת
    הסדנאות תכננתי אז מיצג ובו שולחן חתונה וכלה מאובקים,
    ועטורי קורי עכביש. התחלתי גם להרקיב וליישן תקרובת,
    פירות בעיקר. אלו היו תוכניותי, אבל לא הצלחתי בשל מותו. עכשיו התחלתי לסגור מעגל.

    גדלתי על אגדות האחים גרים, והמסר המרכזי עבורי היה – יש גמול לסבל. והגמול הוא נסיך יפהפה, הגמול הוא בגדים יפים ארמון ועושר ואושר לנצח נצחים. השמלה הבלויה של לכלוכית, היא סינדרלה, ההופכת שמלת נשף מפוארת, הפיה הרואה את מה שהיא ראויה לו באמת ומגשימה עבורה, היו לי אמת חיים. לא היה לי ספק שימיי הטובים יגיעו.
    ואז, תלמה ילין.. שלושה חודשים בם הייתי שם, ואחר כך יצאתי לדרך חתחתים. החיים הרחיקו אותי מהאגדות
    ומאוד צעירה החלטתי וידעתי שלא אנשא ולא אהיה לאם.

    השמלות ששימשו אותי בצילומים לא נלבשו, התעטפתי בהן,
    אחזתי אותן, קשרתי מאחור לראשי כמטפחת, או מצנפת לילה,
    כשהקישור כמעט חונק אותי בשל כובדה של השמלה. השמלות
    קטנות בהרבה ממידתי. פרוייקט הכלה הוא רק בתחילת הדרך.
    יש לי רעיונות לסצנות שלמות, קולנועיות כשהטיפול בצילומים אחר מהנוכחי.

    כמה מילים נוספות, ועדיין לא אמרתי כלום, חושבת
    "שמלת הכלה, או נכון יותר ארבע השמלות המצויות בביתי
    שאינן עולות עלי הן סמליות לחלומות שנטשתי, שהיום הם חומר גלם. סמל לפערים, סמל למרחק ממוסכמות חברתיות, אבל הן גם נושאות איתן כאב כי ליחידנות יש מחיר. שמלות כלה הן מראית העין והזיוף העוטף ומשקר
    העוטה רגע במעמד מוזר בו מישהו חיצוני מקדש שניים. בעבודתי ניסיתי לרמז על כותנות משוגעים, מאוד בעדינות. שמלת כלה היא קישוט שיש בו מופרכות
    ואני לא אוהבת את המושג טוהר ובתולין הנקשרים אליה"

    תודה רבה, איריסי, על הרגישות, החיבור, המקום שנתת לכלה שלי. מופלא המפגש המחודש של ארבעתינו, את, לוסי, פלורנס ואני. כואב בשל הזכרונות, אבל בעיקר מרתק ומרגש ומפרה ומנחם ומעורר תקווה.

    תבורכי. תודה.

    הכלה שסגרה את התהליך
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1183138

    • איריס קובליו

      ותודה לך סמדרי על עולם שפתחת לנו, על שאפשרת לי לכתוב בעקבות תערוכתך, על המפגש המחודש (ומוכפל אחרי ה…) ושעוד יהיו מפגשים רבים כאלה.

  12. הי איריס תודה על הצילומים הנפלאים שמזכירים שבאמת סמדר נעלמה קצת. ואהבתי לעקוב אחרי הרהורייך. הרהוריי הם שמומלץ להיות כלה פעם אחת כי זו חוויה מיוחדת אבל לא מומלץ יותר מזה כי אז זה בטח נעדר החוויה הראשונית. ואפשר לומר שבפעמים האחרות זה עם אהובים חדשים יותר ומתאימים יותר או כל סיבה אחרת אבל חווית הכלה היא חוויה אישית כשבעצם לפי מיטב זכרוני בכלל לא היה לה קשר לאותו בחור שעמד לצידי תחת אותה חופה וחווה את החוויות שלו לעצמו. חתן למשל, זה משהו שמעולם לא הייתי, אז בחתונה נוספת, סביר להניח שהייתי מבקשת כיפה ולשבור את הכוס…עכשיו לכי תמצאי לראש כזה "כלה":)

    • ועכשיו גם קראתי את התגובות ואַת סמדר שנעלָמת לנו ככה. חושבת שאם יש להן לנשים חוויה אישית משלהן מהקישוט הזה שנקרא כלה הרי שלך יש את שלך והיא מרתקת ומיוחדת ואין כמוה. מקסים.

  13. לומניץ', אני מתגעגעת אלייך!!! מתי את חוזרת אלינו???? שיהיה בהצחלה עם התערוכה. איריס כתבה עליה כך כך יפה
    וגפ הצילומים מדהימים. מברוק ענקי.

    • איריס קובליו

      תודה יעלה. אולי אחרי קריאתך סמדר תחזור למטע..

    • תודה על דברייך החמים, יעל
      בננות סגורה לי מידי. יש לי צורך בחשיפה מתמדת
      לזרים, כדי להמשיך ולהבנות. הממשק אינו נוח
      עם יוצרים ויזואליים, וגם הטרוליאדה מטרידה.
      אבל אני מגיחה לכאן לעיתים, אולי אותיר גם
      מילים לפעמים.

  14. איריס קובליו

    וואו תהל, איזו תגובה
    וזה כל כך ממחיש את חסרונך כאן
    כן, בטח נפגש (מתי שוב ההצגה שלך?)
    ואין לי את המייל שלך ודרך למצוא אותך
    אז נראה איך יתפתח בהמשך

  15. תהל יקרה
    ריגשת אותי מאוד מאוד
    קראתי בצהריים ולא מצאתי כוח
    להשיב לך עד עכשיו
    כמה רגש ועדינות בדברייך

    לא קיבלתי את מכתבך
    גם אני כתבתי לך בעבר
    אבל לא נעניתי
    בואי נסי שוב בבקשה

    smaddl@zahav.net.il

  16. איריס היקרה
    רחב לבבי תוך כדי קריאת דברייך לנוכח התרשמותך מתערוכתה של סמדר.
    וזכר השנים בהן למדנו ביחד, כמעט כל שנות הילדות התערבבו בתהיה איך לא הכרתי אותך באמת?
    מרגש עד מאוד.
    שירלי

    • איריס קובליו

      שירלי יקרה
      תודה על תגובתך היפה
      סמדר למדה איתנו רק כמה חודשים ולא שנים וזה באמת היה בלתי אפשרי לדעת ולהכיר, וגם היינו בסה"כ ילדות בנות 14. מה כבר יכולנו לדעת ולראות על האחר? בקושי ידענו מי אנחנו…
      אשמח אם תקראי עוד משלי ותודה על המסיבה היפה שאירגנת לנו

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו