בננות - בלוגים / / מסע של צפרדע
נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

מסע של צפרדע

 

 

 

גלשנו וגלשנו. מבעד לחלון הכחילה הדרך לאט. ברושים, כבישים. הר. פסים צהובים. לבנים. עננים דקיקים. סגולים, פס אדום. אחרון. גלשנו וגלשנו. עלינו. ירדנו. עקפנו. אורות הבזיקו, האירו לרגע את פניי המשתאות. ואז בא הירח, בדיוק כשהכוכב ניצנצץ על חוד הברוש. יד נשלחה ממנו. אוחזת במכחול. קו נמתח מקצה לקצה וממנו יצאו עוד קווים. וקווים. וקווים. והקווים הפכו אותיות. אותיות בכתב סתרים. אבל. גלשנו וגלשנו. חשבנו שאנחנו יודעים לאן. הרי כל הכבישים מסומנים. וגם ידענו לקרוא תמרורים. שפת הסתרים החלה לחמוק מהשמיים. הכל כבר השחיר.  ואנחנו.  ואנחנו.  איבדנו  את  כביש  החיים.

 

 

35 תגובות

  1. כמה קשה ומרעיד – ואסתטי, איריס.

  2. והשמש שוב תזרח ושוב ודאי תשקע וכנראה שלעולם לא נוכל לקרוא את שפת הסתרים של אלו החיים. אלו החיים חידה וזה מן הסתם יופיים.
    אהבתי מאוד את החיבור בין השניים!!!

    • איריס קובליו

      תודה רחל. יש מצבים בהם שפת הסתרים מתבהרת. מבינים הכל. אבל אחר כך שוכחים. ואולי לא שוכחים את אותם רגעים, אבל לצערנו, את ההבנה עצמה בדרך כלל שוכחים.

  3. "הפרוזה" והתמונות הם שירה צרופה.
    תודה

  4. איבדנו כביש. היינו בטוחים שהוא שלנו. אין כביש ללא חיים. אין חיים ללא הכביש. הזויים הצילומים, כמו החיים האלה. חיים באמנות. לא יזיק גם קצת מאמנות החיים. אנחנו קצת מכירים. יש לך מעריץ גדול. לא גדול כמו האמנות שלך.

    • איריס קובליו

      דובי, בשביל זה המציאו את הג"י. פי. אס. אמנם מבלבל במוח כל הזמן, למשל אומר שמאלה כשההגיון אומר ימינה והלב בכלל נמשך קדימה, אבל בסופו של דבר עושים פרסה וחוזרים לדרך המוכרת, הישנה, הטובה, לא כך?

      • התחדשות מתמדת. עליה מתמדת. אין דרך אחרת טובה מזאת. לא מכיר. לא קל. מי מחפש קל?

        • איריס קובליו

          דובי,
          האם ההתחדשות המתמדת היא לא אשלייה? ואם נדמה לנו שהאמנות מנציחה את עצמה ואותנו, אז גם זה מתכלה. מהי אמנות במרחב זמן של 600 שנה? שום דבר לא ישרוד. הנשמה? פעם לימדו אותי שהנשמה היא נצחית. שהאמנות היא אשלייה, שהחיים הם חלום שצריך לשאוף להתעורר ממנו, שהחלום הוא מחשבות הבל שמסתובבות ולוכדות את תשומת הלב באופן מיותר, שאין כלום ושאין בעצם למה לשאוף.
          אין קל ואין קשה וממילא שום דבר לא קיים.

          • דובי לאיריס

            איריס, טעות לחשוב שלאמנות להנציח אותנו, את הזמן ואת עצמה. בעיניי זהו תוצר לוואי בלבד, אם בכלל. שום דבר לא מתכלה באמת, כל פרט נשאר בזכרון שלנו ששותפים לפרט זה. גם אורכו של הזמן משני בעסק הזה. הנשמה באמת נצחית וזוכרת כל שלב בהתפתחות שלה. האמנות היא דרך מופלאה למטרה זאת, קודם כל עבורך. ואם הצלחת לשתף אחרים בפלא זה, הצלחת עוד יותר. אשליה? חלום? יהיה זה אפילו פשע לומר זאת לילד שרעב ללחם וחיבה בסיסית. מאוד מתנשא. לא מתחילים מהסוף אלא מהמקום שאדם נמצא בו. ההפך הוא הנכון – להאכיל רעב, להלביש עירום. רעיונות פילוסופיים חשובים, אך להשתמש בהם כדי לספק צורך אנושי פשוט – יהירות לשמה. אמנות היא דרך החיים שלך, מטרת החיים שלך וגם דרך להתפתחות שלך. יש הרבה אושר וסיפוק בדרך. בעיקר אישי. ומה יגידו האחרים – חשוב, אך לא ממש שייך לאמת שלך.

          • איריס קובליו

            דובי, אתה בוודאי מתכוון שהיהירות היא של מי שלימדו אותי. כן, יש בזה משהו, אבל פיסת חיים שלמה לקחתי את הלימוד הזה ברצינות, וזה עדיין שתול בי עמוק, שאין כלום ושאמנות לא נחוצה, ושהכל אשלייה, ושאין מילים, ושאין יצירה, ואפילו שאין אלוהים.
            ואת כל זה אני בודקת עכשיו, בחיים, בחלום, במציאות הזו או במציאות החלופית שתקרא לה אולי אמנות, אולי מילים, אולי התפכחות מהאשלייה שהכל אשלייה.

  5. כביש החיים, איריסיתי, כל כך הרבה נקודות עיוורות, כל כך הרבה סיבובים מסוכנים. קשה ונהדר בעת ובעונה אחת, כמו התמונות, כמו המילים. לא איבדת את הדרך יקירה, גם אם לפעמים נדמה, הדרך ברורה לך ואת תגיעי.

    • איריס קובליו

      נעמיתי, לא איבדתי את הדרך. זה היה חלום. אולי חלום עתיק שחדר למציאות הזו. באור המיוחד הצפוני (באופן יחסי) שגווע.
      והצפרדע, חברתי הטובה, לחשה לי: עוד יבוא הנס. אני בטוחה. כלומר היא בטוחה.
      והרי חנוכה בפתח, לא?

  6. איריס, סדרת התמונות היפהפיה הן חלום בפני עצמו, בין שינה ליקיצה בה נמחקים מראות החלום והמציאות סופחת אותן אל הלא מודע. החלום הצפרדעי הזה הוא קומפוזיציה נפלאה של חושים, מפגש בין מילה לדימוי, היוצר פואטיקה אסתטית שנותנת עוגן במציאות בה אנחנו בני חלוף, כמו המצלמה החולפת במהירות על הנוף.
    הצילומים נראים כציורים שלך

    • איריס קובליו

      תודה מוישלה. המצלמה חולפת במהירות מול הנוף כמו חיינו. אהבתי. דייקת. וזה גם מעציב, הנסיון הזה ללכוד רגעים שחולפים בלי שוב. מהייאוש הזה צומחים הציור והצילום סטילס- כמו לקרוא לבורא היקום (וההורס אותו): רגע, רגע, חכה, תן לי עוד רגע. אולי אפשר לעצור. אבל המכונית נוסעת, הזמן נוסע, גופנו נוסע, מתכלה, ולפעמים נדמה שגם הנשמה, גם היא טסה מעל פני הדברים, לא מתעכבת, לא לוקחת ברצינות את הנסיונות הנואשים האלה של האמנות.

  7. I was about to ask about the frog.
    it seems that the notion of the poem suggest pessimism maybe a lot or maybe a little bit from what I have been understanding from the comments.
    I think the frog is that bit of humor
    pointing out that absurdity and contrast between the day as we know it the, (being part of an environment and following signs and comunicsating) , to that section of time everyday when we jump down into sleep . when light is forbidden from us and we are left with the hope that we will remember what has been in those hours of "no life ". that is of course if we are obviously assuming that we will wake up.

    I love the photos!
    they are beautiful make you want to see the moon.

  8. sorry i miss spelled communicating

    • איריס קובליו

      תודה ניר. נחמד לראות תגובה מאישם, ברזיל הרחוקה. עם הצפרדע יש לי רומן ארוך. לפעמים הומוריסטי אבל בדרך כלל טראגי. אולי באחד הגלגולים הייתי צפרדע? ואולי נסיך? ואולי רק אגם? מי יודע

  9. מכמיר לב, איריסי, וכל כך עדין, ביטוי המסע הזה שלך. רצף התמונות מרגש מאוד. מהברור קודם לעיקול, בו גלויות הבובות ויחסי החוץ פנים, עד לסערה הגדולה, בו הכל מתערבל.
    לא יודעת למה, אבל הדיאלוג שלך עם דובי העלה בי תשובת אחד מהצמד מרסיה וקמיה, ספרו של בקט, בו הוא משיב לשאלה לאן הם הולכים. למקום בו אפשר ללכת בהכי פחות פלצות, הוא אומר, או כך זוכרת. עבורי הקיום מוחשי מאוד, וכן, קשה מאוד לרוב, אבל לתת לו ביטוי זו מתנה וזכות. אולי הנשמה לא נצחית, אבל בעבודותייך היא חזקה ונוכחת.

    • איריס קובליו

      סמדרי, הפוסט הזה נולד גם בגלל העידוד שלך (את הצילומים שלחתי לך אתמול ואת אמרת על הצפרדע דברים שהדליקו אותי).
      ולאן אני הולכת? לא יודעת, אולי למקום בו לא יהיה צורך ללכת. ולא יהיה צורך לקבל אשרת כניסה, ויזה לחיים.
      למקום בו כל ההגדרות שהכרתי יתמוססו, למקום בו הכל אפשר ומותר, למקום בו לא יהיה "שלי".

  10. איריס, איזה טקסט על נס ההבנה על כתב הסתרים שפתאום מתבהר ונעלם, והמסע שבתמונות מוסיף מסתורין, בתמונה הראשונה אני רואה גם חברים למסע החלומי הזה, ובאחרונה את הקוים של כתב הסתרים

    • חני, ראית הכל, את הנס, את החברים למסע ואת כתב הסתרים שמתבהר לפני שנעלם.
      🙂

  11. אלופה !

  12. אהבתי את המטפורה.החיים הם דרך, לפעמים יש לנו תמרורים, לפעמים לא וצריך להעזר בשמש כמכוון.לפעמים לשלוף מצפן, כי לא תמיד השביל מסומן.
    אהבתי את הצילומים במיוחד את 2,4,5 והאחרון.העריכה גם נותנת לנו את תחושת המהירות המתגברת והמסחררת.

    • לוסי, את מתכוונת שצריך להיעזר באור (לא ב"שמש") כמכוון. וגם בחושך יש אור. כי אנחנו כמו גחליליות. אי אפשר לכבות את האור הפנימי. רק הבעייה היא שהצפרדעים אוהבים לבלוע גחליליות. אז מה עושים?

      • להעזר בשמש זה קונקרטי מידי, להעזר באור יש בזה מחשבה עמוקה יותר. שהאור יכוון אותנו, יפה. הוספת לי מחשבה.אנחנו לא נכבים בגלל האור הפנימי, נכון. אבל האם זה מספיק כדי להאיר את הדרך?
        לא לתת לצפרגע בשום פנים ואופן לבלוע גחליליות ! שיאכל סופגניה.

        • איריס קובליו

          לוסי יקרה, אני מפנה אותך לספר של גרא, לסיפור הגחליליות. זוכרת?
          ואפילו מזמינה אותך להביא את הסיפור הזה אצלך בפוסט, לכבוד חנוכה, עם איור גחליליות שלך, מה דעתך? זו תהיה הפתעה טובה לגרא…

  13. איריסקה, הצלחת לתת לי כאן סיפןר מדהים ומרגש בתמונות. תודה.

    ואת, צפרדע? פחחחח….

    • תודה יעלה. שימחת אותי בהתרגשותך.
      הצפרדע מוסרת ד"ש וזקוקה לרסיטלים נוספים…

      • אסתי ג' חיים

        איריס- הדרך שלך גולשת מן הקונקרטי אל המופשט באופן כל-כך פיוטי. והחיבור למילים העצובות מעניק לכל מימד כמעט מיסטי.

        • איריס קובליו

          אסתי יקרה, טוב לשמוע ממך. אני שמחה שראית את המימד המיסטי, כי הוא היה שם. אולי מוסווה ואולי לא.

  14. מוזר ומדיר מנוחה אבל יפיפה.

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו